בעוד יומיים ימלאו שלוש שנים להירצחו של גלעד זר הי"ד, קב"ט המועצה האזורית שומרון, אב לשמונה ובכורם של משה ויעל.

כחודש וחצי אחר-כך ימלאו שלוש שנים להתיישבותה של מיכל שוהם, אחותו של גלעד, בעלה ואחד עשר ילדיהם ב'רמת גלעד'.

את פני הבאים אל הגבעה הנישאה הסמוכה לקרני שומרון מקדם גן שעשועים קטן, שבילים מסומנים באבנים, כמה קרוונים, ילדים בגילאים שונים והרבה אוויר צלול. ילדי משפחת שוהם רצים פנימה אל הבית ומספרים להורים שהגענו. יש להם 'כוננות עיתונות', שלפיה דווקא צריך להתחמק מהתקשורת.

שמוליק ומיכל העדיפו עד היום שרמת גלעד לא תיחשף יותר מדי, אבל עכשיו, כשהממשלה מאיימת להחריב את היישוב הצעיר שמהווה עבורם תשובה של בניין לרצח ולשכול, הם מסכימים להיחשף.

שמוליק מראה באצבעו ובקולו השקט את בתי זיכרון יעקב הנשקפים מן הרמה ואת הארובות של חדרה, את מגדלי עזריאלי ואת הים של תל אביב ואפילו את אשקלון. בפינה אחרת של הפסגה יש בודקה של חיילים, שלפעמים עורכים כאן תצפיות על כבישי האזור, "תלוי במצב הביטחוני".

מיכל יוצאת אלינו לבושה בחולצה ורודה רקומה ושרוואל שחור. עיניה השחורות מזכירות את אלה של אמה, כמו הנחישות השקטה שאופפת אותה. גידול המשפחה ברוכת הילדים שבחרה להביא לעולם וגם השכול שאותו לא ביקשה מתורגמים אצלה לחיים, לעשייה ולהתמודדות יום יומית תחת הכותרת 'שליחות'.

שמוליק ומיכל, שניהם עם רגליים על הקרקע, הגיעו לכאן מבית יפהפה בקרני שומרון. שמוליק בנה אותו כמעט לגמרי במו ידיו. מיכל עיצבה את הפנים במחשבה רבה ובאהבה. "לעזוב בית כזה ולבוא לקרוון מצ'וקמק זה קשה", מעידה מיכל, "אבל אני תמיד אומרת שתנאים פיזיים, טובים ככל שיהיו, לא נותנים מענה לנפש פצועה".

ורמת גלעד היא המענה שלך?

"זה המענה שלנו. זאת הבנייה שאחרי החורבן".

הבורגנית של משפחת זר

רמת גלעד נקראת בקשר הצה"לי 'גבעת הדגל'. לפני ארבע שנים החליטו בני נוער מיישובי הסביבה להכין את דגל הלאום הגדול ביותר בעולם ולהיכנס באמצעותו לשיא גינס. הדבר אכן עלה בידם, ואת דגל ישראל הגדול הם פרשו על מורדות הגבעה. השכנים הערביים, שלא כל-כך אהבו את הגאווה הלאומית הפתאומית הזו, הציתו את הדגל, שנשרף כליל.

מיכל שוהם, אז תושבת קרני שומרון, ויניב כהן מאלוני שילה כאבו מאוד את השריפה: "דם הדגל היה על האבנים, הכל היה צבוע בכחול נמס כזה, זה היה פשוט כאב לב. הבאנו לכאן נוער, עשינו דגל חדש, גדול יותר, ושהינו כאן שבועיים, בשיאו של הקיץ הלוהט". בתום שבועיים רצה הנוער לעשות 'טקס קיפול הדגל', אבל לשוהם זה צלצל מוכר מדי ולא נעים. זה הזכיר את הנסיגה מלבנון.
בסופו של דבר נערך טקס מרשים עם כתובת אש 'עם ישראל חי', שהביאה לגבעה את כל הג'יפים של צה"ל בגזרה. "החיילים לא ידעו כל-כך מה לעשות איתנו, כי הם הגיעו מעמדה שאנחנו לא בסדר. התחלנו לשיר את התקווה. כולם נעמדו דום. החיילים שרו, המפקדים הצדיעו וזה הפך להיות טקס לעניין".

מיכל, כמעט בת 40, מעידה על עצמה שהיא אישה של בית. את 11 ילדיה, שניים מהם מאומצים, היא מגדלת בבית, וזה מספק לה "את כל הריגושים" שהיא יכולה להכיל. "אני אמא במלוא מובן המילה. הקריירה שלי היא הבית וכל דבר חוץ מזה הוא נלווה, אבל על שריפת הדגל לא יכולתי לשתוק, אז באתי לכאן עם הילדים".

מכל שמונת ילדי המשפחה, נהגו לומר שמיכל היא הבורגנית של המשפחה. לגור בקרני שומרון זה לא אתגרי. "אתגרים", משיבה מיכל, "הם לאו דווקא בנושא ארץ ישראל, ואנחנו פעלנו באתגרים מסוג אחר. האימוץ הוא בהחלט אתגר, דבר שהולכים אליו מתוך מחשבה, ומשפחה ברוכת ילדים זה משהו שלא כולם יכולים לעמוד בו. בן אדם בוחר את האתגרים שהוא רוצה להתמודד איתם".

ובכל זאת, הרצח של אחיה הגדול, גלעד, הביא אותה ואת בני ביתה להפריח עוד גבעה מגבעות השומרון, תוך התמודדות עם תנאי מחיה שכבר לא זוכרים במדינת ישראל.

קשר מיוחד לגלעד

"גלעד היה אח בכור במלוא מובן המילה. היה לנו חשוב מאוד מה הוא אומר ותמיד שאלנו לדעתו. אפילו על בגד או כובע חדש. כשכלה חדשה נכנסה למשפחה, אם היא היתה עוברת את ההערות של גלעד, זה היה בסדר. אבל גם בעניינים מהותיים היינו מרימים אליו טלפון להתייעץ".

בראש חודש ניסן תשס"א, ח"י שנים לאחר שניצל אביו מניסיון רצח, ניצל גם גלעד. הבן, כמו אביו לפניו, נפצע קשה מאוד ונזקק לטיפול רפואי ארוך וממושך.

מיכל טיפלה בילדיהם של גלעד ואשתו הגר, ששהו בביתה במהלך אשפוזו של אביהם, ואף התחלקה עם אמה ועם הגר במשמרות בבית החולים.

גלעד התעורר מהניתוח בתורנות של מיכל: "אלו היו ימים מרגשים מאוד בשבילי. גלעד היה אומר 'מצאתי עוד מקצוע אצל אחותי, היא גם אחות'. היו לנו כמה ימים מאוד אינטנסיביים ביחד. בפעם הראשונה שהוא השתחרר מבית החולים הוא בא אלינו, כי זה היה רחוק מדי לנסוע לאיתמר. בישלתי לו אוכל מיוחד שהוא יוכל לאכול, והכל היה מאוד מקרב".

כשגלעד נפצע הוא הבהיר לבני משפחתו שהפציעה אינה מהווה שטר ערבות לחייו. מפוכח וריאלי אמר קב"ט שומרון, שנסע כל יום בכבישי הסביבה, כי הוא לא 'עבר לסוף הרשימה'. אבל בני משפחת זר לשלוחותיהם השונות לא ביקשו ממנו שייסע ברכב ממוגן: "ידענו שגלעד, מתוך אידיאל, לא ייסע בג'יפ ממוגן ירי ושכפ"ץ, כשכל הצוות שלו נוסע חשוף. גלעד עבר מיישוב ליישוב בלילות, כדי להראות לכולם שלא צריך לפחד. אנשים אמרו שזה באמת נתן להם המון, שהם ידעו שהוא מאמין במה שהוא עושה".

חג הפסח עבר, וגלעד לא המתין בסבלנות להחלמה מלאה מן הפציעה. זמן לא רב אחר-כך חזר לשטח, לעבודה. ימי ספירת העומר חלפו גם הם, מביאים עמם שיגרה מתוחה וכואבת של פיגועים ורציחות.

"ואז, בוקר אחד שמוליק העיר אותי לקראת 8 ואמר לי: 'מיכל, הפעם הם הצליחו'. זהו. העולם נחתך באחת, שום דבר לא כמו שהיה. זה היה חורבן בשבילי". בעיניה הכהות של מיכל עולות דמעות. הן לא שוטפות את פניה, אך הן שם, ממלאות את המבע. מיכל מסבירה:

"אנחנו ממשיכים להיות אנשים חיים, שמחים, הבית ממשיך להתנהל, אבל בעצם שום דבר לא כמו שהיה. ימי השבעה היו קשים מאוד, ואני כמעט ולא זוכרת מהם דבר. כשחזרנו הביתה הייתי שבר כלי. לא הייתי מסוגלת לתפקד. היה לי קשה מאוד לחזור לכביסות, לבית ולילדים. שמוליק תמך בי והילדים הלכו על בהונות".

בנייה כתשובה לשכול

במהלך שבעת ימי האבל על גלעד עלו בני הנוער של קרני שומרון ל'גבעת הדגל' שלהם, והכריזו שבמקום יוקם יישוב. הם ביקשו לתת תשובה הולמת ובת קיימא למה שאירע, ולא לערוך עוד הפגנה או חסימת צומת שיהוו פעילות מחאתית ללא ערך מוסף.

המשטרה שביקשה לפנות את בני הנוער נתקלה בתגבורת: כמה אחים של גלעד זר ("אני לא הייתי מסוגלת לכך פיזית או נפשית", אומרת מיכל) קמו מאבלם והתיישבו מתחת לגלגלי הרכבים המפנים. הם הודיעו שמפה, מהמקום שמנציח את גלעד, הם לא זזים.

אביה, ביתם הבכורה של מיכל ושמוליק, עמדה במרכז פעילות הנוער על הגבעה. מאז הספיקה להינשא ברמת גלעד, ובימים אלה היא מתגוררת במתחם החנויות בחברון ומצפה להולדת ילדה הראשון.

"בשבעה של גלעד היא לא מצאה את מקומה", מספרת מיכל. "היא גדולה, אז היא הרגישה חלק מהאחים. אבל בכל פעם שהיא התיישבה לידנו על המזרון אמרו לה 'קומי, לך אסור', והיא היתה אבודה. כשהחבר'ה עלו לרמת גלעד היא נאחזה בזה. היא הנהיגה פה את העניינים. הם קראו לה 'אמא'. כשהם היו מתעוררים בבוקר, הם היו צועקים: 'אמא, מה יש לאכול היום', וכשהשוטרים רצו לפנות אותה באלימות החבר'ה התנפלו עליהם וצעקו: 'אתם לא תגעו באמא שלנו'".

המענה שהחליטו בני הנוער לתת לרצח חיזק בסופו של דבר לא רק את הבת אלא גם את אמה: "מתוך השבר הנורא הזה, כשהרגשתי שאני בתהום שאין נמוך ממנה, עליתי לפה עם הילדים. בעצם ישבתי ולא עשיתי כלום. הסתכלתי על בני הנוער, והעשייה הזאת שלהם נתנה לי כוח. זה נורא חזק לראות את הנעורים האלה עובדים. זה לא שהם יצקו ובנו, הם ישבו פה ולמדו לבגרויות, הם דיברו, הם בישלו על מדורה. לי זה נתן המון, זה נתן לי לחזור הביתה לקרני שומרון לעוד כמה ימים של תפקוד, כך חשבתי.

"אחרי יומיים הרגשתי שאני שבה ומגרדת את תחתית התהום, ועליתי לכאן שוב, הפעם עם סנדוויצ'ים וירקות חתוכים, שיהיה לחבר'ה מה לאכול, וככה פעם ביום-יומיים הייתי עולה לפה. זה פשוט חיזק אותי, לאט לאט אני התחלתי לבשל להם על המדורה, והיינו פה".

אישור עד הקרוון האחרון

בי"ז בתמוז, 40 יום אחרי הרצח של גלעד, יצאו לדרך שני הקרוונים הראשונים, שהיו מיועדים להתיישבות ברמת גלעד. "חבר של אבא שלי נתן לו אותם במתנה. הוא אמר: 'רצחו לך את הבן, תתנחם בהם'". הקרוונים התעכבו בתחתית הגבעה עד שניתן אישור להעלות אותם, "כך שלהגיד שהם לא מורשים, או שההתיישבות פה לא חוקית, זה מאוד מכוער", אומר שמוליק.

במוצאי הצום, כשסוף סוף הגיעו הקרוונים למעלה, ירדה משפחת שוהם לבית בקרני שומרון והחלה לאסוף את חפציה. "העמסנו על האוטו כל מה שאפשר היה: מזרונים, שולחן, כסאות וחבל כביסה, שזה בשבילי הדבר הכי משמעותי, ועלינו לפה להר. למחרת, כשבאו מהצבא ומהמנהל הם ראו חבל כביסה ועליו מתנופפת ציצית לבנה עם פסים שחורים. מבחינתי זה היה להגיד: 'תשמעו, פה גרים יהודים ויהודים לא זזים'".

דגל חדש הונף על הגבעה.

לא מפחיד לעלות לכאן עם הילדים ולהתגורר על גבעה חשופה?

"איזה פחד? כשאנשים מתפוצצים ברחוב אז לי יהיה פחד?"

התנאים הפיזיים שמשפחת שוהם היתה צריכה לעמוד בהם כעת היו מאוד לא פשוטים. בחדר הגדול של הקרוון נכנסו תשעה מזרונים בדיוק, כמספר ילדי המשפחה באותה עת, "וכשהגיעה הילדה העשירית, הילדה הראשונה התחתנה", אומר שמוליק בחיוך. בחדר השני, הפצפון, נכנסו שני מזרונים בקושי. זה היה חדרם של שמוליק ומיכל.

הכיור של המטבח הכיל רק את הסיר הקטן ביותר של המשפחה ברוכת הילדים, ורצפת הקרוון כולו היתה מלאת חורים. "לפעמים כשבאו אורחים הנחנו קרש על הרצפה ועליו שמנו שטיחים, כדי שלא יהיו בשוק מהדרך שבה אנחנו חיים", אומרת מיכל.

אבל זה לא היה הקושי העיקרי. מיכל, שמוליק ותשעת ילדיהם נאלצו להתמודד עם בעיה אקוטית הרבה יותר: היעדר מים זורמים. "בהתחלה הייתי יורדת לקרני שומרון לכבס בכל יום את שלוש הכביסות היומית שלי, ומעלה בכל פעם סלסלה עם בגדים למחר. היינו מעלים ג'ריקנים מלמטה, ומי שהספיקה לו הרחצה בג'ריקן היה עושה זאת כאן למעלה. השאר היו יורדים להתקלח בקרני שומרון".

השירותים הכימיים שהוצבו בקצה הגבעה גם הם לא הצליחו להוות הקלה של ממש: "אחרי שבוע אמרתי לשמוליק: חלוצים חלוצים, אבל ללכת באמצע הלילה עם הילדים לשירותים בקצה ההר זה קשה. אז חפרנו בור ספיגה, וכל מי שהלך לשירותים ידע שהוא צריך ללכת עם דלי מים, לשפוך לניאגרה, ואז זה היה כמעט אמיתי".

מאוחר יותר הביאו למקום עוקב מים, אבל גם ממנו נאלצו מיכל ושמוליק לסחוב ג'ריקנים של מים. "היום אני לא מבינה איך חיינו חמישה חודשים בלי מים זורמים, זה לא נתפס. אני רואה את עצמי סוחבת שני ג'ריקנים צהובים כאלה, של 20 ליטר כל אחד. מאיפה היה לי כוח אני לא יודעת".

אל הקרוון השני שהוצב על הגבעה נכנסה משפחה אחרת, אך בבוקר המחרת עברה. משפחה נוספת מקרני שומרון הגיעה לרמה ושהתה בה במשך חודש, עד שאמרה שהיא אינה מסוגלת. "אנחנו הצדענו להם", אומרת מיכל. "כי זה באמת קשה, זה מתיש". בתום חיפוש לא קצר אחרי משפחה שתיאות להתגורר במקום בתנאים הקיימים הגיעה למקום משפחת גבאי, ומאז הם שם.

כעבור חמישה חודשים התחברה רמת גלעד למים, והחיים השתפרו פלאים. נוספו עוד ארבע משפחות, ולרבות נוספות שרצו להצטרף לא ניתן אישור מן הדרג המדיני.

הבנים, בהנחייתו של שמוליק, שיפצו את הקרוון והוסיפו עליו חלקים של צריף ומכולה. גם הסוכה של שנה שעברה וזאת של השנה הצטרפו ונהיו חלק מן הבית. את הבאים לבית מקדמים פרחים, וגם מכונת תפירה ישנה שקישטה את הסלון בקרני שומרון. מי שנכנס פנימה אינו מרגיש שהוא נמצא בתוך במבנה ארעי. הריצוף, הקירות והתמונות שתלויות על הקיר משווים למקום מראה של בית רגיל, ומעידים יותר מאלף מילים על כוונת בעלי הבית להשתקע במקום.

אבל בממשלת ישראל יש מי שחושב אחרת.

מאוכזבי שרון

לפני כמה חודשים קיבלה משפחת שוהם צו פינוי, שעליו חתום אלוף פיקוד מרכז משה קפלינסקי. ב"צו הגירוש", כפי שמכנה אותו מיכל, נכתב כי על אנשי המקום לפנות את כל רכושם בעצמם, כולל תלישת הצמחים ששתלו ובעלי החיים שהביאו למקום. אם לא יעשו זאת, מאיים הצו בריחוק משפטי מנוכר ואכזרי, החיות יילקחו להסגר, הרכוש יוחרם, וכשבעליו יבואו לקחתו יצטרכו לשלם את כל הוצאות הפינוי. אגב, לפי הצו, לאחר העקירה המתוכננת יוכל כל ערבי שיחפוץ בכך לעלות על הגבעה. יהודי לא יוכל לעשות כן.

תוקפו של הצו פג לפני כמה ימים, ואז הגישה המשפחה ערר. בכל רגע נתון יכול בית המשפט לחרוץ את דינה של הרמה, ואם יחליט לדחותו, הצבא יהיה חופשי להגיע בכל עת ולפנות את המתיישבים.

שמוליק ומיכל לא חשבו שזה יקרה להם. העלייה למקום לא היתה למרות הממשלה או בניגוד לרצונה: "המקום נמצא בתוך השטח המוניציפלי של קרני שומרון. זה אפילו בתוך גדר ההפרדה, וכל הקרוונים כאן מאושרים", אומר שמוליק.

"לפני החתונה של אביה העלינו לכאן את שני הקרוונים שהיום מהווים בית כנסת. בגלל שהם הגיעו מקרני שומרון, לא ביקשנו אישור. יוסי ורדי, יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, התקשר ואמר שנוריד את הקרוונים בחזרה ליישוב, וכשנקבל את האישורים נעלה אותם שוב. אמרתי לו: 'תשמע, חבל על הכסף, זה 7,000 שקל כל כיוון, 14,000 שקל ביחד'. אבל הוא התעקש: 'תחזירו אותם, תקבלו אישור ותעלו אותם'. וכך עשינו. את מבינה? עכשיו אומרים שזה לא מאושר ולא מורשה, ואלו דברים מאוד תמוהים".

מיכל בכלל איננה מבינה על מה המהומה: "זאת האדמה שלנו, של אבא שלי, מה לא חוקי פה? יש תכנית שכבר קיבלה אישור של משרד השיכון, ולא מימיו של אפי איתם, לבנות כאן 196 יחידות דיור. את התקציב לחבר אותנו למים קיבלנו ממשרד השיכון, תחת סעיף 'רמת גלעד' ולא בצורה עקיפה. אז מה לא חוקי?"

למשפחתה של מיכל, משפחת זר, היה בעבר קשר הדוק עם מי שנמצא היום בראשות הממשלה ולמעשה מוביל את כל התהליכים ההרסניים האלה: "אריק שרון היה ידיד משפחה שלנו ממש. עוד כשההורים גרו בקרני שומרון הוא היה מביא אנשים לקרוון. יש לי תמונה איתו ועם קלוד לנצמן, המפיק של 'שואה', שהוא הביא אלינו פעם. אריק שרון היה אריק שרון, וכשהוא אמר לרוץ על הגבעות אנחנו רצנו ותפסנו גבעות. בשבילנו הוא היה חבר של אבא, דמות מאוד משמעותית".

ואז מה?

"יש שבר. פתאום הבן אדם הפך את עורו. הפוליטיקה כנראה משבשת אותו. הוא הרי יודע שאנחנו נחזור לפה, ברור לו שהפינוי לא מצטלם טוב, ברור לו שהחיילים לא רוצים את העימות ושאנחנו לא רוצים את העימות. זה פשוט משחק פוליטי שאנחנו שחקנים בו, וזה עצוב מאוד. היה ברור לחלוטין שבאותו ערב יתחילו לבנות מחדש את הבית במצפה יצהר, וגם היה ברור שיהיו פצועים משני הצדדים. זו חוויה לאומית קשה. למה הוא עושה את זה? זה פשוט משחק פוליטי".

כוח מהילדים

יש לכם תכניות מגירה שאתם שומרים לאפשרות של פינוי?

"יש לנו תכניות מגירה רציניות. אנחנו נגן על הבית הזה כמו שכל בן אדם היה מגן על הבית שלו ועל הילדים שלו".

מיכל ושמוליק אינם לוחשים כשהם מדברים על הבית וסכנת הריסתו. הילדים כל הזמן נמצאים מסביב. הקטן מבקש עוגיה, אח אחר מציע לכל המבוגרים כוס תה, אחת הבנות רוצה כבר להתארגן לשינה ואחרת קוראת ספר. הילדים, שהשקיעו הרבה בבית, ושכל קיץ, כבר שלוש שנים, משיבים בשלילה על האפשרות לחזור לקרני שומרון, לחברים ולנוחות, נמצאים בתמונה גם בכל הקשור לעתיד הלוטה בערפל.

"שאלתי אתמול את הילדים: 'מה נעשה? יבוא לנו שופל ויעלה על הבית שבנינו בעשר אצבעות, ואחריו נצטרך לחפש בין ההריסות את מה שנשאר'. אז הם אמרו לי: 'אמא, אנחנו נחזור, מה השאלה בכלל? הם יהרסו לנו אבל אנחנו נחזור'. הכוח הזה הוא מאוד אמיתי אצלם, הוא מאוד יפה ומחזק אותנו".

עבור ילדי משפחת שוהם המושג 'פינוי' איננו ערטילאי. הם היו שם, בפינוי הקשה של חוות גלעד, מאחז נוסף של המשפחה שהוקם על אדמות אחרות של ראש המשפחה, לזכרו של גלעד. "לא התכוונו שהילדים יהיו שם", מסביר שמוליק, "אבל היינו שם בשבת ובמוצאי שבת השוטרים פשוט הגיעו".

מיכל: "הם אפילו לא נתנו לנו הזדמנות להגיד 'אני קמה והולכת'. זה היה פשוט מחזה מחריד. ישבנו כל הנשים עם התינוקות על הידיים, ותוך דקות הם התנפלו עלינו. אני הייתי אז בהריון וראו את זה עלי, ובכל זאת העיפו אותי עם הכסא שלי. זה היה נורא ואיום".

אחת מילדות שוהם, שלא הבינה מדוע כל החיילות כועסות עליה, לא הפסיקה לבקש מהן סליחה. עד היום, כשהיא רואה את אמה משוחחת עם קבוצת חיילים ומישהו מהם מגביר את קולו ומדבר בהתלהבות, היא מבקשת שיפסיקו לצעוק או דורשת מהם שילכו מן המקום. בן אחר, שעיבד את החוויה בצורה שונה, בא יום אחד להוריו והראה להם פרה-צעצוע שהתעוותה לגמרי: "ככה נראית פרה אחרי פינוי", אמר להוריו.

תחושה של שליחות

שמחה וששון בבית שוהם. סבא משה הגיע. הוא אומר שלום, מחבק את נכדיו והולך לשבת במקום אחר בבית, כדי לא להפריע. כל מחאותיה של בתו על כך שנוכחותו אינה מפריעה אינן עוזרות. מאוחר יותר יעיין הסב באלבום התמונות המתעד את העלייה לקרקע, את חפירת בור הספיגה ואת סחיבת הג'ריקנים, ויאמר בשפתיים נשוכות: "הכל כאן נבנה בדם ודמעות, דם ודמעות, ולא בכסף או כל דבר אחר".

לפני 25 שנה עזבו יעל ומשה זר בית נוח מאוד במושב נחלים והגיעו לקרני שומרון, להתגורר בקרוון. "כשעלינו לכאן לפני שלוש שנים, אמא שלי שאלה: 'מיכלי, זה לא קשה לך עם הילדים והכל?' אז עניתי לה: 'תחזרי כמה שנים אחורה. גם אתם הייתם עם שמונה ילדים ועזבתם בית עם בריכת שחייה, חורשת אורנים, גן שעשועים וחצר מדהימה ובאתם לקרוון ביישוב בלי כלום'. אז היו לי מורים טובים".

כשהורייך עלו לגבעה הסמוכה, למצפה צבאים, עודדתם אותם?

"בטח. ההורים שלי בנו במקביל בקרני שומרון ועל ההר. היה חשוב לבנות ביישוב כדי לתת תנופה לקבוצה הראשונה שהתחילה לבנות, ועל ההר כי צריך לצאת מחוץ לגדר. אבא שלי אמר לאמא שלי: 'את צריכה אורך רוח של חמש שנים. חמש שנים נחיה בבדידות, ואחרינו יבואו רבים, את תראי'. מאז עברו 20 שנה. טוב, ההורים שלי מיוחדים. זה לא דבר רגיל".

את עשית מעשה דומה.

"תראי", מיכל מנסה להילחם בקשירת הכתרים, "זה קצת אחרת. נכון שהיינו שתי משפחות, אבל יש פה שכנות... טוב, בסדר, אני לא אתכחש לזה שלא כל אחד יכול לעמוד בזה".

את מרגישה שאת מצליחה להגיע לעם בישראל? חשובה לך דעתם על אנשי המאחזים?

"דעתם חשובה לי, כי אני יודעת שהיא כוח. מצד שני, אני יודעת שלכל אורך שנות קיומו של עם ישראל המעטים הם אלה שצדקו. למרות שאנחנו מעטים, האמת בידינו והכוח בידינו, ואני אומרת את זה לחיילים שבאים לפה. אני אומרת להם: 'תשמעו, אנחנו יודעים שאנחנו בדרך, ויש לנו כוח להתמודד עם ה'בדרך' הזה'. הם אומרים לי 'חיזקת אותנו'. היה פה חייל מבוגר עם דמעות בעיניים, שאמר לי: 'עשית לי טוב על הנשמה. אני יודע שיש על מי לסמוך. אנחנו באמת ממהרים להתייאש'.

"אני בסך הכל מרגישה שליחות. אני יודעת שלא כל האנשים מסוגלים לחיות ככה. גם הקטע של משפחה גדולה, אף אחד מן הילדים לא נולד לי בטעות. בכולם בחרנו שייוולדו, כי חשוב שיהיו משפחות גדולות, וזה מסר. כל הדברים האלה הם מתוך מילה נורא גדולה אבל נכונה: שליחות".

מה תעשי אם בכל זאת יעקרו אותך מפה?

"אנחנו נחזור לפה, לא נישאר מחוץ למקום הזה. יכול להיות שהם יפנו אותנו, אז בסדר, לשבת הבאה אני אבשל באוהל. תראי, כוח הנחישות הוא בידינו, וגם אם יורידו אותנו 10 פעמים, בפעם ה-11 אנחנו נעלה ונישאר".

[email protected]


מאמצים אל הלב

יום אחד, לפני כעשר שנים, התקשרה הגר זר לגיסתה מיכל ואמרה לה: יש ילדה עם תסמונת דאון בבית חולים, אולי יש אצלכם מישהו ביישוב שיהיה מוכן לקחת אותה? "אמרתי לה: 'הגר, את יודעת שכשאת מדברת איתי על הנושא הזה את מסבכת אותי'".

הגר ידעה שהסיכוי שמיכל ושמוליק יקחו את הילדה אל ביתם הוא גבוה במיוחד. התשובה היתה צריכה להינתן למחרת, ולאחר לילה ללא שינה הם החליטו לאסוף אותה אל ביתם. "האמת היא שלא ידענו המון על תסמונת דאון, אבל ידענו שזה בהחלט אתגר וליווי לכל החיים".

מצאתם את זה יותר קשה משחשבתם?

"תראי, באופן כללי אנחנו לוקחים את החיים בקלות. זה לא שאנחנו לא מתמודדים עם קשיים, אבל אנחנו מתמודדים עם זה מתוך ידיעה שזו איזושהי מהמורה שקשה לנו איתה עכשיו, אבל אנחנו נתגבר עליה, ויהיה בסדר בעזרת ה'.

"הקדוש ברוך הוא לא עושה טעויות. אם היא נולדה היא היתה צריכה להיוולד, ואם היא שלנו היא היתה צריכה להיות שלנו. אני מודה לקדוש ברוך הוא אלף אלפי פעמים ביום שבחרתי בה ולא קיבלתי אותה משמים. אני מודה לה' שאספתי אותה בחיבוק גדול מתוך בחירה.

"החיים איתה מאוד מעניינים, מאוד מצחיקים, שמחים, עשירים וממלאים. זה משהו שמי שאין לו לא יכול לדעת מהו. כמובן שתמיד אפשר להיתפס לקשיים ולכישלונות, אבל הבת שלנו לומדת במסגרת רגילה עם סייעת ומאוד מצליחה, היא נורא חברותית ויש לה חברות ממש, לא מתוך רחמים".

מיכל מבקשת להוסיף כמה מילים, שאותם היא מקדישה לכל ההורים המאמצים: "לפני כמה שנים היינו בכנס של הורים מאמצים בהרצליה, ובערב האחרון ניגשה אלי אישה מבוגרת וביקשה לשאול אותי שאלה. היא אמרה: 'תגידי, אוהבים ילד מאומץ כמו שאוהבים ילד שילדת?' הסתכלתי עליה ואמרתי: 'אסור שהילדים ישמעו, אבל ילד מאומץ אוהבים לפעמים יותר מאשר את הילדים הביולוגיים'.

"האישה הזאת התחילה לבכות. היא אמרה לי שלפני 30 שנה אמרה לה עובדת סוציאלית שהיא לעולם לא תדע מה זה לאהוב ילד. 'אני כבר 30 שנה מסתובבת עם האמירה הזאת, ולא היה לי את מי לשאול. את לא יודעת איך עשית לי טוב'".

מיכל מספרת את הסיפור מתוך ידיעה ומחשבה שהשאלה הזאת מטרידה הורים מאמצים רבים, שאינם מסוגלים להעלות אותה על דל שפתיהם.

"עם כל ילד שנולד שמחנו מאוד, ואין שמחה כמו לידת ילד חדש, אבל את הילדים שילדנו אנחנו מקבלים כמובנים מאליהם, אפילו אם זה בא לפעמים אחרי קשיים. כשאתה מקבל ילד מאומץ, אתה מקבל ילד מושלם כבר, אתה לא מרגיש כזו הערכה כלפי ילד ביולוגי".