מיומנו של שמיניסט בגירוש – חלק ד'

בית הכנסת הומה מפה לפה, החזן מתחיל בקריאת מגילת איכה. המילים מקבלות משמעות חדשה. הבכי בקהל מתגבר.

איתמר סג"ל , ט' באב תש"פ

הגירוש מגוש קטיף
הגירוש מגוש קטיף
צילום: Pierre Terdjamn, פלאש 90

ט' באב בגוש קטיף, שעון החול מתחיל לתקתק בעוצמה. הציבור מתכנס בבתי הכנסיות ובמדשאות, אך הנוער מתבקש לאפשר לתושבי נווה דקלים בלבד להתכנס לשני בתי הכנסת הגדולים הניצבים במרכז היישוב. אינני תושב היישוב, אך בכל זאת אני נכנס פנימה לבית הכנסת האשכנזי. כזה אני.

בית הכנסת הומה מפה לפה, החזן מתחיל בקריאת מגילת איכה. המילים מקבלות משמעות חדשה. הבכי בקהל מתגבר.

כשמגיע הקורא לפסוק "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים", הקהל כולו בוכה יחדיו, מחברים את החורבן הקדום עם החורבן הקרב, מבינים את הקשר בין חורבן ירושלים ובית המקדש לבין החולשה שהביאה למסירת גוש קטיף לאויב.

בתום קריאת המגילה משתררת שתיקה. איש לא זע, הכל מחכים שדבר מה יקרה. לפתע, מפינת בית הכנסת, קול חלוש שר לאט 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך'. הקול מתגבר, ואט אט מצטרפים אליו עוד ועוד. כשעה שרים יחד המוני אדם את אותו הניגון, ללא הפסקה, בעוצמה ובבכייה, בהבעת אמונה שלמה וקבלת הגזירה מאהבה. כאומרים – לא ביתנו הפרטי הוא העומד על הפרק, כי אם כבוד ה', וכבוד עם ישראל, ובכן, כל רצוננו שרק יבנה בית המקדש במהרה בימינו. קשה לתאר את עוצמת המעמד, שהיה בעיני דומה לשירת מלאכי השרת ממש, ואין ספק שפעל במשהו את פעולתו.

למחרת, מעמד קשה. נפרדים מבית הקברות, מבקשים סליחה מישני עפר, בהם קדושים שנפלו בידי מרצחים, על כך שהם עתידים להיטלטל ממקומם. החום כבד, הצום בעיצומו. גם כאן בכי תמרורים. אנחנו, הצעירים, הדחקנו, חשבנו שמא נצליח להדוף בכוחנו את כוחות הפינוי.

אך המבוגרים כבר הבינו שזה סופי. גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה. וכאן, בביתם של שוכני עפר שגם לאחר מותם לא מצאו מנוחה נכונה, מהדהדת השאלה בכל כוחה למרום, על מה עשה ה' ככה למקום הזה? האם לא הקימו עולה של תורה? האם לא מסרו נפשם על בניין הארץ? האם לא הקימו עולם של חסד, של מידות טובות ואהבת חינם, מדוע מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד?

עם לילה, נקראו בני היישוב לאולם האירועים שתחת בית הכנסת. הוכרז כי רק בני היישוב מורשים להיכנס, ללא ילדיהם. אך אני בפנים, מתנדב לסדר את הכיסאות, מחלק מים לציבור שזה עתה שבר את הצום, שומר על הפתחים מפני זרים. אינני יכול לזכור את כל שנאמר שם. אך זאת אזכור שאמרו פרנסי הקהילה לצאן מרעיתם: זהו, זה נגמר. הלכנו יחד דרך ארוכה. השתדלנו לפעול כקהילה, להחליט יחד. בעוד שעות מספר יגיעו כוחות המשטרה. מעתה, איש לדרכו, איש לפי מחשבתו. כל אדם חופשי להחליט על משפחתו אם יפונה לבד, אם ייסחב לאוטובוס, אם ילך לפני הגעת כוחות הפינוי. זה המפגש האחרון שלנו כקהילה, תודה על הזכות, תודה על מה שהיה. כעת נפרד, וודאי נפגש שוב, אם ירצה ה', כאשר נשוב לכאן במהרה בימינו, לגוש קטיף.

גם הצום חלף הלך לו, והבוקר עלה. בחודש אב הזה ממשיכים למעט בשמחה, ואין מנחם לה. בישוב מורג כבר החל הפינוי, וכן ביישובים אחרים. על פי השמועות, מחר בבוקר יגיעו טורי השוטרים לבושי השחורים לנווה דקלים. האם יהיה זה הלילה האחרון בגוש קטיף?

המשך יבוא