1.
כבר בגל הראשון, עוד לפני פסח, ברגע שהתפרסם ששערי נתב"ג ננעלים לכניסת מי שאינו אזרח מדינת ישראל – חשבתי על אלפי בנים ובנות מחו"ל שעלולים לפספס את ה"גאפ ייר" בישראל שהם כה מצפים לה.
גאפ ייר – בעברית: "שנת הפסקה" או "שנת רווח" - הוא מושג שלמדתי עליו לעומק כשגרנו בארצות הברית. למעשה, ידעתי עליו מזמן. כל מי שמסתובב ברחובות ירושלים נתקל באינספור אמריקנים ואמריקניות שעושים שנה בארץ בישיבות ובסמינרים לבני חו"ל. אבל מעולם לא ידעתי עד כמה השנה הזאת משמעותית בשבילם. חשבתי שזאת מין קייטנה ארוכה כזאת שנמשכת על פני שנה, של צעירים מארצות הברית וגם מאירופה שבאים קצת ללמוד, והרבה לבלות. לטייל במצדה, לקבל את השבת בכותל, ולפקוד מקומות קדושים כמו קפה רימון במדרחוב או סטקיית מסוב בתחנה המרכזית. אבל לא, אסור להיות ציניים כאן. בכלל, כשמדובר ביהודים אמריקנים צריך לשים בצד את הציניות. הם מאוד מתרגשים מכל דבר בחיים ולא מתביישים ברגש הזה. לא מדחיקים אותו, לא מסתירים אותו, לא מנסים לצאת קשוחים ומחוספסים. זה מאוד לא ישראלי. אנחנו הרבה יותר מתוחכמים, מפוכחים, אבל יש משהו מקסים בתמימות האמריקאית הזאת, ובטח כשמדובר בהתרגשות העצומה מארץ ישראל.
ואין דבר שמחבר אותם לישראל יותר משנת הלימוד הזאת כאן בארץ. אפשר להגיד בלי שום גוזמה שזאת חוויה שהולכת איתם עשרות שנים. כמעט לא היה אדם חובש כיפה שפגשתי בארצות הברית שלא סיפר לי בעיניים בורקות על השנה בישראל. ואני לא מדבר על צעירים שלמדו כאן לפני שנתיים-שלוש. אני מדבר על אנשים בני למעלה מחמישים, בשיא ההצלחה בחיים. אתם מוזמנים לדמיין את כל הקלישאות: איש עסקים במשרד מפואר בקומה התשעים ומשהו בגורד שחקים במנהטן, מנתח בבית חולים נחשב, מרצה למשפטים באוניברסיטה יוקרתית. אנשים שעשו משהו בחיים. ועל מה הם מתרפקים? על השנה ההיא אי שם בגיל 18 בבית המדרש של כרם ביבנה או של גוש עציון או של ישיבת שעלבים או של ישיבת הכותל או של נתיב אריה. נכון, ייתכן שהם דיברו איתי על זה כי אני באתי משם, מארץ ישראל. עם אנשים אחרים הם כנראה מדברים על דברים אחרים, למשל כסף. אני לא טוען שהם כל היום מונחים רק בזיכרונות מהישיבה. אני כן אומר, שלא משנה לאן הם הגיעו - זה ממש מגדיר הזהות שלהם. שלהם וגם של ילדיהם. כי רבים מהם, בעצם כולם, שולחים את ילדיהם לשנה בארץ, בתקווה שיחוו את אותה חוויה מכוננת. וגם את נכדיהם.
2.
רגע, אם הגאפ ייר כה מכוננת ומשפיעה, אז למה היא משכפלת את עצמה בדור הבא, במקום לגרום לכך שהתלמידים יעלו לישראל ואז הילדים שלהם ילמדו בארץ לא רק שנה אחת אלא כל החיים? אז קודם כול, רבים וטובים אכן נשארים בארץ בעקבות אותה שנה. בהתחלה לשנה נוספת, ואז לעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. אבל המטרה של השנה הזאת היא לא רק עידוד עלייה. גם. אבל בראש ובראשונה, המטרה היא עידוד התעלות. רגע אחרי הלימודים בתיכון, רגע לפני הכניסה לקולג' ומרוץ החיים, הם עוצרים הכול, נפרדים מהבית המפנק, מההורים המתגעגעים, ונכנסים לאטמוספירה אחרת לגמרי, של ישיבה בארץ ישראל. לטעום מ"תורת ארץ ישראל", כפי שהם אוהבים לומר בהתרגשות. זה לא תמיד קל, זה אפילו תמיד לא קל: התנאים בישיבה בארץ הם לא מה שהם רגילים אליו שם מהקמפוסים המפוארים, הפרידה מהבית לשנה שלמה קשה, אין איפה לשחק בייסבול, אבל אף אחד מהם לא חולם לוותר על השנה הזאת. על ההזדמנות לפגוש את מיטב הר"מים והרבניות, חדורי רוח שליחות, שלרוב עברו בעצמם מסלול דומה. לקבל טיפול אנטיביוטי שיחזיק ויחזק עשרות שנים, במציאות האמריקאית הלא פשוטה של לימודים ועבודה בתוך סביבה גויית לחלוטין. לפספס שנה כזאת זה פספוס לכל החיים. במקרים מסוימים זה אפילו עלול להיות פספוס של כל החיים. עד כדי כך.
לכן כל כך שמחתי השבוע לשמע הבשורה שהמחזור של זמן-אלול 2020 לא הולך לפספס את השנה בארץ. שאחרי מאמץ רב נמצא המתווה המחמיר שקיבל את אישור משרד הבריאות. אגב, אם אתם שואלים אותי, צריך להעלות לדיון את כל נושא פתיחת שערי מדינת ישראל ליהודים מכל העולם, בכל גיל ובכל מצב. אנחנו מדינת העם היהודי, לא מדינת כל אזרחיה, ואם יהודים נמצאים במצוקה בעולם ורוצים לבוא הנה כי כאן יותר טוב, ראוי לקבל אותם בזרועות פתוחות. סליחה, במרפקים סגורים. ושוב, הכול מתוך אחריות ובשיא הזהירות הנדרשת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה ייבוא חולים המוני לפה, אבל אני בטוח שברגע שמדינת ישראל תראה בזה ערך (לפחות כמו שהיא רואה ערך בהפגנות בבלפור), יימצאו הדרכים לעשות זאת בדרך הבטוחה (שלא כמו בהפגנות בבלפור). בכל מקרה, כשמדובר בצעירים שבאים הנה ללימודים בפנימייה, זה הרבה יותר פשוט לביצוע ולמעקב. היישר מנתב"ג הם יצאו אל המוסדות החינוכיים שלהם, מוסדות שקיבלו את אישור משרד הבריאות, ויעברו את הבידוד בקפסולות של שישה תלמידים.
3.
בתוך המסה הגדולה של כ־17,000 התלמידים שקיבלו אישור להגיע לארץ, נמצאים לא רק תלמידים מזרם המודרן־אורתודוקס שבאים ללמוד בישיבות הציונות הדתית. יש עוד שתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא של נוער לא דתי, שמגיע לארץ בפרויקט 'מסע' של הסוכנות היהודית וגם צעירים שמגיעים ללמוד באוניברסיטאות בארץ. במקרה הזה מדובר בהצלה רוחנית של ממש, כי צעירים לא דתיים שלומדים בקמפוסים בארצות הברית הם בסכנה מיידית של התבוללות. הקבוצה השנייה והגדולה יותר היא של חרדים שבאים ללמוד כאן בישיבות חרדיות. באשר לקבוצה הזאת, נדמה לי שאפשר לומר שמדובר בפרויקט קליטת העלייה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. הרי לצערנו, לפחות עד הקורונה וההתפרעויות באמריקה, זרם העלייה מארצות הברית היה חלש מאוד, מזערי ממש, אבל מבין עשרות האלפים שהגיעו ללמוד בארץ בישיבות חרדיות (הבולטת שבהן היא ישיבת מיר הענקית) - אלפים, ממש אלפים, נשארו בארץ. בהתחלה לשנה ושנתיים, ואז הם נישאו פה, ובנו בתים, וקנו בתים, והולידו ילדים. שכונות שלמות בירושלים מלאות במאות משפחות כאלה. רמת אשכול, מנחת יצחק, גני גאולה, מעלות דפנה, ארזי הבירה וכמובן הר נוף. על הרווח הכלכלי של מדינת ישראל, גם מאלה שבאים לפה לשנה-שנתיים, אני כבר לא מדבר. תחשבו רק על שוק השייקים והפיצות.
4.
השבוע, בעקבות שיתוף פעולה נדיר של ראשי כ־150 ישיבות ואולפנות, הן של החרדים והן של הציונות הדתית, יצא המהלך הזה אל הפועל. גם אם בסופו של דבר לא היה מגיע לפה יהודי אחד, עצם האחדות הנדירה הזאת סביב לימוד תורה היא דבר מרגש ומעודד בימים אלה, והלוואי שתימשך גם הלאה.
אני יודע, אני לא אמריקני תמים, המהלך המבורך הזה הוציא מחוריהם את כל הפוליטיקאים והעיתונאים והקריקטוריסטים שהמילה "חרדים" גורמת להם לנבוח באופן אוטומטי. לא כל שכן כשמדובר בייבוא חרדים. מה, אין לנו מספיק משלנו? אני עוד זוכר איך ממשלת יש עתיד חתכה את התקציב למפעל הציוני הנפלא הזה של הישיבות לאמריקנים. אבל ברוך ה', למרות כל הקשיים והמפריעים, התלמידים הגיעו וממשיכים להגיע.
אז ברוכים הבאים, אחים ואחיות יקרים. אנחנו כל כך שמחים ומתרגשים שבסוף באתם. כל רגע בשנת הישיבה או הסמינר שלכם בארץ הולך להיות משמעותי ובלתי נשכח, אפילו יותר ממה שתכננתם.
הרב ראובן טרגין, שהיה ממובילי המהלך הזה וקיבל השבוע את הקבוצה הראשונה לישיבת הכותל, קבוצה שנכנסה מיד לבידוד ובעצם התחילה שם השבוע את זמן אלול, אמר להם כך: "בכל שנה זה היה מובן מאליו לבוא לכאן, אבל עכשיו אנחנו מבינים שצריך השתוקקות. ארץ ישראל נקנית בייסורים. פתאום זה לא מובן מאליו. אתם תדעו השנה להעריך כל רגע שלכם פה. הרב ישראל רייזמן, מראשי ישיבת 'תורה ודעת', סיפר לאחרונה שהוא היה מגיע כל שנה בקיץ לארץ ישראל, ועכשיו הוא לא יכול. הוא אמר שהוא מרגיש שהדלת נסגרה, והוא נמצא בצד הלא נכון של הדלת. אתם נמצאים בצד הנכון. זכיתם".
לתגובות: [email protected]
***
מזל טוב. מאות אלפי לומדי הדף היומי יסיימו ביום שני השבוע את מסכת שבת בשעה טובה. אבל הטקסט הבא, ששלח לי הרב זאביק הראל, הולך 15 שנה ושני מחזורי דף יומי אחורה: "יום שלישי בערב, אור לי''ב אב תשס''ה. יושב בביתי בשכונת החולות ברחוב שמעל בית הכנסת המרכזי של נווה דקלים. בחדר הפנימי יעל מנסה להרדים את דביר־ישראל התינוק. דפיקות בדלת. מקבלים 'צו פינוי'. הדלת נסגרת. לא ארזנו. הכול עומד על תילו. החברים, המשפחה, נערים ונערות שחיו אצלנו בבית בשבועות האחרונים עוזבים לבקשתנו את הבית. זמן של התייחדות.
"הבית שקט. המחשבות רצות בראש. מה לעשות עכשיו? שומע את הדופק שלי נע בקצב מהיר. מה עושים? חייב לשמור על שפיות. אלמד את הדף היומי. תמידין כסדרם. פותח את הגמרא. מסכת שבת דף ק"ז. מנסה להתחיל לשקוע בשורות, אבל מהחלון שבמטבח מבחין בנחיל אנושי של לובשי שחורים, חיילים וחיילות, שמתחילים למלא את הרחוב שלנו. השקט נקטע בצעקות של נוער מגגות הבתים: 'פושעים, לכו מכאן, איפה הלב שלכם?'. צמרמורת. ואז צעקה מהולה בבכי של השכנה: 'מה עשינו לכם? לכו מהרחוב השקט שלנו!'. ריח של עשן סמיך. מישהו הצית צמיגים במעלה הרחוב. נושם עמוק. מנסה לחזור ולהתמקד בשורות הגמרא: 'דקתני סיפא למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו'. המילים 'ביתו לשומרו' קופצות לי בעיניים. ביתי שלי, האוכל לשומרו? בית הנישואין המתוק, הצנוע והמאיר שאליו נחתנו היישר מהחתונה. מחר נמשיך לחיות בו? ואם לא, אז איפה נחיה? היד נשלחת אל הקיר שלידי ואני מתחיל ללטף אותו כמו מי שמלטף את תינוקו, ומרגיש פתאום חיבור לקירות האבן. בחוץ - יש אנשים עם לב של אבן. בפנים - יש אבנים עם לב זהב.
"מחשבות חולפות בקצב. בעיני רוחי עוברים לפניי החודשים האחרונים. התפילות ההמוניות, קול החצוצרות והשופרות הזועקים שייקרעו שערי שמיים, הקולות מתערבבים בצעקות, בכיות, גרירות, ריקודים, מעצרים, קולות תקווה, גניחות ייאוש, אמונה, חידלון, אהבה, שנאה. גלים גלים סובבים את מחשבותיי. אני מנסה להמשיך לשחות בין הגלים ולצלוח את דף הגמרא האחרון שלמדתי בגוש קטיף. בדף ק"ח כבר לא היה לי בית".
