הפיצוץ בנמל ביירות יצר פיצוצי משנה של ויכוח סוער בתוך הציבור הסרוג. בשולי הדברים החשובים שכבר נאמרו ברצוני להעיר כמה הערות.
ראשית, מן הראוי לשים לב שהוויכוח המוסרי בשאלת היחס לאירוע ולהצעת הסיוע של מדינת ישראל ללבנון, מתנהל כמעט אך ורק בתוך הציבור הסרוג. הדבר אינו מפתיע לאור העובדה שהמכנה המשותף של הסרוגים הוא הניסיון לעסוק בשאלת היחס בין התורה והחיים.
לניסיון זה שותפים הסרוגים מקצה עד קצה. בעיני, עצם הניסיון לגשר הוא תעודת כבוד לסרוגים, אולם מחירו בצדו, כאשר מנסים לגשר בין התורה לחיים מתגלעות מחלוקות קשות ונוקבות. ובכל זאת, אני מציע לשהות זמן מה בשאלה, וליהנות מהשותפות הסרוגה בשאלה, לכל הפחות. יתכן שלאחר מכן התגובות ההדדיות יהיו קצת פחות חריפות... לגופו של עניין, מתברר שהוויכוח לפחות בין ח"כ סמוטריץ לבין רבני הרב עציון איננו רחב. כולם מסכימים שאין שמחה על האסון בביירות, ואני מניח שכולם מסכימים שאילו הפיצוץ היה פוגע רק באנשי חיזבאללה הוא אכן היה אירוע מבורך.
השאלה המרכזית היא האם הסיוע ללבנון צריך להיעשות רק משיקולים מדיניים או שמא גם משיקולים מוסריים. תיאור כזה של המחלוקת, מלמד שהטענה המקובלת ש-80% הסרוגים מסכימים על 80% מהנושאים היא כנראה נכונה. ועכשיו למהות. להבנתי ישנם שני עקרונות תורניים שאמורים להנחות אותנו: הראשון, הוא הפסוק במשלי: "ובאבד רשעים רינה", והשני הוא "הטוב שבגוים הרוג", ופירשו תוספות (עבודה זרה כו ע"ב, ד"ה לא): "במלחמה".
נבאר: היחס שלנו לאויבינו מבחין בין האויבים הרשעים, כגון, אנשי חיזבאללה, אל-קעידה, דעא"ש וכדומה, אשר להבנתי עלינו לשמוח במפלותיהם. כיוון שכל מפלה שלהם מצמצמת את הרוע שהם יכולים לגרום לנו ולעולם, ועל כך נאמר "ובאבוד רשעים – רינה".
בנוסף, ישנו כלל נוסף, והוא שבזמן מלחמה ישנה אחריות קולקטיבית על העם האויב, כיוון שכולו מגויס למלחמה נגדנו. במצב כזה, אנו פוגעים על פי התורה (ועל פי הדין הבינלאומי) גם בבלתי מעורבים כאשר הדבר נדרש לצורך פגיעה ביכולות הצבאיות של האויב. אולם, פגיעה זו איננה נעשית ברינה, אלא כהכרח.
על כך נאמר שבזמן מלחמה ניתן לפגוע אפילו ב"טוב שבגויים" (ראו על כך: אתיקה צבאית יהודית, עמ' 121-112). אילו הייתה כעת מלחמה בין מדינת לבנון (להבדיל מארגון חיזבאללה) למדינת ישראל, היה זה בלתי מוסרי לסייע ללבנון באופן שיגביר את כוחה הצבאי. אולם, כעת, שאין מלחמה כזו, מותר לסייע ללבנון. יתירה מזו, כל בר דעת מבין שמטרת הצעת הסיוע היא ליצור חיץ בין תושבי לבנון שאינם שיעים לבין חיזבאללה.
בעיני, זו מטרה מוסרית נעלה, לשחרר את הטובים שבגויים משליטת הרעים, ולהביא בכך להקטנת כוחה של חיזבאללה. ממילא, המטרה המדינית בסיוע ללבנון הופכת למטרה מוסרית. הרב ד"ר עדו רכניץ הוא ממחברי הספר "אתיקה צבאית יהודית" ומומחה למחשבה מדינית.