אריאל פייגלין
אריאל פייגליןצילום: יהושע מנשה

כבר חודש ימים שהנושא המרכזי בו עוסק המגזר שלנו הוא הגירוש. אם זה ברשתות החברתיות, בעלוני השבת והעיתונים, ואפילו פה, באתר הזה.

היה לי מה להגיד בנושא, אבל חיכיתי עד שהנושא ירד מסדר היום, שהכאב והזיכרונות יתפוגגו קצת, יחזרו לבוידעם. אין משיבין את האדם בשעת כעסו, בשעת צערו. לא כך עונים את המועקות.

ועכשיו, אחרי ההקדמה הזאת, ניגש לגוף העניין. לכל בן אדם יש סיפור. לכל עם יש סיפור. לכל משפחה, מגזר ועדה יש סיפור. גם לדתיים - לאומיים יש סיפור, ואני, אני פשוט לא חלק ממנו.

אחת לחודש או חודשיים זה עולה לי, כשמתייגים אותי באיזה דיון או שולחים לי איזה פוסט שקשור לגירוש. לא שואלים אותי לפני, פשוט מניחים שיש לי משהו להגיד בנושא, אחרי הכל, אני בן לציונות הדתית.

בכל פעם כזאת מחדש אני מוצא את עצמי מתנצל שאין לי מה לתרום לדיון. "הייתי אז בן שמונה" אני אומר או כותב במבט נבוך, "וגם גרתי בנהריה, אז...".

אז.

אין לדור שלי אתוס מכונן. בצל כל הדיונים על כן מגזר או לא מגזר, על מפלגה מגזרית האמנם ועל סוג התיון המועדף בשבתות אולפנה, העיקר קצת נשכח. המגזר הזה, שאתם אוהבים לדבר עליו, מבוסס על ברית דמים. ואני, בברית דמים הזאת, לא הייתי.

לא עליתי לסבסטיה. לא גורשתי מימית. לא הפגנתי נגד אוסלו. לא למדתי במרכז בפיצול. לא שרתי על הגג בנווה דקלים ובכללי פשוט לא. לא עשיתי שום דבר "דתי-לאומי". לא נכנסתי בברית דמים.

בקבוצת וואטספ מגזרית שאני חבר בה רצו לפני כמה חודשים לשנות את השם, וביקשו מכל המשתתפים להציע שמות, כשהמטרה הייתה שהשם החדש יהיה קשור לצעירים ולמגזר. בחצי חיוך הצעתי את השם "גם אני לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח", אבל השם הזה נפל מהר מאוד.

למה? מסיבה פשוטה – רוב חברי הקבוצה כן זכרו איפה הם היו כשרבין נרצח. גם כן צעירים...

לרוב חברי הקבוצה היה אתוס משותף, אתוס שאני לא חלק ממנו. שאני לעולם לא אהיה.

החוויות שציינתי, אולי למעט סבסטיה, הם שליליות, כואבות, לא סתם הגדרתי את הקשר הזה, את הסולידריות המגזרית הזאת, כברית דמים. הרבה מדם ליבו של המגזר נשפך שם, מדמעותיו, מתפילותיו.

ההורים שלי, הדודים שלי, סבא וסבתא שלי, כולם חצבו שם את החלקים העמוקים ביותר בזהות שלהם, בזהות המגדרית שלהם, אבל אני לא. וגם כל הדור שלי לא.

נכון, גדלתי בבית דתי לאומי. ונכון, למדתי בישיבה תיכונית וישיבת הסדר. אבל זה לא מספיק. לא מתקרב להיות מספיק. יש מין אחווה טבעית של מוכי גורל, של אנשים שגורלם לא שפר עליהם, והמגזר הדתי לאומי הוא מוכה גורל. המגזר הדתי לאומי הוא מוכה פוסט טראומה.

אנשים שגורשו מבתיהם, אנשים שראו את אמא שלהם נשלפת מפתח ביתה בזרועות שני חיילים כשהיא בוכה וצועקת, אנשים שראו בתי כנסת חרבים ונשרפים, קברים נפתחים וגופות מפונות הם אנשים עם צריבה בלב, עם צלקת בל תמחה.

וזה ממש לא רק מי שהיה שם. זה כל מי שבאו לעזור, שיצאו להפגין, שהכירו מפונים, שאירחו מפונים. שבכו. שכאבו. שבאו בברית דמים. זה כל המגזר שלנו. כל מה שהיה המגזר שלנו.

כי כרגע, כבר לא ברור מה או מי הכותרת הזאת מכילה.

• לנתוש ולנתוץ זה החלק הקל, בהמשך השבוע אני אנסה גם להציע דרך איך לבנות ולנטוע. לא מבטיח שאצליח. בגיל שלוש אברהם כבר ניפץ את הפסלים, אבל רק בגיל מאה הוא בא בברית. ברית דמים.