עו"ד ארתור שני
עו"ד ארתור שניצילום: יחצ

ועדת השרים לחקיקה אישרה לאחרונה הצעת חוק, לפיה אלימות כלכלית תוכר לראשונה בדין כעוולה אזרחית, שניתן להורות על עצירתה באמצעות צו בית משפט ולתבוע בגינה פיצויים.

בדברי ההסבר להצעת החוק צוין כי על פי ההגדרה המוצעת, אלימות כלכלית יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות של אדם כלפי בן או בת זוגו, המונעת או מקשה על מימוש התנהלות כלכלית עצמאית של בן הזוג, לרבות איסור על יציאה לעבודה או על פתיחת חשבון בנק.

לכאורה, מדובר בחקיקה מתבקשת, כאשר עוד ועוד מקרים של אלימות כלכלית נחשפים לציבור. ואולם, יש לומר את האמת: מדובר בחקיקה מיותרת. אין ולו סוגיה אחת בהצעת החוק הזו שאיננה מטופלת על ידי חוק קיים או שאין גוף מדינתי האמון עליה.

כן, זו איננה טעות. למרות מאמר הדעה האוהדים שליוו את הצעת החוק, ובישרו על "עידן חדש" בתחום האלימות הכלכלית, לבתי המשפט ולגופים השונים כבר כיום יש את כל הסמכויות לטפל בתופעה. החוק מאפשר, כבר היום, לבתי המשפט להוציא צווים להפסקתה של אלימות כלכלית, להוציא צווים לבנקים ולחברות האשראי לתת מידע בנוגע לאלימות כלכלית. בית המשפט יכול גם ברצותו למנוע הברחת רכוש ועצירת תשלומים, ולחייב צד לאפשר גישה לכסף, רכוש וחברים. כלומר, הצעת החוק החדשה, גם אם תעבור, איננה מעלה או מורידה דבר.

אם כך, הרעיון לחקיקה ספציפית בנוגע לאלימות במשפחה עולה שוב ושוב על סדר היום? עניין האלימות במשפחה – על שלל צורותיה והיבטיה – הוא נושא שעולה שוב ושוב לכותרות. משכך, חברי כנסת וממשלה אוהבים מאוד לעסוק בו, שכן נושאים אקטואליים מגבירים חשיפה. ואולם, עוד ועוד חקיקה אינה התרופה לאלימות. הכלכלית.

התרופה לאלימות הכלכלית צריכה להתחיל, בראש ובראשונה, בפעולות הסברה לציבור כיצד מלכתחילה לא להיכנס לזוגיות אלימה מכל סוג, ומדוע חשוב – גם לגברים וגם לנשים – לא להיות תלויים בבן או בת הזוג: לא רגשית, לא כלכלית ולא חברתית.

רוצים לטפל באלימות הכלכלית המושרשת כבר בחלק מהאוכלוסיה, באופן שאיננו ניתן לשינוי? חקיקה איננה הדרך.

כנבחרי ציבור בהחלט קל ופשוט יותר לעשות שימור רק בכובע של חקיקה, אך יש כובע קשה וסיזיפי יותר, והוא כובע הפיקוח והאכיפה. מדובר בכובע שאינו אהוב על המחוקקים – אולם זה הכובע העיקרי שהכנסת צריכה לתת עליו דגש בתחום של אלימות כלכלית, כי חוקים לא חסרים.

על נבחרי הציבור לדרוש תשובות ממערכת המשפט: מדוע הדיונים בערכאות השיפוטיות בדיני משפחה מתקיימים בדלתות סגורות ומונעות את חשיפתם של מקרי אלימות כלכלית מזעזעים שמבצעיהם ראויים לגינוי והוקעה ציבורית? מדוע שופטי בתי המשפט למשפחה אינם נוקטים באומץ לב שיפוטי גדול יותר, ומשתמשים בכלל הכלים החוקיים שהונחו בידיהם על מנת לפעול בזריזות וביעילות כנגד נשים וגברים הנוקטים באלימות כלכלית?

לסיכום: חקיקת יתר בנושא האלימות במשפחה רק מרחיקות את השגת המטרה ומהוות הסטת דעת מהבעיות האמיתיות שבהן יש לטפל, על מנת לגדוע את התופעה ולעקור אותה מן השורש.

הכותב, עו"ד ארתור שני, שותף מייסד בא.זיסמן שני- חברת עו"ד העובדת בתחום דיני המשפחה, ההורות והירושה