יאיר שטרן
יאיר שטרןצילום: ערוץ 7

בימים אלא יוצא לאור ספרו של יאיר שטרן, בנו של אברהם (יאיר) שטרן הי"ד ממקימי הלח", המשמש כיום בתפקיד יו"ר העמותה להנצחת מורשת הארגון תחת השם 'יאיר בן "יאיר"' (הוצאת ידיעות ספרים).

בספר מגולל שטרן את קורותיו מהימים בהם נולד ועד היום הזה. שוחחנו אתו על הספר ועל החיים בצל דמות אביו, מנהיג המחתרת.

על ההחלטה לפרסם את ספרו הראשון ובו סיפורו האישי רק אחרי שהגיע לגיל 80, אומר שטרן כי רבים כתבו על אביו ועל תנועת הלח"י וסיפורם זכה לתפוצה נרחבת. לעומת זאת "הסיפור שלי אישית היה בבטן ובראש והייתי עסוק מאוד בתפקידים עיתונאיים ואחרים ולא היה לי זמן. בתקופת הקורונה פרשתי מהתזמורת והתפנה לי זמן והרגשתי שאני חייב לכתוב. לא התכוונתי שזה יהיה ספר אלא כדי שיישאר משהו לנכדים".

בספר מתאר שטרן כיצד דווקא יום הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר היה עבורו יום של בכי גדול שכן בעוד כל הסובבים אותו שמחים, דווקא ביום זה בחרה אמו לספר לו שאביו לא נמצא בחו"ל, כפי שנאמר לו עד אותו היום, אלא שהוא נרצח.

"עולמי חרב עליי בשנייה", אומר שטרן על היום ההוא. "נכנסתי לטראומה נוראה כי הבנתי שהיה לי אבא אבל הוא לא יחזור ולא יהיה. לכל הילדים יש אבא ולי אין". בתקופה שקדמה לקום המדינה טולטלה אמו של יאיר, רוני, אלמנתו של אברהם שטרן, במאמצים להביא פת לחם לביתם, "הייתי אז תינוק קטן ואנשים לא רצו להעסיק את אימא שלי שהייתה מורה למוזיקה כי היא הייתה אשתו של טרוריסט, ואנשים חששו שהיא תשפיע לרעה על ילדים ועל הנוער. היא רעבה ללחם", הוא אומר ומציין כי הוא עצמו היה אז פעוט ולכן את חרפת הרעב לא חש בעצמו.

"לאחר קום המדינה אימא שלי התחתנה בפעם השנייה ועניין הפרנסה נפתר, עדיין הייתי מזוהה בכל מקום ובשנים האלה היו לוחמי המחתרות מוחרמים. קראו להם הפורשים ואף אחד לא רצה לתת להם כבוד ולא הסכימו להכיר בהם כמו שהכירו בלוחמי ההגנה, גם מבחינת חללים, משפחות שכולות, יתומים ונכים. היה מצב נוראי בארץ. היום מדברים על שסע בעם בין ימין ושמאל ובין דתיים לחילוניים, אבל זה כלום לעומת מה שהיה אז. בתקופת המנדט היה גם הסזון שבו אנשי ההגנה רדפו והסגירו אנשי אצ"ל ולח"י. הייתה שנאה נוראית. היום זו שנאה פוליטית, אבל אז זו הייתה שנאה שעלתה בדם".

השנאה הזו אינה נכנסת לתוך משפחתו של יאיר, שם ניתן למצוא גם לוחמי הגנה השומרים על ידידות עם אנשי הלח"י. "אח של אימי, נחמיה ברוש, היה מפקד בכיר בהגנה ולימים אל"מ בצה"ל. הוא הכיר את אבא שלי מילדות. הם היו חברים טובים ואפילו אהב אותו. הוא דאג לגורלו והציע לו מטעם ההגנה מחסה באחד הקיבוצים בהוראת מפקד ההגנה אז, אליהו גולומב. יאיר סירב כמובן. הוא לא היה מוכן להפסיק את המלחמה באנגלים ורצה להמשיך להיות עם האנשים שלו".

"אחרי שיאיר נרצח ואני נולדתי כמה חודשים אחרי זה, המשפחה הייתה מוכה. חטפנו בומבה לא משוערת. אימא שלי איבדה את אהובה ובעלה, ההורים שלה איבדו את החתן שלהם וראו את הבת שלהם סובלת וכך האחים של אימא שלי רואים את אימא שלי חוטפת מכה כזו. כל המשפחה הייתה המומה וכואבת. השמים נפלו עליה", אומר שטרן ומציין כי למשפחה הלוחמת לא הייתה אפשרות לסייע למשפחת שטרן האבלה מאחר וגם היא הייתה עמוק במחתרת. עם זאת היה ניסיון לעשות ככל שיכלו וכך בלילות היה מישהו עובר ליד הבית וזורק חבילת חיתולים עבור התינוק שזה עתה נולד, או סוודר כלשהו או בגדים. גזבר הלח"י העביר דרך אחד הלוחמים לאלמנה רוני שתי לירות כדי לסייע לה.

אנשי המחתרת לא יצרו מגע ישיר עם רוני מחשש שייחשפו. האם היה מעקב בולשת אחרי אמו? על כך שטרן לא יכול להשיב בוודאות, אבל הוא מספר כיצד אברהם קרניצקי, ראש העיר המיתולוגי של רמת גן, העיר בה התגוררו היה משגר לאימו את נהגו כדי להזהיר אותה ולבקש שתסתיר את התינוק בכל פעם שהבריטים הטילו עוצר בעיר, וכשהיה מסתיים העוצר היה שולח שוב את הנהג או את בתו שלו כדי שיודיעו שאפשר לחזור לשגרה. החשש היה שהילד ייחטף כבן ערובה ואכן הוא היה עובר למכרים או שכנים.

יאיר בן יאיר
יאיר בן יאירצילום: מתוך כריכת הספר

"גדלתי אצל ההורים של אימא שלי שנתנו לי הרבה אהבה. הסבא שלי היה בעל אמצעים ולא סבלנו חרפת רעב. גדלנו בכפר רמת השרון שהיה אז כפר חקלאי והיו שם דודים ובני דודים והחיים היו בסדר עד אותו יום כ"ט בנובמבר שבו קיבלתי את ההודעה הנוראה שממנה הבנתי שאני יתום. הצילה אותי האהבה שקיבלתי מכל המשפחה שהייתה סביבי".

אנחנו מדלגים שנים רבות קדימה, לתקופה בה משמש שטרן כאחד מבכירי העיתונאים בישראל. האם אז חש שהתיוג של בנו של מחולל הלח"י פגע בו בצורה כזו או אחרת, והוא משיב בשלילה מוחלטת, "בכלל לא, מהיום הראשון. אף פעם לא", הוא אומר. "זה בגלל שהייתי עובד טוב במובן של החריצות. הייתי מסור מאוד לעבודה. עשיתי את כל התפקידים בצורה הטובה ביותר שאני יכול וכך התקדמתי. דווקא את התפקידים הבכירים ביותר בטלוויזיה כמנהל חטיבת החדשות ומנהל הטלוויזיה הישראלית, קיבלתי כשהמערך היה בשלטון. ההתקדמות שלי הייתה על רקע מקצועי לחלוטין, וגם מתוך נסיבות של פיטורין כאלה ואחרים והתקדמתי בכל פעם שכזו ועליתי בסולם, אבל הכול על רקע מקצועי".

"קראו לנו מאפיה שמאלנית ואמרו שהטלוויזיה ביד של השמאלנים, אבל זה לא נכון. היו הרבה שמאלנים אבל היו גם ימניים בדעתם. החכמה הייתה שלא לשרבב את הדעה הפוליטית לתוך השידורים. הממשלה כעסה והפוליטיקאים כעסו על הביקורת שהתקשורת מטיחה בהם על מחדלים בתחומים שונים ופוליטיקאים לא אוהבים ביקורת", אומר שטרן. "בתפקידים הבכירים שהייתי בהם השתדלתי להיות טמבון שבין הפוליטיקאים לעיתונאים שעבדו תחתיי".

לנוכח דבריו אלה שאלנו את שטרן אודות עמדותיו האישיות והזכרנו שבוגרי המחתרות פנו לימין ולשמאל, לעיתים באופן קיצוני. אלה מחדדים את הדבקות באדמת המולדת ופונים לימין הקיצוני ואלה חשים קרבה למאבק הפלשתיני בכובש הישראלי ופונים לשמאל הקיצוני. הוא עצמו אמנם לא בוגר מחתרת, ובכל זאת, אנחנו שואלים, לאן לקח אותו הקשר החי והאישי שלו למחתרת.

"יש לי קשר עמוק מאוד לאנשי לח"י שנתנו לי את הכוח מהיום הראשון שהגעתי לאזכרה של אבא שלי וראיתי אותם סביבי. מאז הם היו לי למשפחה ונתנו לי את הכוח בחיים, אבל לח"י, לעומת קבוצות אחרות, לא הייתה תנועה פוליטית אלא תנועת שחרור לאומית, וככזו היו בה מכל הסוגים, ימנים שמאלנים קומוניסטים דתיים חרדים ואפילו ערבים מאבו גוש, כולם הלכו אחרי החזון של אבי, יאיר, לגרש את השלטון הזר מהארץ ונלחמו בכל הכוח. כשקמה המדינה לח"י סיימה את תפקידה ההיסטורי וכל אחד הלך הביתה. היו שחזרו לקיבוצים הקומוניסטיים והיו שהלכו להתנחלויות והיו שחזרו למאה שערים. הרוב התגייסו לצה"ל עד לניצחון על הערבים, אבל לחי לא המשיכה כתנועה. לכן קל לי יותר להתחבר לאנשי ימין ושמאל דתיים וחרדים אנשי לחי לשעבר כי כולם לחמו כתף אל כתף למטרה אחת של שחרור המולדת".

סוגיה נוספת לה מתייחס שטרן בספרו היא סוגיית היחס למשה סבוראי בקרב יוצאי הלח"י, יחס שהיה נתון במחלוקת שהגיעה גם לבית משפט, האם לראות בו אחראי ללכידתו של מנהיג הלח"י כאשר פלט את הכתובת בה הוסתר בשעה שהיה מוחזק פצוע בבית חולים ושוטר בריטי שהבין עברית הוצב לשמור על חדרו. רוני, אלמנתו של יאיר קיבלה את טענתו של סבוראי לפיה בתום לב פלט את המידע. יאיר, בנה, כעס על המשפט שניהל סבוראי כדי לטהר את שמו נגד מי שהאשים אותו במעשה. את המשפט מגדיר שטרן בספרו כ"חוסר צדק" ומהלך מיותר שמבאיש את ריחה של המחתרת.

"לא טענתי שסבוראי אשם", מדגיש שטרן ומזכיר כי סבוראי "היה פצוע ושכב בבית חולים ובטעות פלט את הכתובת וכך האנגלים הגיעו אליו. קיבלנו את זה כ'נפלט לו', כטעות שנעשתה בזמן מלחמה וחיינו עם זה ומשפחת סבוראי הגיעה לבקר אצל אימא שלי בבית. הבעיה הייתה כאשר הוא ניהל משפט נגד שפילמן ואחר כך תבע את ארכיון ההגנה ואת משרד הביטחון. זה יצר קרע בין אנשי לח"י. כך נוצרו שני מחנות בקרב אנשי הלח"י והתקשורת החלה לעסוק בקרע הזה במקום לעסוק בהנצחת הלח"י ובמורשת, וזה כאב לי מאוד".

שטרן שימש בעבר בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית, מנהלה של התזמורת הסימפונית ירושלים בעבר לצד תפקידים רבים נוספים. לסיום השיחה שאלנו אותו לתחושתו כאיש רשות השידור שלימים הפכה לתאגיד השידור, כמי שמבין טלוויזיה, כשהוא רואה סדרת טלוויזיה כמו 'היהודים באים' לועגת לאביו, ומתארת אותו כמי שלא עשה דבר חוץ מלכתוב שירים?

"אני מסתכל על זה אחרת לגמרי", אומר שטרן המסרב להיפגע בשם זכרו של אביו. לטעמו "ברגע שערוץ ציבורי גדול כמו ערוץ 11 כותב מערכונים על יאיר זה אומר שהוא כבר חלק מהמיינסטרים, כלומר שהוא דמות לאומית שאפשר גם לצחוק עליה. גדלתי במדינה שהחרימה ושנאה אותו ולא נתנה לו שום כבוד, קראו לו טרוריסט ושודד בנקים. לאט לאט התדמית של יאיר התחזקה עם השנים והוא נכנס לפנתיאון הלאומי כגיבור. זו סאטירה. צחקו גם על אברהם אבינו ועל משה רבנו", הוא מזכיר.

יאיר בן יאיר. יאיר שטרן
יאיר בן יאיר. יאיר שטרןצילום: כריכת הספר