הרב יהודה אפשטיין
הרב יהודה אפשטייןצילום: חזקי ברוך

נכון לכתיבת שורות אלו, מסתתר לו ככל הנראה בשכונת שועפאט בירושלים מחבל שרצח חיילת, וזאת יותר משבוע לאחר ביצוע הרצח. לא מדובר בשכונה בעזה או בשכם. מדובר בירושלים, בירת ישראל, שחוברה לה יחדיו וסופחה לשטח ישראל. המחבל עדיין לא נתפס, ובינתיים החלו צעירים בשכונה להסתפר כמותו, אם כדי להקשות על החיפושים אחריו ואם כדי להביע הזדהות עם מעשיו. וראוי להעניק תשומת לב יתרה לתופעה, משום שהיא מלמדת אותנו הרבה מעבר למקרה הפרטי הזה. היא מלמדת אותנו על כל אופיו של הסכסוך, על מהותה של המלחמה על הארץ הזאת, והמסקנות העולות הן קריטיות אם רצוננו לנצח במאבק.

לנצח, אמרנו? אבל כדי לנצח צריך לפני הכול להבין שיש בכלל מאבק. ועד כמה שזה נשמע הזוי, מתנהלת כאן בארץ תעמולה ארסית ושקרית של גורמי שמאל אשר נועדה לטשטש בדיוק את הנקודה הזו, את מה שכל ילד עם הבנה מינימלית מבין, לפני שמעקמים את צורת חשיבתו ומהנדסים את תודעתו: שבארץ ישראל, כבר יותר ממאה שנה, מתנהלת מלחמה עקובה מדם בין יהודים לערבים על השאלה למי שייכת הארץ הזו. וככל שניסו להימלט מההבנה הבלתי נמנעת, וככל שחיפשו פתרונות סרק שנועדו לעקוף את הבעיה – היא עומדת במלוא עוצמתה, והמציאות תטפח שוב ושוב על פניהם של אלו אשר מבקשים לעצב אותה לפי חלומותיהם שאינם מתכתבים עם העובדות בשטח.

המושג של מדינה יהודית – אפילו של מדינת היהודים – הוא זר ומנוכר ושנוא על כל לא־יהודי שגר כאן בישראל מעצם הגדרתו. זהו מושג גזעני בעיני כל מי שאמון על ערכי הדמוקרטיה המערבית, העיוורת ביחס למוצאו של אדם והמעניקה לו אזרחות שווה מעצם היותו אזרח המדינה הדר בתוכה. מבחינת ערביי ארץ ישראל, אנחנו – היהודים – איננו אלא גזלנים, שהגיעו מקצה העולם כדי לגזול את אדמת הילידים, שהיו כאן לפנינו.

זוהי תפיסתה של כלל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, הן בשטח שהיה ברשותנו מאז קום המדינה והן בשטח שנכבש במלחמת ששת הימים. אנחנו לא אמורים לצפות שיחשבו אחרת, אין כל סיבה שיחשבו אחרת. וממילא, כל מי שמשתתף ב"התנגדות", כפי שהם קוראים לה, הוא בעיניהם גיבור אשר מייצג נאמנה את שאיפות העם הערבי, וכפי שהם קוראים לעצמם – העם הפלשתיני.

עורף אזרחי זה - הוא שמאפשר למחבלים לפעול ולהצליח. הוא שמאפשר למחבל בשועפאט להסתתר. הוא שמדרבן את הצעירים בשכונה להידמות לו, לסייע לו, לתמוך בו, ואם ייתפס – לפעול למען שחרורו.

אויב ולא טרור

אבל אנחנו, היהודים, מסרבים לראות את מה שלנגד עינינו. איננו מבינים כי יש כאן עם שנאבק בנו, שהמחבלים אינם אלא חוד החנית של מערך שלם, המגובה על ידי כלל האוכלוסייה – גברים, נשים, זקנים, ילדים, כולם. ישנם אמיצים יותר ואמיצים פחות. ישנם כאלו המוכנים להקריב את חייהם ולהסתכן. יש שלא יסתכנו מיוזמתם, אבל ייתנו מחסה למחבל, בעוד שאחרים רק יגלחו את ראשם כמותו. יהיו גם כאלו שלא יתמכו בהכרח בביצוע פיגועים. אבל אין אחד שאינו מזדהה עם המטרה הסופית, שהיא חיסולה של המדינה היהודית, אשר בעצם הגדרתה אינה מעניקה שוויון למי שאינו יהודי.

במקום להבין ולהפנים ששתי ברירות עומדות בפנינו, אנחנו מנסים לרקוד על כל החתונות, ומשלמים מחיר דמים יקר. אפשר להחליט שרצוננו בשלום עם האויב הערבי. המחיר ברור: קץ המדינה היהודית. הקמתה של מדינה חילונית־דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה. יש בשמאל האידיאולוגי לא מעט שתומכים בכך, גם אם לא כולם יודו בזה בפה מלא. אבל רוב מוחלט של הציבור היהודי בארצנו מבין שאחרי אלפיים שנות גלות ומיליוני יהודים שנטבחו בידי בני עשיו וישמעאל, אסור לנו להיות נתונים עוד לחסדי האומות, וממילא מדינה יהודית היא הכרח, ולו בשביל לשרוד. ואני לא מדבר כעת על הייעודים הנעלים והחיוביים שיש בכך.

ואם אכן איננו מתכוונים לוותר על המדינה היהודית, אזי צריך להביט למציאות בעיניים ולהבין כי הפיגועים אינם מעשי פשע פלילי המנותקים מהמציאות הפוליטית. הם אינם מעשים של כנופיות או של יחידים הרוצחים אנשים בשל תאוות רצח. הפיגועים והטרור הם חלק ממערכה כוללת של האויב הערבי, מערכה שעומדת מאחוריה האוכלוסייה האזרחית השלווה לכאורה, שתומכת ומסייעת בידי המחבלים שעומדים בחזית המאבק. ממילא, המלחמה שלנו אינה יכולה להצטמצם ל"מחבלים", וכדאי לחדול מהביטוי שנשמע פעמים רבות מדי גם בקרב דוברי הימין הרהוטים ביותר, כאילו יש לנו מאבק ב"טרור". לא, איננו מצויים במאבק מול "הטרור", אלא מול האויב הערבי, אשר בין שלל האמצעים העומדים לרשותו, משתמש גם בטרור. וכשעומדים מול אוכלוסייה עוינת ששאיפתה הלאומית היא השמדתה של ישראל והקמתה של פלשתין תחתיה, יש לנקוט פעולות נגד כלל האוכלוסייה הזו.

קולקטיביזם אינו גזענות

אך כאן טמונה המלכודת התודעתית שהשמאל הכניס אותנו לתוכה. באמצעות המושג "גזענות" – שהפכה למילת הגנאי הנוראית ביותר בשיח הציבורי – הצליחו להחדיר לתודעה את הרעיון כאילו כל עונש קולקטיבי הוא פסול מעיקרו. זהו שקר גס, שכל מי שלמד מעט היסטוריה יודע היטב שאינו נכון. בעלות הברית הפציצו ללא רחמים את ערי גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, ומיליוני אזרחים שילמו בחייהם, מרביתם נשים וילדים, שעה שהגברים ברובם המוחלט היו בחזית. העיר דרזדן הוחרבה כמעט כליל. אף אחד לא דיבר אז על "גזענות". שנים־עשר מיליון גרמנים גורשו משטחי צ'כוסלובקיה, פולין והונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה, משום שבני העמים הללו שבעו מספיק מרורים מהגיס החמישי שהיווה המיעוט הגרמני שבתוכן, והחליטו שזה מספיק עבורם. הדבר לא נבע מגזענות, אלא מרצון נורמלי לחיות. פצצות האטום שהוטלו על יפן אף הן לא כוונו דווקא כלפי לוחמים, אלא שארצות הברית ספגה מספיק אבדות. זה לא נבע מהיותם של היפנים מלוכסני עיניים, אלא בשל היותם אויב מר ואכזר.

בכל מלחמה שעם שפוי מנהל, מובן לכול כי יש להכניע את האויב - וזה כולל פגיעה באוכלוסייה האזרחית שעומדת מאחורי הלוחמים. אין לכך כל קשר עם גזענות. אבל השמאל יודע היטב איך להגדיר מושגים בצורה שקרית ולפמפם אותם חזק עד שכולם יאמינו בהם.

ובגלל שתמיד אנחנו נופלים בפח הזה, יכולים ערביי שועפאט לסייע בגלוי למחבל ולהיות בטוחים כי לא ייענשו על ידי ישראל. הקונספציה של השלטון גורסת כי אין קשר בין התמיכה שהמחבל זוכה לה ובין עובדת היותם של תושבי השכונה בני אותו לאום שבשמו יצא לרצוח יהודים.

אם ברצוננו להכריע את המאבק, החובה הראשונה המוטלת עלינו היא להכיר בו. בשביל זה יש להבין מדוע באנו לכאן, מהי זכותנו על הארץ ומיהו האויב. כשנבין כל זאת, נגלה עד כמה פשוטה היא ההכרעה, ועד כמה הניצחון נמצא בהישג יד. אך כל עוד עומדים בשלטון אנשים שהזהות היהודית זרה להם, אנשים שמרגישים ניכור לכל המושגים הבסיסיים של עם נבחר, של קיום דברי הנביאים ושל אמון מוחלט בצדקת דרכנו – נמשיך לשלם מחיר דמים יקר. והעצוב מכול הוא שרוב העם בכלל לא יבין מדוע אנו משלמים אותו.

החזרה לזהות היהודית והאמונה בצדקת דרכנו הם המפתח להכרעת האויב הערבי, וככל שנבין זאת מוקדם יותר כאומה, ולא רק כיחידים – כך נחסוך סבל מיותר ואסונות מיותרים!

הכותב הוא יושב ראש אגודת 'קדושת ציון' – התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש

***