מיומנו של שמיניסט בגירוש – חלק ה' ואחרון

לאחר מספר שבועות, אני נכנס לגוש כדי לסייע בפירוק החממות. מצלמה בכיסי, ואני יוצא בדד לסיור ביישובי הגוש החרבים.

איתמר סג"ל , י' באב תש"פ

גוש קטיף
גוש קטיף
צילום: Edi israel/Flash 90

עם שחר הם אכן הגיעו. טורי שוטרים הקיפו את היישוב מכל עבריו, הכניסות נחסמו.

שנה וחצי של מאבק, הפגנות, תפילות, שרשראות אנושיות, עצרות ופעולות מחאה – הכל מתנקז לרגע הזה, בו מתחילים השוטרים, אחינו בשרינו הם, להוציא את המשפחות מהבתים, בית אחר בית. פה ושם כמה כיסי התנגדות, אך העניין חסר סיכוי. ברוב הבתים, הציוד נשאר על מקומו, כאילו בסך הכל יוצאים יושביהם לטיול קצר ומיד חוזרים. אז, היה זה נראה מובן מאליו.

בזונו את אלו שבחרו לארוז את בתיהם. היום – זה כלל לא נתפס, איזו עוצמה הייתה להם, לאנשים הפשוטים הללו של חבל קטיף, שהשאירו את רכושם מאחור. בני המשפחות, מבוגרים, נשים וילדים, נישאים על כפי המשטרה לאוטובוסים, עם מזוודה מלאה במעט בגדים וזיכרונות, הולכים אל הלא נודע. לא חשבו שהיום יבוא. התעסקו בניסיון למנוע, והנה זה כאן, וכעת העתיד לוט בערפל.

אני והחבר'ה בבית בקצה היישוב, והמשטרה כבר כאן. אנו נאבקים, אחד מאיתנו נלקח לאוטובוס העצורים. אני מבין שהעניין נגמר, נוטל את התיק ונס למרכז היישוב, למבצר האחרון, לבית הכנסת המרכזי. בית הכנסת האשכנזי לבנות, הספרדי לבנים. בית הכנסת הומה מפה לפה, והכל בוכים, לא מאמינים שזה אכן קורה.

הערב יורד. ישנים איש על כתפי רעהו, על רצפת בית הכנסת. מה קורה בחוץ? האם כל היישוב כבר פונה? הרבנים מנסים להרגיע את הנוער, העסקנים מתאמים עם המשטרה את דרך הפינוי, למען לא יחולל המקום הקדוש. הרמקולים דורשים לצאת, פן נפונה בכח, אנו נשארים כמובן בפנים. לבסוף הגיע הרגע, השוטרים פורצים פנימה, כולנו שקי תפוחי אדמה, קשורים ומחובקים איש לרעהו, קולות תפילה וצעקה מתערבבים זה בזה, ברקע נשמעת חזק תפילת הנערות מבית הכנסת הסמוך. העניין לוקח זמן, אחד אחד, ארבעה כחולים לכל אחד, ובסוף מגיע תורי, נסחב אחר כבוד אל האוטובוס.

בערב, עם הגעתי לבית הורי, שומע על קבוצה שמתארגנת ללכת רגלי לצפון השומרון, לחומש ושאנור שטרם פונו. אני מצטרף, יוצאים לדרך עשרים נערים ונערות. הדרך ארוכה וקשה, ורוב הקבוצות נתפסות בדרך. אך אנחנו מגיעים, ושוב אני בשא-נור, פוגש בחברים. הגעתי, אך ללא כוחות. ללא כוחות לזעקות, לזעמה של המשטרה, לקרע בעם, לא לא, לא אוכל לשאת עוד פינוי.

לאחר מספר שבועות, אני נכנס לגוש כדי לסייע בפירוק החממות. מצלמה בכיסי, ואני יוצא בדד לסיור ביישובי הגוש החרבים. מחזה סוריאליסטי, הזוי. נער צעיר, משוטט בדד בין החורבות. הנה עצמונה, חרבה לחלוטין. באחד החצרות עומדת יתומה נדנדה.

משוטט בכפר ים, בתל קטיפא ובגני טל. הגינות, המדשאות וגני השעשועים כבר יבשים למחצה, דגלי ישראל מעוטרים בסרט כתום מתנופפים בשקט. בנוה דקלים, הלב שותת. יישוב גדול, קריה נאמנה, עזבתי אותו בנוי, מלא באנשים, וכעת אני כאן לבד, משוטט בחרבותיו. ישיבת ההסדר נטושה, הארונות מנופצים. הבתים בהם ארחונו קשים לזיהוי. אינני פוגש באיש. אני מצלם, מאות תמונות, עד שכלה כוח הסוללה.

עולה על הדיונה. את המחזה אין לתאר. ישוב שלם פרוס לפני, כולו חרב. פתאום רואים את הים בקלות, שהרי אין בתים שיפריעו, ורק שלשה מבנים, שני בתי הכנסת וישיבת ההסדר, מזדקרים להם מבין גלי החורבות.

נכנס לבית הכנסת, המקום האחרון בו הייתי. המקום שונה, פתאום שקט כל כך. הרהיטים אינם, ארון הקודש נעלם. על אחד הקירות גרפיטי גדול בערבית, החלונות מנופצים. נעמד במרכז המבנה. דממה. אינני אדם שבוכה בקלות, אך ברגע זה הכל משתחרר.

הלטתי ראשי בין כפות ידי ובכיתי מרה. בעוד אני בוכה, חש ביד גדולה על כתפי, יד מחבקת. אינני מסתובב, אך מחבק חזרה, ויחדיו נצמדים בוכים, והנה מעט נחמה. כשפתחתי עיני לאחר כמה דקות, כבר לא היה שם, וכנראה לעולם לא אדע מי היה האיש.

בדרך החוצה, בפעם האחרונה, העיניים נפגשות בשלט בצומת קטיף. מיד נשוב, נאמר שם. אין ספק, אך כמה נחכה? ה', רק אתה ידעת.