בין חורבן לחורבן התמימות

האסימון נפל בכלא דקל. כשהיה זמן לעכל, תוך כדי הטחת עלילות חומצה, יחס כאל אחד מאויבי העם, אז הבנתי שהסיפור מורכב יותר ממה שחשבנו

הרב יצחק דביר , ט' באב תש"פ

הרב יצחק דביר
הרב יצחק דביר
צילום: עצמי

את חווית המאבק כנגד הגירוש מגוש קטיף איש לא יוכל לשחזר, אינני מדבר על רגעי השבר, הכאב והאובדן, אני מדבר על רגשי התמימות שליוו את המאבק, אותם כבר איש לא יוכל להחזיר.

במסעי לעבר גוש קטיף לא היה כלל ספק בליבי שהאירוע המוזר הזה יסתיים בטוב, גם בלעדי. ירדתי לגוש כדי לזכות להיות חלק מהמאבק שהציל את גוש קטיף, סיפור טוב לספר לילדים.

ביום שנכנסנו לכפר דרום החלה הסנונית הראשונה של הגירוש: השב"כ החליט להוציא את תחנת העבודה שלו מכפר דרום. תוך כדי המאבק והנסיון לעצור את פינוי המכולה לא הרפתה ממני המחשבה: לא חבל על הטרחה? הרי הם יצטרכו ממילא להחזיר אותה לכאן בעוד כמה ימים. 

המחשבה הזו נותרה באויר במלא עוצמתה גם כאשר השוטרים החלו לכתר את בית הכנסת בכפר דרום, וגם בשעה שראינו מן הגג היטב את פינוי המשפחות מביתן, בחוייתי האישית, גם בשעה שהורדתי במכולה מן הגג לא חשתי תחושת כשלון, האמנתי בלב שלם שהטירוף הזה עוד ייעצר בהמשך.

האמונה התמימה הזו לא היתה מנותקת מהמציאות אלא נשענה עליה, הגירוש לא יתכן כי הארץ הזו פשוט שלנו, כי לא נתפס שחבל הארץ היפה הזה, הבתים, השדות, החממות לא יהיו יותר. לא יתכן שכל הקרבנות שהוקרבו כדי לאחוז במקום יהיו לשווא.

האמונה הזו נשענה על קריאת הכיוון, לא יתכן שכל ההשגחה הגלויה שליוותה את ההתיישבות בגוש קטיף, שהסיטה את הפצמר"ים בניסים מסמרי שיער יום יום, אינה מספרת לנו גלויות את רצון ה' ואהבתו לגוש קטיף. ואם ניסים תמידיים מלווים את חבל הארץ הזה, אז שום קריזה של ראש ממשלה לא תשנה זאת.

האמונה הזו נשענה על אמונה באדם, שברגע האמת לבו של יהודי לא יתן לו לגרש יהודי אחר, שרק צריך להסתכל לו בעינים, לומר את הדברים הנכונים, להתנהל כרגיל כדי שיראה שיש כאן חיים, משפחות וילדים, ושום מכונה משומנת לא תוכל לעמוד אל מול לבבותיהם הרכים של רחמנים בני רחמנים?

האסימון נפל בכלא דקל. כשהיה קצת זמן לעכל, תוך כדי הטחת עלילות חומצה, יחס כאל אחד מאויבי העם, אז נפלה ההבנה שאולי הסיפור מורכב יותר ממה שחשבנו. אולי הסימנים בעולם לא כה בהירים, ואנשי העולם מעט יותר מורכבים.

אל אותה האמונה התמימה, שמאז אותם הימים לא זכיתי לחוות אותה באותה העוצמה, אני מתגעגע געגועים עזים. בכל הציבור הישראלי השתנה משהו, יש שיקראו לזה שבר, יש שיקראו לזה התפקחות, ויש שיקראו לזה התבגרות. האמונה היא אותה אמונה, רק לטווחים ארוכים יותר. התפילה היא אותה תפילה, פחות ספציפית ומתמקדת יותר ברעיון הכללי. התמימות כבר לא אותה תמימות.

מעומק השבר נוכל רק לדמיין את שארע לאבותינו בעת חורבן המקדש, דמיינו בנפשכם את התחושה הרווחת בעם ישראל באותה התקופה, כמה הם בטוחים שהם על המסלול הנכון, המגובה בניסים גלויים, בנבואות מפורשות, במקדש מפואר ובו עבודה יום יומית מול רבונו של עולם, מי בכלל העלה על דעתו שבאמת אפשר להפסיק את כל החגיגה הזו? שהמקדש באמת יכול להחרב? הביטחון המופרז שבשלו היו העם ערלי לב אל מול תוכחות נביאי הדור - התנפץ לרסיסים עם גלות העם וחורבן המלכות והמקדש. איתו התנפצה גם התמימות, עד שהנביאים שואלים "איה גבורותיו? איה נוראותיו?".

מן השבר הזה היה צריך להצמיח אמונה חדשה, אמונה לטווחים ארוכים, במטרות נסתרות "אלו הן גבורותיו, אלו הן נוראותיו". אבל התמימות הגולמית כבר איננה.

אז ביום זה, עם הבכי על חורבן הבית, נבכה את חורבן התמימות והפשטות, ונתפלל לאיחוי הקרעים שבמציאות יחד עם קרעי הלב.