שיממון וכעס אחזו בנו, מצביעי הימין, בראותנו את דגל לבנון, האויבת מהצפון, מונפת בגאון על בניין עיריית תל אביב.
ואמנם, 15 שנים אחורה ועד היום לא עלתה על דעתו של חולדאי האפשרות להניף "דגל כתום" כהבעת אמפתיה וסימפטיה לאחיו מהדרום שנותקו וגורשו מבתיהם - אך לעם זר, שבאופן מוצהר לא דוחק את רגליהם של הגרועים באויבנו- ניתן להניף דגל כאות אחווה והזדהות- החרפה זועקת.
זו לא הפעם הראשונה שאנו נפגשים עם התעוזה החולדאית הזו. היא צצה בחורף האחרון עם הפעלת קווי הנסיעה בשבתות. היא שבה ונעורה בהצהרת חולדאי על כוונת עיריית תל-אביב יפו לרשום זוגות חד מיניים כמשפחה ברשומות העירייה חרף העדר רישום חוקי במשרד הפנים, ובכלל בהפיכת תל אביב, עיר ואם בישראל כמוקד עולמי ו"פאר ליברלי" של מתן לגיטימציה לגרועות שבתחלואי המין האנושי.
הכאב נורא. אבל שאלת תם אשאל- אם ישנה תעוזה כל כך חזקה וחוצפה כה חזקה להעיז פנים כנגד כל היקר והקדוש לאומה מפוארה כזו, שכבר אלפי שנים שומרת על שבתותיה, ומפורגנת על ידי הגרועים שבאויביה על יופי הצניעות והאהבה של משפחותיה "מה טובו אהליך יעקב" - למה על עניינים כה יסודיים בבסיס העם שלנו - אנו שותקים?! איפה העוז והחוצפה של הקדושה?
חולדאי אינו משקף את עצמו - אלא רוח נוכריה שהולכת ומתחזקת וחודרת למחנותינו - הדתית לאומית והחרדית. ופרט לתזוזה לא נוחה או ציקצוק בלשון אנחנו "בולעים את הגלולה". וכל היקר והקדוש לנו מראשית חיינו כאומה נותר דומם ומושפל.
ישנן ערים ורשויות שעיקר בוחריהן מנויות על ציבורים יראי שמים וחפצים בכל מאודם בכל היקר והקדוש לנו - ועדיין דוממים. מחכה אני לראש הרשות שיקום ויאמר בגאון את אשר על ליבו - באותה גאווה חולדאית. ושהציבור ירא השמים יזעק בגאון כמו כל אותם מוחים בבלפור על מה שהוא נשמת חיינו.