הבסיס הכי בינלאומי בישראל

אקוודורית, אוקראינית, ושתי ארגנטינאיות. הכירו את הקורס הכי מגוון בצה"ל - קורס מגמת עולים ועברית במחו"ה אלון.

תגיות: צה"ל
אלמה קינן וטליה פירון, אתר צה"ל , י' באב תש"פ

מחו"ה אלון
מחו"ה אלון
צילום: דובר צה"ל

"כן המפקדת!" - צעקו חיילות פלוגת "להבה" של קורס מגמת עולים ועברית, כשהן עומדות בח' מדוגמת עם ידיים מאחורי הגב.

הסיטואציה אמנם נשמעת שגרתית, אבל במחו"ה אלון, הקריאה הזאת נשמעת קצת שונה - ויוצרת הרמוניה יוצאת דופן של מבטאים. כל חיילת - ספרדייה, צרפתייה, רוסייה או איטלקייה, משמיעה את קולה.

היום הן מסיימות את הקורס, שנמשך שלושה חודשים, וממש בקרוב ייכנסו לתפקידים החדשים שלהן בצה"ל. פגשנו שם ארבע עולות חדשות, שונות בתכלית אחת מהשנייה, ששיתפו אותנו בסיפוריהן הייחודיים.

רחל ספיבק
צילום: דובר צה"ל

רחל

רחל ספיבק, או בשמה המלא בארץ מוצאה - ראקל ספיבק ארייס, עלתה לישראל לפני שנה מגואיאקיל שבאקוודור. בחיוך שובה לב ועברית קלוקלת, היא הכניסה אותנו לעולמה וחשפה בפנינו את הקשיים, החוויות הטובות והסיפור המשפחתי שהובילו אותה להתגייס לצבא ההגנה לישראל.

רחל נולדה לאבא יהודי, שנולד בארץ ועבר לאקוודור עם משפחתו כשהיה קטן, ולאמא נוצרייה. "כל החיים גדלתי כיהודייה כי אמא שלי ממש אוהבת את היהדות, היא לא התחברה לדת שלה", מסבירה רחל בפשטות.

תוך כדי השיחה, אנחנו מגלות ששני ההורים של רחל נפטרו מסרטן. היא איבדה את אביה למחלה כשהייתה בת 8, ואמה הלכה לעולמה כשמלאו לה 18. "אמא נפטרה יומיים אחרי הנשף", היא מספרת, אחרי רגעים ספורים בהם ניסתה להיזכר במילה העברית למסיבת סיום התיכון, "היא ידעה שרציתי לעלות לארץ עוד כשהייתה חולה. זה שימח אותה והיא מאוד תמכה בזה".

"תמיד ידעתי שכשאסיים את בית הספר אעלה לישראל, אתגייר ואתגייס. אני בטוחה שהיא הייתה גאה", רחל מעידה על אמה בטון הקבוע והנעים שלה, ונראה שהיא מנסה להשרות עלינו את הנינוחות שלה בשיחה.

כשסיימה את הלימודים, רחל הגיעה לישראל, כפי שהבטיחה. היא למדה במשך עשרה חודשים במדרשה בירושלים, והתגיירה. היום, היא גרה בנתניה עם נחמה - חברה של אמה, שעלתה מאקוודור לפני שש שנים, ועובדת בתור מתרגמת מספרדית. "אני מרגישה שהיא כמו אמא שנייה שלי, היא מכירה אותי מאז שאני קטנה והיא מרגישה שאני כמו בת בשבילה", היא מחייכת.

כמה קילומטרים דרומה, תוכלו למצוא את אחיה של רחל, יוסף. הוא בן 24 וכרגע לומד מנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. במהלך השיחה רחל מצליחה להפתיע אותנו בשנית - אחיה מתגייס לצה"ל באוקטובר. "אני רוצה לקבל דרגת רב"ט כשהוא יהיה טוראי", היא צוחקת ומשתעשעת עם המחשבה ש"תתפז"ם" על אחיה הגדול, שייחשב "צעיר". "אבא שלי יצא מפה, ועכשיו אני ואח שלי חזרנו. זה יפה בעיניי", היא מתגאה.

"בבית לא דיברנו עברית בכלל. ההורים שלי לא ידעו את השפה", מפתיעה אותנו רחל, לאור העובדה שהיא מדברת, קוראת וכותבת בעברית. "אבל את מדברת מצוין!", אנחנו פולטות בפליאה. "כן, מחו"ה (אלון)", היא מהנהנת בטבעיות עם חיוך.

"פחדתי מאוד בתחילת הקורס, כי אני ביישנית ולא דיברתי עברית. אבל כשהגעתי, ראיתי שכולן כמוני, אז לא היה קשה כמו שחשבתי", רחל משתפת, אחרי כמה רגעים בהם ניסתה למצוא את המקבילה העברית ל-"shy". "המפקדת כל הזמן עזרה לי. היא תמיד ישבה לידי ושאלה מה אני לא מבינה", היא מגבירה את קולה בהתהלבות.

רחל רוצה להיות תצפיתנית. היא מסבירה שהיא מסוגלת להתרכז לאורך זמן, ושהיא אוהבת לשים לב לפרטים הקטנים: "חשוב לי לעשות משהו משמעותי בשירות שלי".

לאחר השיחה איתה, דיברנו עם המפקדת שלה, רב"ט אורי לוז. היא הסבירה שאחרי הקורס, החיילות יוכלו להשתבץ לשלל תפקידים: "ממדריכת חי"ר ועד לסייעת רופא שיניים". שאלנו אותה, בניסיון לא לעורר חשד, אם הן יכולות להיות תצפיתניות. "כן, הן יכולות. אני יודעת שזה מה שרחל רוצה...", היא עלתה עלינו, וכולנו מיד צחקנו.

ריטה

"אני לא יכולה להגיד שהחיים שלי באוקראינה היו... אפרסק", מעידה ריטה ניימרק בטבעיות. רק אחרי שהיא שמעה את הצחוק של הבנות בשולחן, היא הבינה שהביטוי האוקראיני לא קיים בעברית. אבל ריטה לא הובכה, חייכה והמשיכה לדבר.

היא עלתה לבד לארץ לפני שנה, דרך תוכנית "סלע". היא אומנם רק בתחילת הדרך של שירותה הצבאי, אבל הספיקה לעשות לא מעט לפני כן. "סיימתי קולג' ובזמן הלימודים עבדתי כטבחית״, ריטה מספרת. ״והייתי אלופת אוקראינה בריקוד מודרני", היא מוסיפה, כאילו מדובר בעוד פרט קטן ושולי ברשימה.

כשאנחנו שואלות אותה אם היא לא חששה לעזוב את המקום בו היא הייתה הכי טובה בתחום שלה, ולהגיע לכאן, היא לא מהססת לרגע ועונה: "אני רוצה את הדף החדש. כשהייתי קטנה שמעתי את סבתא שלי מדברת על מדינה, שהיא לא כזאת גדולה, ולא מדברים בה רוסית - וידעתי שאני רוצה לגור פה, להקים משפחה, וגם לפתוח סטודיו לריקוד".

סבתא של ריטה, שגדלה בארץ, הייתה דמות משמעותית בחיים שלה - כי אמא שלה לא הייתה בסביבה. "היא רצתה שאני אלמד באוניברסיטה שהיא למדה בה, ואני עשיתי קעקועים", היא מסכמת את הקשר בין השתיים במשפט אחד. מערכת היחסים אומנם מורכבת, אך היא מסתכלת על הכול בצורה חיובית, ומנמקת: ״העדפתי להיות עצמאית״.

אז מה משך את ריטה למדינה הקטנה ששמעה עליה? "יש לכם ביטוי - 'לחשוב מחוץ לקופסה'. ישראלים באמת חושבים ככה", היא מסבירה, "אצלנו, האנשים יותר סגורים בתוך עצמם, וגם יותר קרים - פה יותר קל לי להתחבר עם צעירים בגילי".

אנחנו שואלות את השאלה המתבקשת - אז למה להתגייס לצה״ל? "רציתי להיות חיילת כי כולם פה מתגייסים, ואני רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית, ולהבין את השפה שלהם עד הסוף", היא משיבה בלי להסס.

עוד מעט ריטה מגלה מה יהיה התפקיד שלה, וכבר יש לה שאיפות ברורות: "אני רוצה להיות סייעת לרופא שיניים, כי זה מעניין, או נהגת משאית צבאית - שזה ממש מגניב, כי אני יודעת שאין הרבה נשים כאלה".

ריטה התחילה ללמוד עברית רק אחרי שהגיעה לישראל, דרך תוכנית "סלע", והמשיכה בקורס מגמת עולים ועברית. אך לימודי השפה הם ממש לא הדבר היחיד שהיא לוקחת הלאה לשירות הצבאי: "אנחנו לומדים הרבה על פסיכולוגיה - איך אנשים חושבים, ומה הם חושבים על עצמם. זה חשוב לחיים באופן כללי".

שעות ספורות אחרי ״שבירת הדיסטנס״ של סוף הקורס, ריטה כבר מרשה לעצמה לסכם את החוויה בטון נוסטלגי: ״אני יוצאת מכאן ממש שמחה. אהבתי מאוד את המפקדות שלי, ולמדתי המון״.

מלינה וקיילה
צילום: דובר צה"ל

מלינה וקיילה

מלינה ברגר הסתובבה בבסיס, כששמעה קול מרוחק בשפת האם שלה. "את מדברת ספרדית?", היא צעקה לעבר החיילת שדיברה בטלפון. "כן", זו ענתה לה בהיסוס. אחרי שיחה קצרה, כשהבינה שגם היא עלתה מבואנוס איירס, מלינה צעקה שוב: "לא נכון!". כך הבינו מלינה וקיילה לביוסקי, ששתיהן גרו למעשה באותה שכונה בארגנטינה, וכעת - הן באותו הבסיס, באותה המחלקה.

קיילה, בת 21, עלתה לפני כשנה, אך היא לא תמיד ידעה שהיא רוצה להגיע לארץ. "הלכתי לתנועת נוער בבואנוס איירס שנקראת 'ישראל הצעירה', וזה המקום ששינה לי את כל התפיסה לגבי ישראל", היא משחזרת, "הבנתי שכאן אני יכולה להיות יהודייה במאה אחוז, וזה המקום שלי - לא ארגנטינה".

אחרי שהגיעה לישראל, לקיילה לא היה ספק - היא הולכת להתגייס: "היה לי ברור שזו המדינה שלנו והיא נותנת לנו כל כך הרבה, אז אני חייבת לתת גם בחזרה".

גם מלינה עלתה לארץ בעקבות תנועת נוער מוכרת - בני עקיבא: "חברה שלי סיפרה לי על המקום והסבירה לי ששם אני יכולה להיות עצמי, ולא צריכה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת. זה מקום ממש מיוחד, שעזר לי להבין שאני רוצה להגיע לישראל".

בנוסף להדרכה בתנועה, מלינה גם עסקה בפעילות פחות שגרתית אחר הצהריים - ביטחון. "יש אופציה להתנדב לשמור על הקהילה היהודית בבתי כנסת, טקסים, ועוד", היא מחדשת לנו, "אמרו לי שיש לי פרופיל מתאים, אז ישר נכנסתי - וזה גרם לי לרצות להתגייס לצבא אפילו יותר".

כשאנחנו שואלות את מלינה איזה תפקיד היא רוצה לקבל, קיילה מתערבת ומחליטה לספר לנו סיפור: "בשיחות הפתיחה של הקורס, המפקדות שאלו אותה מה היא רוצה לעשות, והיא ישר אמרה, 'לוחמת במג"ב'. אמרו לה - 'אוקיי, ואם לא?', והיא ענתה - 'אין אם לא. מג"ב'". מלינה מצידה מחייכת במבוכה ומוסיפה: "מג"ב הכי מזכיר לי את הביטחון בארגנטינה. אבל מאז החלטתי שגם אשמח להיות לוחמת בפלח"צ".

"אני רוצה להיות רכזת חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ) או מדריכת שר-אל", קיילה מכריזה בהתרגשות. אך היא גם עצובה לעזוב את המקום הבטוח והמוכר: "אני באמת לא רוצה לסיים פה במחו"ה, יש לי צוות ואנחנו אוהבות אחת את השנייה. עכשיו יש עוד התחלה חדשה, וזה מלחיץ".