אחרי שהסרט 'פרזיטים' עשה היסטוריה בשנת 2019 כשהיה לסרט הלא הוליוודי הראשון שזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הסדרה 'משחק הדיונון' צפויה לעשות היסטוריה דומה ולהפוך לא רק לסדרה הזרה הנצפית ביותר בנטפליקס, ובכך להדיח את 'בית הנייר' הספרדית, אלא לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס מאז ומעולם.
הסדרה, שמככבת בראש רשימת התכנים הנצפים ביותר בעולם בכלל ובישראל בפרט, מתחילה כמעט מאותה נקודה של 'פרזיטים'. תביטו הכי נמוך שאתם יכולים, קוראים לנו הבמאים, ואז כשנדמה לכם שאי אפשר להידרדר יותר, תסתכלו אפילו יותר למטה. שם, בתחתית של תחתית החברה, נמצאים הגיבורים הראשיים. ומנקודת השפל הזו אפשר רק לעלות, חייבים לעלות, בכל מחיר שיידרש. אפילו במחיר החיים עצמם.
'משחק הדיונון', שנכתבה על ידי וואנג דונג-היוק, מתארת את העלייה הזו – ואת המחיר שהיא דורשת. 456 אנשים שכבר אין להם מה להפסיד מוזמנים להשתתף בתחרות מסתורית ותמימה לכאורה, פשוט לשחק כמה משחקי ילדים כשהמנצח יזכה בפרס של 45.6 מיליארד וון דרום קוריאני. והמפסיד? ובכן, נשאיר את זה לדמיונכם הפורה ונסתפק באמירה שיש רובים ואקדחים שמעורבים בסיפור. הרבה רובים ואקדחים...
לכאורה, 'משחק הדיונון' לא מציעה משהו שעוד לא ראינו מבחינת האלימות שבה. אם זה ב'משחקי הרעב' שאפילו חולקת איתה את המילה הראשונה של השם, ואם זה ב'פרזיטים' שכאמור הדמויות הראשיות חולקות את אותה משבצת חברתית, ובכל זאת, משהו ב'משחק הדיונון' הרגיש לי טיפה שונה. מוגזם מדי, אלים מדי.
אם מנסים לשים את האצבע על ההבדל העיקרי בין ה'דיונון' לבין חבריו לז'אנר, מה שהופך אותו (לפחות לטעמי) לקשה יותר להכלה, הוא דווקא הבנאליות והשגרתיות שבו. בנאליות ושגרתיות שמתבטאות במשחקים עצמם ובמספר השחקנים.
בניגוד לסרטים אחרים מאותו הז'אנר, לא מדובר במשחק ציד מטורף שכולל רובים וחיות טרף, אלא במשחקי הילדים שחלקם מוכרים לנו היטב מילדותינו למשל דג מלוח (המתנה שהסופר יסתובב והתקדמות של כמה צעדים בזמן שהוא סופר עד שלוש) או משחק הדיונון עצמו (הגרסה הקוריאנית לפוצ'ו).
משחקים שמקושרים אצלנו לכל מה שתמים, ילדותי ונוסטלגי, הופכים באבחת צפייה בסדרה לאסוציאציה של דם, הרג ומוות. זה מחיר גבוה לשלם בשביל סדרה, ולא משנה כמה טובה היא (ומשחק הדיונון אכן טובה), אבל המחיר האמיתי הוא הבנאליות של המוות.
באופן אירוני, תעשיית הסרטים גילתה שגם לאנשים שקשה עם אלימות ברוטאלית על המסך, יהיה קל יותר לקבל אותה כשהאלימות הזו מופנית כלפי מספר רב של אנשים, שהיא תחליק להם יותר בגרון. גם ב'משחקי הרעב', 'פרזיטים' ודומיהם הייתה אלימות, אבל שם עם כל דמות שנהרגה הזלנו דמעה, הרגשנו שקרה משהו, במשחק הדיונון זה בסך הכל עוד מספר. איך אמר סטאלין קשישא? "מותו של יחיד הוא טרגדיה, מותם של רבים הוא סטטיסטיקה". ומשחק הדיונון חוגגת את הסטטיסטיקה הזו, מרגילה אותנו אליה, מציפה לנו את העין והנפש בתמונות של גוויות מרוטשות עד שכבר לא נשים לב. ובאיזשהו שלב אנחנו כבר באמת מפסיקים לשים לב. לא מבחירה, התרגלנו. זה הטבע האנושי.
השאלה ש'משחק הדיונון' מציבה בפני הדמויות הראשיות בה היא "איזה מחיר תהיו מוכנים לשלם עבור הפרס? כמה נמוך תהיו מוכנים לרדת?", אך בו זמנית היא מפנה שאלה דומה עבור הצופים בה - "איזה מחיר תהיו מוכנים לשלם עבור הנאה מפרק בסדרה? כמה נמוך תהיו מוכנים לרדת?"