האם היה זה אתמול, כשהגעתי הנה מלא חלומות וחששות? כחלום יעוף. שלוש שנים עברו ביעף, ודומות הן עליי כשלושים שנה. נגעתי באיטליה, ואיטליה נגעה בי וצרבה בי חותם. "ויעף אליי אחד מן השרפים ובידו רצפה" (ישעיהו ו, ו). הגעתי אדם אחד, ועכשיו אני אדם אחר. כתבתי פעם שאדם הוא סך כל אהבותיו. עכשיו אני רוצה להוסיף: אדם הוא סך כל שינויָו והשתנויותיו.
"לך לך לאירופה", אמר לי רה"מ אז בנימין נתניהו, "אנחנו צריכים אותך שם. מה דעתך על רומא?" לא ידעתי מה לענות. "אינני יודע איטלקית" השבתי. הוא הביט בי משועשע ואמר "אתה תסתדר". נו, צדק. איזו מתנה קיבלתי באמצע החיים, לדבר בשפתם של דנטה, בוקצ'יו ופטררקה. עוד בישראל החלטתי לקרוא את התנ"ך באיטלקית. "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). ראו כיצד מחנך אותנו כבר במאה השמינית לפנה"ס, הנביא ישעיהו בירושלים, להאמין בכוח של המילה לברוא עולמות ולשנותם לטובה. מהות הדיפלומטיה.
לא הלכתי לשחק משחקים דיפלומטיים. בשנות שירותי פגשתי לא מעט שגרירים כאן. ככל שהכרתי יותר את תפקידם, הבנתי שתפקידי שונה. אני מייצג את מדינת ישראל, אבל גם את הציוויליזציה היהודית, שהיא הבסיס – לכל הפחות, אחד הבסיסים המרכזיים – של הציוויליזציה המערבית.
מהי הישות המדינית הזאת שהייתה לי הזכות לדבר בשמה?
ישראל היא התגשמות חלום הדורות של עמנו. מאז שחרבה ירושלים ונשרף המקדש בידי האימפריה הרומית והלך עמנו לגלות, חלמנו לשוב הביתה לציון. לכאן הביאו את שבויי יהודה ואת כלי המקדש, סמלי עצמאותנו האבודה. מצעד הניצחון שערכו אספסיינוס וטיטוס, אב ובנו, היה מבחינתם חתימת הפרק ששמו "עם ישראל" בהיסטוריה. הדמויות החקוקות על קשת טיטוס פונות כולם מערבה, גבן מופנה למזרח, מתעלם מירושלים, במין הצהרה: אין תקווה לאחריתנו, "אבדנו, נגזרנו לנו" מן ההיסטוריה. "יהודה השבויה", חגגו את הניצחון על המטבעות שהטביעו ברומא.
אבל עם ישראל רץ למרחקים ארוכים, טרנס-היסטוריים. לכל מקום שהלכנו, זכרנו את ציון ואת גורלה ושבנו ונשבענו לא לשכוח את ירושלים וכשנוכל – לשוב אליה, לקומם מחדש את חורבותיה ולחדש את עצמאותנו במולדת העתיקה.
אל הארץ הזאת התקבצו בדורות האחרונים יהודים מכל קצות תבל, פליטי חרב ומלומדי אסונות, צאצאים לעם עתיק שבמשך אלפי שנים היה חסר בית לאומי, ולכן יכלו אויביו לפגוע בו, עד לאסון הנורא מכל על אדמה אירופית, לפני פחות משמונים שנה. אם יש לקח שלמדנו מנדודינו ומהאסונות שחווינו, הרי הוא שאנחנו צריכים מקום משלנו; ועוד למדנו, לא לחכות עד שהחרב תופנה כלפינו, אלא להקדים את האויב בביתו שלו.
כפי שאתם יודעים, חלקים נכבדים מהעולם לא מתרשמים מההיסטוריה הקשה שלנו, אלא ממשיכים להילחם בנו במחשבה ילדותית, שיוכלו לסלק אותנו מארצנו. אבל אנחנו חזרנו הביתה, וזה סופי. כל ניסיון לפגוע בקיומנו, ייתקל בתגובה חריפה. ובכל זאת, איננו יכולים להגן על קיומנו באותו האופן שבו עמים אחרים עושים זאת. ההגנה על חיינו דורשת התקפה על אויבינו, ובכל פעם שאנו עושים זאת, רבים מתקוממים. מי שמע שיהודים מגנים על חייהם, הרי במשך שנים היינו הקורבנות האולטימטיביים של העולם? קחו לדוגמה את הדו"ח הצבוע של מועצת זכויות האדם בז'נבה לחקירת "פשעי מלחמה" של המערכה האחרונה מול עזה. ארה"ב ומדינות נוספות יצאו נגדו, אבל מדינות רבות הצביעו בעד החרפה המוסרית הזאת.
זו ליבת השליחות של שגריר ישראל: מאבק יומיומי על צדקת הטיעון המוסרי בזכות קיומה של ישראל וההגנה עליה; השפעה על דעת הקהל וקובעי המדיניות. ולא במניפולציות מתחכמות אלא בטיעונים רציניים, מנומקים, מעמיקים. כפי ששבתי ואמרתי לא פעם, ישראל היא המוצב הקדמי בהגנה על הציוויליזציה המערבית. לא בכדי נלחמים בנו אויבי המערב. הם מבינים שאנחנו – מעצם היותנו נושאי התרבות היהודית שהתפתחה לתרבות הנוצרית – אנחנו הפתח שדרכו הם מדמיינים להביא לקריסת המערב, חלילה. משום כך, התמיכה בישראל אינה רק מעשה טוב ומוסרי עבורנו, אלא זו גם תמיכה בביטחון העולם החופשי והמשך קיומו.
אבל לאלוהים היו תכניות אחרות ממה שחשבנו. מספר חודשים לאחר שהגעתי, נפלה עלינו מגיפת הקורונה, וחילקה את חיינו לשניים: לפני המגיפה ואחריה. בעברית, 'משבר' אינו רק אירוע קשה (Crisi) אלא גם המקום שעליו בימי קדם כרעה האישה ללדת. המשבר אוצר בתוכו גם לידה והזדמנות חדשה. מעולם לא הכינו אותי לתקופה כזאת, במיוחד בתחילתה, כשכל העולם עקב אחר איטליה בפחד מפני הבאות. אנחנו פה ברומא, שמענו את תותחי המלחמה מתקרבים, המגיפה איימה להתפרץ במלוא הכוח גם כאן. בכל זאת, החלטתי לא לשוב לישראל אלא להישאר כאן, הן כמחווה של סולידריות עם העם האיטלקי בשעתו הקשה, והן מול הקהילה היהודית, שחשה מיותמת משהו, שעה שישראל סגרה את שעריה.
התקופה הזאת, תחת גלי הקורונה והסגרים התכופים, דחפה אותנו ליצירתיות. המצאנו את עצמנו מחדש. קיימנו ישיבות שבועיות בין משרדי הבריאות בירושלים וברומא ולמדנו האחד מן השני. זכינו להביא משלחת סיוע רפואית מבית החולים "שבא" לפיימונטה, כדי לעזור לחברינו שם במאבקם נגד הווירוס.
יותר מכל אזכור את האירוע הגדול שעשינו בסן רמו בהובלת הטלוויזיה האיטלקית לציון 101 שנים לוועידת סן רמו ששינתה את פני ההיסטוריה של העם היהודי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירו המעצמות המנצחות – ואיטליה בתוכן – בזכויות של העם היהודי על ארצו העתיקה. הן הטילו על בריטניה הגדולה את המנדט להגשים את הצהרת בלפור, שדיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
השנה האחרונה עמדה בסימן שני אירועים גדולים שעשינו: הוועידה הגדולה בנאפולי TecAgricultura, בשיתוף עם קונפגריקולטורה ועיריית נאפולי, בנושא חקלאות, מים, מזון, אנרגיה סולרית ועוד. הבאנו למקום אחד יותר ממאה חברות ישראליות ואיטלקיות ומאז, לכל מקום שהגעתי, שמעתי הדים חיוביים מהאירוע הזה. החזון שלנו היה שעם השנים הוא יהפוך לאירוע החקלאות והטכנולוגיה המרכזי של כל מדינות הים התיכון.
האירוע השני היה חנוכת הפארק על שם רה"מ המנוח יצחק רבין כאן ברומא בנוכחות צמרת הממשלה, תקשורת ואורחים רבים. כשאשוב לכאן לבקר, אוכל לקפוץ לשם ולראות שהשארנו חותם גם בעיר הנפלאה הזאת.
ובין כל אלה, קיימתי ביקורים פוריים כמעט במחוזות של איטליה. בסיציליה וסרדניה, פוליה וקלבריה; בטוסקנה, לומברדיה, ליגוריה ופיימונטה, באמיליה רומאנה, ונטו ופריולי-ונציה-ג'ולי. ביקרתי בערים רבות ונפגשתי עם ראשי ערים ונשיאי מחוזות ונבחרי ציבור מקומיים וארציים. ולכל מקום שהגענו, הבאנו את קולה של ישראל, הצענו חידושים ישראלים וטכנולוגיה מתקדמת לשיפור חיי האזרחים, דיברנו על הקשרים ההיסטוריים והבין דתיים בין ישראל והעם היהודי לבין העם האיטלקי, ולא שכחתי להעניק במתנה העתק של חותם מלכנו חזקיה מהמאה השמינית לפנה"ס, שנמצא בעיר דוד בירושלים, דרישת שלום בת יותר מ-27 מאות מממלכת יהודה העצמאית.
והייתה גם הבדידות. במיוחד בזמן הסגרים הגדולים. ילדיי חיים בישראל, ורק לעתים הגיעו לבקרני או שנסעתי לראותם. אבל רוב הזמן הייתי עם עצמי, כלומר עם כולם אבל חסר לי משהו חשוב. זה לא פשוט, ולעתים קשה. לשם כך אנחנו מדברים על שליחות. השליח מקריב מעצמו למען אחרים, ובמקרה שלנו: למען עמנו, ארצנו ומולדתנו. תחושת השליחות ממתיקה את הקשיים ועוזרת לצלוח את המשברים.
הקפדתי שהשגרירות תשמור על קשר רציף עם כל אגודות הידידות איטליה-ישראל ותטפח את הקשר אתן – מדינת ישראל חייבת המון לאגודות המדהימות הללו שפועלות בהתנדבות לחיזוק הקשרים בין המדינות ושנלחמות למען צדקתה של ישראל. הקפדנו גם לשמור על קשר רצוף עם כל הקהילות היהודיות השונות ועל עבודה מול נשיאת איחוד הקהילות, נעמי דיסניי. השתדלתי לבקר וגם לעשות שבתות בקהילות שונות. ברומא עצמה, ביקרתי כמעט בכל שבת בשני בתי כנסת שונים ויצרתי קשר חי וישיר עם הקהילה היהודית כאן, וכמובן עם נשיאת הקהילה רות דוראגלו ועם הרב שמואל דיסניי.
כל הפעילות הזאת התאפשרה בזכות צוות מדהים שהתברכנו בו בשגרירות. בראש ובראשונה סגני, אלון שמחיוף שמנצח על כל המלאכה, וכן חנוך עמדי הקונסול שמחזיק את השגרירות ואת הקונסוליה, ורפי זינגר שהוביל את הוועידה החקלאית, ואורי צירינסקי שדאג שאופיע מאות פעמים בכלי התקשורת השונים באיטליה, וסמדר שפירא שעבדה מול אגודות הידידות והקהילות היהודיות וגם ברשתות החברתיות, וד"ר מאיה קציר, שהגיעה כמוני מחוץ למשרד החוץ והפליאה לייצר בחכמה ובהתלהבות חיבורים תרבותיים משמעותיים בין ישראל לאיטליה, למרות התקציב הנמוך.
בכל מחלקה יש עובדים ועובדות מסורות, שתקצר היריעה מלמנותם, אבל בלעדיהם לא היינו מצליחים לעשות דבר. אציין במיוחד את המלאך של השגרירות, מזכירתי פאולה, ולאחל לה מכאן בריאות איתנה וחיים טובים.
תודה גם לדיפלומטים שליוו אותי בשנותיי הראשונות בתפקיד: לסגניתי, עפרה פרחי; לראש מחלקת העיתונות והיועצת המדינית, מיכל גור אריה; לראש מחלקת דיפלומטיה ציבורית, אריאל ברקוביץ; לנספחת התרבות, מישל שגב; ולקצין המנהלה והקונסול, איתן אברהם.
אני רוצה להזכיר את קונסולי הכבוד המצוינים שלנו: בדרום, לואיג'י די סנטיס; ובצפון, מרקו קראי. התפקידים האלה לא הסתכמו בכבוד, אלא עזרו באופן ממשי לישראל ולשגרירות לפעול במקומות השונים, ולחזק את הקשרים המדיניים והכלכליים בין המדינות.
והיו אנשי ונשות הביטחון, בראשות קצין הביטחון של השגרירות, עידן מרציאנו. פועלים בשקט, מקבלים כמעט כל גחמה שלנו, ומאפשרים לעבוד בצורה המיטבית, תוך הרגשה טובה שאנחנו מוגנים. כאן המקום להזכיר את המשפחה הכי קרובה שלי: שנים עשר המופלאים של הסקורטה שהלכו אתי לכל מקום, ורואים בשמירה על שגריר ישראל שליחות חיים.
אתם מכירים את הגלויות שכתבתי מרומא. הנאומים, ההרצאות וניירות העמדה והראיונות הרבים שהענקתי לתקשורת האיטלקית והסן מרינזית. לשמחתי, הצלחנו לפרסם חלקים מהגלויות הללו בספרי החדש, הראשון באיטלקית: "לנוכח קשת טיטוס – שגריר ישראלי בארץ היפה" בהוצאת בלפורטה. הספר הזה מנסה לענות על השאלה, מהי ישראל? לא רק עימות ומאבק; ישראל היא ציוויליזציה: תרבות, היסטוריה, ספרות, ארכיאולוגיה, שירה, אמונה, דתות, תנ"ך, חידושים והמצאות ורוח גדולה לטובת האנושות כולה.
את כל זה תוכלו למצוא בספר. אני משוכנע שמי שיקרא אותו, יקבל תמונה מלאה יותר על ישראל והחברה הישראלית (ועל העם היהודי). בבקשה מכם, קראו את הספר והפיצו אותו באיטליה. הספר נולד כי רציתי להשאיר כאן עקבות (חותם), ובעצם לתת לאיטליה מתנה, מפני שגם איטליה נחתמה בלבי. כשאשוב הביתה, אביא משהו ממנה אתי.
עכשיו הזמן לומר שלום. חכמינו לימדו אותנו שלא עלינו המלאכה לגמור, גם אם אין אנו בני חורין להתבטל ממנה. עוד ניפגש באמצע הדרך ונראה בטוב ירושלים כל ימי חיינו. כשדריה הגיעה לבקרני, נהגנו בלילה, לפני קריאת שמע על המיטה, לקרוא בספר המופת של אדמונדו דה אמיצ'יס, "הלב". יש לנו תרגום לעברית. באופן די סמלי, סיימנו את הספר לפני יומיים, וכך כתוב בפרק האחרון:
מר פרבוני (המורה) קם ממקומו ואמר: "בנים, התאספנו פה בפעם האחרונה. היינו יחד כאן שנה שלמה, ועכשיו ניפרד כידידים טובים. עצוב לי להיפרד מכם, ילדיי החביבים, ואני מבקש את סליחתכם אם לפעמים איבדתי את סבלנותי, אם התנהגתי אליכם בקפדנות, או אם גרמתי צער למישהו"
"לא, לא!" קראו ההורים ורבים מהתלמידים, "אף פעם לא קרה דבר כזה".
"בכל זאת, סילחו לי", חזר המורה, וזיכרו אותי לטובה. בשנה הבאה לא נהיה עוד יחד, אבל תמיד אזכור אתכם. שלום, להתראות בנים".
... מיהרתי אל הוריי, ואבי שאל אם נפרדתי מכולם. "כן", עניתי. "אם כך, נלך", אמר אבא, והביט בפעם האחרונה על קירות בית הספר. ואני – לא יכולתי לדבר, כי הדמעות חנקו את גרוני.