פרסומים מרומזים בכלי תקשורת פנימיים שלחו את החסידים לרחובות. חסידות גור
פרסומים מרומזים בכלי תקשורת פנימיים שלחו את החסידים לרחובות. חסידות גורצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הכול התחיל בחילוקי דעות סביב פעילות מחנה הקיץ תשע"ט לילדי חסידות גור בהרי הקטסקילס בניו יורק.

בעלי הקעמפ המשגשג, איש עסקים גוראי, העז להמרות את פי האדמו"ר מישראל, שביקש להכתיב את אופי המחנה ולמעשה להשתלט עליו, ובכך הוליד כדור שלג שאיש לא האמין עד להיכן יתגלגל.

זה נגמר בפיצול היסטורי ודרמטי בחצר החסידית הגדולה והחזקה בישראל, כשבין המחנות שנאה תהומית שעד היום מסרבת לשכוך. בשבוע שעבר נרשם אחד מרגעי השפל של היחסים העכורים בגור: פורעים מהזרם המרכזי יצאו לכלות את זעמם באנשי קהילת הפורשים וגרמו לפציעתם של עשרות חפים מפשע, במה שנראה כמסע נקמה מתוכנן ומאורגן. יד אדמו"ר באחיו.

מנהל המחנה הסורר, דוד ברלינר שמו, רמס אז, לפני כמעט שלוש שנים, את מה שבמונחי החסידים נחשב לערך עליון, ייהרג ואל יעבור – הציות לרבי הנערץ, כאשר אמר לו "לא" ואף גרר את המחלוקת ביניהם לבית המשפט. נאמני האדמו"ר ראו בכך פגיעה חמורה בכבודו, הכרזת מלחמה, ובתגובה רבנים בקהילה פרסמו מכתב נידוי המטיל על איש העסקים האמריקני סנקציות חברתיות שונות. זמן קצר לאחר מכן הגיע האיש ארצה לרגל שמחה משפחתית – וכאן נרשמה עליית מדרגה בהתנכלויות והן הפכו לאלימות.

מי שנחלץ להגנתו היה הרב שאול אלתר, בן דודו של האדמו"ר ובנם של קדושים בעצמו, שעד אז נחשב לאופוזיציה שקטה ורדומה להנהגה וכעת הרים ראש. הרב אלתר, הנהנה מבסיס תמיכה רחב יחסית בקרב החסידים בארצות הברית, לא הסכים לשתוק על רדיפת ברלינר, ופרסם מכתב מחאה נגד "דרכי הטרור" שלדבריו "מנוגדים הן לדין תורה והן לדרך רבותינו הקדושים". הדבר התפרש מיד כקריאת תיגר פומבית נגד הרבי המכהן, רעידת אדמה של ממש – צעד שאין ממנו דרך חזרה.

הקרע הפך לבלתי נמנע. תלמידיו של "ראש הישיבה", שבמשך שנים המתינו ליום שבו רבם יבשיל ויחליט להקים קהילה, ראו בביקורת המרומזת נגד האדמו"ר מעין הכרזת עצמאות, איתות לכך שהגיעה השעה, אור ירוק לפרישה קבוצתית. הקיץ חלף, הקעמפ נגמר ותקופת החגים הגיעה - ואיתה הופיע גם האביב הגוראי. שמיני עצרת תש"פ ייזכר לעד כנקודת ציון היסטורית בתולדות החצר, שבה הרב אלתר פרש באופן רשמי מהזרם המרכזי ופרק מעליו את עול מנהיגו. לראשונה הוא קיים עם אנשיו תפילות והקפות נפרדות לאנשיו בבית מדרשו, כשמאות משתתפים באים לשמוח עם התורה - וגם לחגוג עצמאות.

נשאר בצריך עיון

אבל עם כל הכבוד לדוד ברלינר, מאבקי השליטה על מחנה הקיץ בהרים של ניו יורק היו רק הזרז לפילוג, בעוד שניצניו הופיעו כמעט שלושים שנה קודם לכן. ב־1992 הלך לעולמו האדמו"ר השישי של גור, רבי שמחה בונם אלתר הידוע בכינויו "לב שמחה". מאחר שבשנות חייו האחרונות היה חולה מאוד ולא תפקד, ואחיו, רבי פנחס מנחם המכונה "פני מנחם", הנהיג את החצר בפועל, הוכרז האח לאחר הפטירה כיורשו באדמו"רות - במקום בן המנוח, כמקובל. התנאי לנדידה האופקית של ההנהגה היה שהיא תחזור בדור הבא לצאצאיו של הרבי הקודם – וכך אכן היה. ב־1996 הלך לעולמו רבי פנחס מנחם, ואחיינו, רבי יעקב אריה, בנו של רבי שמחה בונם, תפס את מקומו - הוא האדמו"ר הנוכחי.

רבי שאול אלתר, בן רבי פנחס מנחם, כיבד את ההחלטה, שהייתה מוסכמת מראש, והסתפק בראשות ישיבת 'שפת אמת' של החסידות - תפקיד יוקרתי שמילא גם אביו לפני היותו לאדמו"ר. ואולם בקהילה עצמה היו שראו בו מי שראוי להנהגה יותר מבן דודו, ולכל הפחות זה שצריך לרשת אותו אחרי מאה ועשרים - על חשבון אחד מילדיו. אף שהשטח, ברובו המוחלט, קיבל עליו בהכנעה את האדמו"ר הרשמי, התפתחה תחרות בלתי נמנעת בין שני הרבנים לבית אלתר - בדרך כלל סמויה.

רבי שאול, מן הסתם, לא ראה את בן דודו כרבו המובהק, כפי המצופה מחסיד, ולא ביטל עצמו בפניו, אך יחד עם זאת נראה היה כי הוא מכבד את הסטטוס־קוו, לא מבקש לערער את מעמדו ולא קורא עליו תיגר. ואולם בגור טוענים כי מתחת לפני השטח עסק ראש הישיבה בתחזוק והרחבה של קבוצת נאמניו, ובמהלך אסטרטגי מתוכנן היטב בנה את עצמו צעד אחר צעד לקראת יום פקודה.

בין הצדדים שררו חשדנות ומתיחות כל השנים, ומעת לעת היחסים העכורים קיבלו גם ביטוי מעשי בשטח. אחד השיאים היה כאשר האדמו"ר הדיח את בן דודו מתפקיד ראש הישיבה וביטל בה את לימוד הגמרא בעיון. בזרם המרכזי מסבירים כי מדובר היה בצעד מתבקש לפירוק כיסי ההתנגדות ומדגישים כי הוא לא בא לשרת עניין אישי־אגואיסטי של הרבי אלא לשמר את ההכנעה המוחלטת של בני הקהילה בפניו ואת הערצתם אותו, שהן מבחינתם ערך עליון בחסידות וחלק מרכזי בעבודת ה'. לעומתם, תלמידיו של רֶבּ שאול ראו בכך ניסיון נוסף, אחד מני רבים, להצר את צעדיו ולמחוק אותו - הפעם בנושא החשוב והרגיש לו ביותר כלמדן וכראש ישיבה, ובתחום שבו הוא מצטיין וזוכה להערכה אף בעולם התורה הליטאי.

בתש"פ, כאמור, על רקע פרשת ברלינר, התרחב הקרע והפך בלתי ניתן לאיחוי, וכך, אחרי שנים של הליכה בין הטיפות, מתנגדי השלטון הרימו ראש והכריזו על עצמאות במסגרת חדשה - קהילת פני מנחם שמה. בשונה מפילוגים שהיו בעבר בחצרות אחרות, רבי שאול אלתר לא נאבק על המותג גור, וחסידיו אף אינם מכנים אותו אדמו"ר, אבל זה לא ממש עמד לזכותו. מבחינת הממסד די היה בפרישה עצמה כדי לשבור את כל הכללים, ואף שהחזאים צפו את המהלך כמה שבועות מראש – הוא הכה את הגוראים בהלם ובתדהמה.

יום הזעם שהתחיל בבית הקברות

בתחילה נאמני האדמו"ר ועסקני החסידות התייחסו לאירוע בביטול, בניסיון טקטי לגמד אותו ואת משמעותו בעיני הציבור, אבל מהר מאוד הבינו כי לא ניתן להציג את הפורשים כשוליים זניחים ולשדר עסקים כרגיל - אפילו לא כלפי חוץ. תוכנית ב', שנכנסה מיד לפעולה ומיושמת ביד חזקה ובזרוע נטויה עד היום, קבעה תג מחיר יקר במיוחד שיש לגבות מחסידי ר' שאול ומבני משפחותיהם: הרחקה מוחלטת מהקהילה, כולל סילוק תלמידים ממוסדות החינוך ופיטורי עובדים בגופים הנשלטים על ידי החצר, לצד נידוי חברתי והתנכלויות אחרות, שבמקרים רבים הידרדרו והתפתחו לכדי אלימות פיזית.

בגור מנהלים בשנים האחרונות רשימות שמיות מדויקות ומעודכנות של כל החייבים בסנקציות. הצעדים נגדם נועדו להענישם ולהוקיעם כבוגדים, אך לא פחות מכך גם להרתיע חסידים אחרים המהרהרים באפשרות ללכת בעקבותיהם. עד כה חצו את הקווים כמה מאות משפחות מתוך כעשרת אלפים המשתייכות לגור בישראל, וההערכה היא כי יש עוד תומכים רבים של הרב אלתר שחיים בארון מאימת הממסד. אנשי ר' שאול, מצידם, הקימו ישיבות, תלמודי תורה ומוסדות חינוך וקהילה נוספים כדי לקלוט את המגורשים מהזרם המרכזי.

רוב האירועים האלימים - וגם ההסלמה האחרונה - התפתחו סביב הטענות כי עסקני גור פועלים לפירוק משפחות בחסידות, מעודדים ניתוק יחסים בתוך המשפחה ומסיתים ילדים לעזוב את בתי הוריהם שפרשו לקהילה החדשה. "יום הזעם" בשבוע שעבר בא לאחר שאחד ממתנגדי האדמו"ר המתין לו בבית העלמין קריית שאול בתל אביב, לשם הגיע הרבי כדי לעלות לקבר חמותו, וכרז לעברו קריאות מחאה כמי שכביכול אחראי לאובדן הקשר עם ילדיו.

בגור הרשמית ראו במעשה פגיעה חמורה בכבוד רבם ויצאו לפעולת תגמול. במהלך סוף השבוע - כולל בשבת עצמה - הותקפו עשרות חסידים המזוהים עם פני מנחם בעימותים שפרצו בכמה מריכוזי החצר ברחבי הארץ, רובם בירושלים. באחד המקרים ניסו הפורעים לפגוע בבית הכנסת הגדול של הקהילה המתחרה, עד שהרב אלתר נדרש לסיוע של כוח יס"מ כדי להיחלץ בשלום מהמקום. תלמידיו ספגו מכות בשעה שעשו את דרכם אל תפילת השבת וממנה. התיעודים מזירות הקרב היו קשים, וזה נגמר בפצועים רבים - ואפס עצורים.

לאירועים האלימים קדמו פרסומים בערוצי התקשורת הפנימיים של החצר, בין השאר מפי רבנים ועסקנים בכירים המזוהים עם האדמו"ר, שקראו לחסידים במרומז לפעול נגד הפגיעה בכבודו – מה שמעורר חשד כי הממסד בגור הוא שעומד מאחורי גל התקיפות ושולט בו. בהמשך נערכה פגישה בין צמרת החצר, ובה גם נציגה בכנסת ח"כ יעקב ליצמן, ובין קצינים במשטרת ירושלים, בניסיון להביא להרגעת הרוחות בשטח, ולפי שעה השקט אכן חזר לריכוזי הקהילה – עד לסיבוב הבא.

בישיבת פוניבז' הליטאית יכולים רק להתקנא בעוצמת האיבה השוררת כיום בין שני המחנות במלחמות החסידים ובעניין שהפרשה הזו מעוררות בציבור הרחב, החרדי והכללי. הטור הזה הוא ההוכחה הניצחת לכך: קטטות השונאים והמחבלים - אאוט. גור ופני מנחם כאן כדי לגנוב את ההצגה.

קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'

לתגובות: [email protected]

***