מרים פליישמן
מרים פליישמןצילום: דעאל סבטייה

לפני 45 שנים, בהיותה בת חמש, עברה אלישבע פדרמן עם משפחתה לקריית ארבע. "שנתיים קודם לכן עלינו לארץ מארצות הברית ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מחוברים לחברון", מספרת פדרמן. "אני זוכרת את השבת הראשונה שירדנו להתפלל במערת המכפלה. באותם ימים עדיין לא היה ישוב יהודי בחברון, אבל גם העיר הערבית לא הייתה בנויה כמו היום. הלכנו על שבילי עפר לצד גלילי עיזים ואבא אמר לנו, גם אברהם אבינו היה רועה עיזים וכאן הוא הלך".

חודשים ספורים לאחר הגעתם לקריה התרחש אירוע מכונן. שש נשים ו-35 ילדים התקבצו בחנייה גדולה בקרית ארבע וממנה עלו בכניסה חרישית לבית הדסה, המבנה החצי נטוש של בית החולים החברוני שפעל חמישים שנים קודם לכן עד למאורעות תרפ"ט. המטרה הייתה חידוש היישוב היהודי בחברון. לאחר מספר ניסיונות שלא צלחו הוחלט שהגברים ייוותרו מאחור ואת המהלך יובילו הנשים לבדן.

הטבה מיוחדת לגולשות ערוץ 7: שקל אחד ויש לכן מנוי לחודשיים למגזין נשים!

"אמא שלי לא הצטרפה אליהן", נזכרת פדרמן. "זה היה לה קשה מדי והיא נשארה לעזור בעורף, לבשל ולכבס לנשות הדסה. אני זוכרת שמאוד התאכזבתי ואמרתי לה שכשאני אגדל אני אגור בבית הדסה".

בגיל 18 היא נישאה לנועם והשניים אכן עברו לגור בבית הדסה. "נולדו לנו שמונה ילדים בחברון ועוד שניים מאוחר יותר כשעברנו לגור בחווה שאותה הקמנו אחרי גירוש היהודים מגוש קטיף ליד גבעת החרסינה, צמוד לחברון. שטח שאם לא היינו נאחזים בו הערבים היו משתלטים עליו".

השנים בחווה לא היו פשוטות, מודה פדרמן. "ערבים ניסו לפגוע בנו וגם גנבו לנו פעמיים את העדר. גם המדינה הציקה והרסה לנו את הבית על כל תכולתו כשלוש שנים אחרי הקמת החווה. אבל אנחנו פה, כמעט 17 שנים".

אלישבע פדרמן
אלישבע פדרמןצילום: אלעד דוידי

הטבה מיוחדת לגולשות ערוץ 7: שקל אחד ויש לכן מנוי לחודשיים למגזין נשים!

את לא חוששת לגור לבד באזור כזה?

"האזור הזה הוא הבית שלי מגיל חמש. לא פחדתי גם כשהייתי ילדה וגם עכשיו אין בי פחד. נכון שיש רגעים מורכבים של טרור או הרס אבל מעולם לא פחדתי ובטח שלא עלתה בי מחשבה לעזוב".

אחד האירועים הקשים שחוותה היה רצח התינוקת שלהבת פס בשנת 2001. "הייתי עם משפחת פס בגן השעשועים כשזה קרה", נזכרת פדרמן. "שמענו יריה ואיציק, אבא של שלהבת, נפל. מיד ראינו ששלהבת נפגעה ומהר מאוד הבנתי שהיא לא בין החיים. ארגנו מחסה לאוריה, אמא של שלהבת, ולילדים שלי".

זה היה רצח אכזרי במיוחד שהתרחש על רקע אחת התקופות הקשות ביותר.

"השנים שאחרי הסכמי אוסלו היו מאוד קשות בחברון. במשך שנתיים חיינו תחת אש ממש. הצבא יצא מהעמדה הכי אסטרטגית בגבעות של אבו סננה שחולשות על היישוב היהודי. גן השעשועים והילדים הפכו להיות קו ההגנה הקידמי במקום המוצב הצבאי".

איך אפשר להמשיך לגור בחברון?

"היו לי שתי מחשבות בראש באותם ימים", נזכרת פדרמן. "ברגע שאקח את הפקלאות ואברח בגלל שאני יהודייה - לא אמצא מקום בטוח לגור בו בכל העולם. והשניה היא שאם אוותר על זכות האבות שלי, לא יישאר לי דבר בארץ".

אנשי חברון החליטו שאם הם נשארים בחברון, הם מפסיקים להיות ברווזים במטווח, היא אומרת. "איציק ואוריה הודיעו שהם לא קוברים את שלהבת עד שמחזירים את הצבא לאבו סננה. "במקביל הלכנו קבוצת נשים, יום-יום, לפרוץ מחסומים ולאלץ את הצבא לבוא אחרינו לכל האזורים שהיו עוינים אותנו ולא הייתה בהם נוכחות צבאית".

שלהבת נקברה בהוראת הרב ליאור לאחר שבוע וכעבור כמה חודשים של מאבק עיקש הוחזרו החיילים למוצב באבו סננה. "באותה שנה התחלף המח"ט בחברון. דרור ויינברג הי"ד נכנס לתפקיד, ניקה את האזור מנשקים בלתי חוקיים והעמיד טנקים באבו סננה".

איך מגדלים ילדים במציאות כזאת?

"בשגרה, החיים שלנו מאוד טובים כאן. ישנה חברות עמוקה עם השכנות ותחושת זכות גדולה לחיות בחברון. כשבאים אורחים לשבת הם מתפעלים מהמקום, מהשלווה והשקט. החשש שמשהו יכול להפר את השקט תמיד קיים, אבל לא מתוך מקום של פחד. הרבה פעמים אני הולכת לישון ושוכחת לנעול את הדלת. אני לא במשימה כל הזמן, בית זה בית".

לזוג פדרמן עשרה ילדים כאמור, הגדולה בת 31 והקטן בן 13. "לפעמים אנחנו יושבים בשבתות והגדולים מספרים סיפורים מהילדות שלהם בחברון, הם מספרים גם את האירועים הלא פשוטים, אבל לא ממקום של טראומה אלא כחוויה בחיים שעיצבה אותם".

כשיש זמנים קשים, אומרת פדרמן, היא יודעת שהיא צריכה לשנס מותניים. "אני מזכירה לעצמי שזה גל והוא יעבור, אבל ככה זה בכל הארץ. אנחנו פה בזכות אלו שמצליחים להתגבר על הפחד ולחיות כאן. חברון היא עיר חזקה של הרבה התנגשויות. למרות זאת החיים שלנו הם לא חיים של מלחמות ומאבקים, אבל אנחנו כן נכונים להם כשאנחנו צריכים".

לוחמי צה"ל בחברון
לוחמי צה"ל בחברוןצילום: Wisam Hashlamoun/Flash90

ברור שיש סיכונים

בלב אזור עירוני צפוף, לצד 215 אלף פלסטינים, מתגוררים בחברון 750 תושבים יהודים ו-350 תלמידי ישיבת שבי חברון. יש מגדירים את העיר כחבית חומר הנפץ של המזרח התיכון. מיותר לציין שפוטנציאל ההתלקחות נמדד ברמה של שניות.

כמה נחישות, אומץ, אמונה ותחושת שליחות צריך כדי לגור במקום כזה? יותר מכך: איך מגדלים בו ילדים?

מצוידת בשאלות הללו ערכתי מסע בין נשות חברון האמיצות. ספוילר קטן לפני שנמשיך: מסתבר שבתוך כל הרעש והסערות שמסביב לעיר, חיי היומיום מתגלים כשלווים ואפילו די פסטורליים.

מרים פליישמן (47), מנהלת את עמותת "הרחיבי", העוסקת בגאולת בתים ערבים בחברון, נולדה בקרית ארבע לצבי וחנה אידלס. אבא צבר ואמא אמריקאית. לאחר נישואיה עברה לחברון, שם היא גרה קרוב לשלושים שנה במהלכן נולדו לה תשעה ילדים.

הטבה מיוחדת לגולשות ערוץ 7: שקל אחד ויש לכן מנוי לחודשיים למגזין נשים!

"אני רביעית מתוך תשעה ילדים. ההורים שלי הגיעו כרווקים יחד עם הרב לוינגר לממשל הצבאי בחברון אחרי ששת הימים. הם הכירו בממשל ונישאו בחברון. שלוש שנים לאחר מכן הוקמה קריית ארבע והם עברו אליה עם כל שאר המתיישבים (המגורים בממשל הצבאי היה ניסיון ראשון של מגורי יהודים באזור חברון לאחר שחרור העיר, עד הקמת קרית ארבע בשנת 1971. ה"ג). גדלנו בבית שהבסיס לכל החינוך שלו הוא תורת ארץ ישראל".

הקשר עם הערבים, מתארת פליישמן, היה טוב באותן שנים. "אני זוכרת שכילדה היינו הולכים יחד לשוק הערבי בחברון. אבא היה שם אותי אצל הערבי בדוכן הראשון ועושה קניות לבד. אחר כך היה אוסף אותי, היינו לוקחים מונית עם נהג ערבי ועולים לקריה".

בשנת 1987, התחילה האינתיפאדה הראשונה, שאת הניצנים שלה זוכרת פליישמן כנערה. "אני זוכרת שהלכנו לקנות נעליים לבת מצווה שלי בחברון. הסתובבנו בשוק ברגל ופתאום זרקו עלינו אבן. השמשה של אחת החנויות התנפצה ואחד המוכרים הכניס אותנו לחנות שלו ושמר עלינו".

המשכתם לקנות בשוק אחרי האירוע הזה?

"כן. הרב לוינגר אמר אז שצריך לקנות אצל הערבים, לא כדי לפרנס אותם אלא כדי שנמשיך להפגין נוכחות בחברון, אבל זה לא החזיק. כשהיה מסוכן אנשים הפסיקו ללכת והצבא גם התחיל לסגור את המרחב היהודי בגדרות, במקום למגר את הטרור".

אתם חיים בלב עיר ערבית לא סימפטית.

"זה נכון, אבל ברור לי שאם לא היתה גדר המציאות כאן היתה אחרת", מסבירה פליישמן. "היום לא אשלח את הילדים שלי מחוץ לגדר אבל זו מציאות שמתהווה. חברון לא מסוכנת אבל העדר נוכחות יהודית בחלקים ממנה יוצר קרקע לטרור".

עמותת "הרחיבי" שאותה מנהלת פליישמן הוקמה בשנת תשס"ח (2007). "סיפור גאולת הבתים התחיל מיהודי אמריקאי בשם מוריס אברהם שגאל את בית השלום", מתארת פליישמן. "הבית נרכש כחוק אבל בעקבות החלטות המדינה האכלוס שלו התעכב. היה ברור שכדי לתת לגאולת הבית תוקף חייבים לאכלס אותו, וכך נכנסנו אליו, מספר משפחות, והשמשנו אותו למגורים". למרות הרכישה החוקית המשפחות פונו. בהמשך קבע בית המשפט כי יש לאפשר מגורים בו. "כיום יש בבית השלום חמש עשרה דירות למגורים, 12 מתוכן כבר נמכרו".

צילום: ISTOCK
צילום: ISTOCK

איך מתבצעת רכישת הבתים?

"יש לנו בחור יהודי שמעורה מאוד בחיי הערבים ושלושה עורכי דין מעולים", מסבירה פליישמן. "הבחור נפגש עם המון ערבים וחוזר אלינו עם מידע. מתוך עשרות אופציות, בסוף בית אחד מסתמן כאפשרי לקניה ומימוש".

זה לא מסוכן?

"ברור שיש כאן סיכונים. אגב, לא רק לבחור שלנו, גם למוכר הערבי מסתכן. היום הרשות הפלסטינית מאיימת בגזר דין מוות לערבי שינסה למכור ליהודים את הנכס שלהם". למרות האיום, מגיעות בלי סוף פניות ממתווכים ערבים למכירת נכסים בחברון, מפתיעה פליישמן.

נשמע שאת חיה באקסטרים.

"בסוף אני חיה חיים נורמליים, קמה בבוקר, מפזרת את הילדים למוסדות והולכת לעבודה", היא עונה בחיוך. "אבל תמיד ברקע יש משהו גדול, משהו שגדול מהחיים שלך ואתה חי אותו. זה מגדל אותי ומושך אותי כל הזמן למעלה".

אם לא חברון איפה היית גרה?

"הייתי גרה ביישוב מעורב של חילוניים ודתיים", היא עונה. "הרב לוינגר הקים את קריית ארבע מלכתחילה לציבור הרחב ובאמת נוצר קשר מדהים בין חילוניים לדתיים, בלי להאיר את העיר, בלי לנסות להסביר לאף אחד. אנחנו פשוט חיים יחד ועובדים יחד ונאבקים יחד כשצריך. וזה הכי טבעי והכי נורמלי".

כשאני שואלת אותה על המציאות הביטחונית בחברון היא עונה לי בפשטות. "יש מציאות והיא לא תמיד פשוטה, לפעמים אפילו מפחידה. אבל יש את הבחירה שלי, איפה אני שמה את הפחד בחיים שלי. בסוף זה עניין של החלטה".

חברון
חברוןצילום: דובר צה"ל

רוח אחרת

עינת נוקד-אנסבכר, התינוקת הראשונה של קריית ארבע, נולדה לפני 51 שנים לאילן ויונה תור. "אנחנו תשעה אחים, אחי הגדול יהושפט, נולד בממשל בחברון", מספרת נוקד-אנסבכר. "הקשר לחברון תמיד היה מאוד עמוק. אבא היה אומר שאת האבות והאימהות לא עוזבים, ובכל שבת, בכל מזג האוויר היינו יורדים למערה להתפלל".

נוקד-אנסבכר מתארת בית שורשי עם חיבור עמוק לארץ ישראל ולעם ישראל. "היינו מטיילים המון בכל הארץ והבית שלנו תמיד היה פתוח ומארח. כולם הגיעו אלינו, גם אנשים בודדים, גם בני נוער שחיפשו את עצמם ובעיקר המוני בית ישראל שרוח התחדשות ההתיישבות משכה אותם. הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה".

כשהגיעה לשמינית עברה לקריית מלאכי במסגרת שנת של"ף (שמיניסטים לעיירות פיתוח). "לאחר אותה שנה רציתי להתגייס וההורים שלי הציעו שאעמיק יותר את העולם הרוחני שלי לפני הגיוס, אז הלכתי ללמוד במדרשת שובה בעופרה". בסוף אותה שנה מורה מהמדרשה הציע לה להכיר תלמיד שלו שהיה קרוב אליו מאוד וכך היא פגשה את אייל נוקד, בעלה הראשון. תוך כמה שעות הם הבינו שזה זה. "שנינו התגייסנו ביחד בהפרש של כמה שבועות, אני עבדתי כמש"קית הוראה במחווה אלון, ואחרי כמה חודשים החלטנו להתחתן".

חודשיים לפני החתונה, כשהוא לבוש מדים, נקלע אייל לניסיון חטיפה בצומת בית אל. "ירו עליו והוא הצליח לברוח. התחתנו כשהוא עם יד מרוסקת בסוף מלחמת המפרץ. גרנו קצת ביצהר ומהר מאוד עברנו לחברון, לבית הדסה".

יחד הם בנו בית של יצירה ואומנות. "בבית שלנו התחילה המוזיקה היהודית האותנטית, סיני אחי וביני לנדאו ניגנו אצלנו בסלון. חלק נכבד מהמוזיקה הזאת צמחה בחברון, יחד עם האווירה של התחדשות ההתיישבות והחיפוש הרוחני העמוק".

לאורך השנים נולדו להם תשעה ילדים. במקביל היא יצרה בסטודיו הקטן שלה וגם העבירה שיחות וסדנאות על עבודת ה' ויצירה.

את שנות האינתיפאדה השנייה היא זוכרת היטב. "אייל היה פרמדיק של כיתת כוננות והיה מגיע ראשון כמעט לכל אירוע בטחוני. היו שנים קשות מאוד בחברון, של ירי מסיבי מהגבעות על היישוב היהודי בחברון והתמודדות יום-יומית עם האווירה העוינת. גם של הערבים וגם מצד המשטרה".

איך מגדלים ילדים ככה?

"שאלה טובה. אני חושבת שבסוף הקשר לחברון הוא לא של מלחמה אלא של התחדשות. לא הרגשנו שאנחנו בתוך מלחמה, חיינו את החיים, התחברנו למהות שלנו, שתלנו המון עצים, איפה שרק יכולנו. חברון יוצרת בך תחושה של משהו מאוד ראשוני, של התחלה, של שורש".

בתוך אותן שנים גילו לאייל סרטן, חודש אחרי הגילוי הכואב אייל נפצע שוב. "שמענו שיש ירי בתל רומיידה ושיש פצועים, אייל נסע מהר וצלף ירה בו ופצע אותו פציעה בינונית".

הפעם ההחלמה הייתה ארוכה יותר, ומשפחת נוקד התכנסה לשנת החלמה ורפואה. "הסרטן לא היה פחות קשה מהפציעה", היא מוסיפה בעצב.

לא חשבתם לעזוב קצת את חברון, לנוח?

"חברון נתנה לנו כוח. יש פה רוח אחרת, אווירה מיוחדת, הקדושה של המערה, השורשים, הנצח. תחושת התרוממות לא מצד עצמך, אלא מצד המקום. מי שלא מחובר לזה לא יכול לגור בחברון", מסבירה נוקד-אנסבכר.

אייל החלים והסרטן נתן לו מנוחה למעלה מעשור. "אחרי 12 שנים חזר הסרטן ואחרי מלחמה של שנתיים אייל נפטר", מתארת נוקד-אנסבכר. "ואז שאלתי את עצמי איך קמים מכזה שבר. הלכתי למערה המון והייתה בה נחמה גדולה, כמו שמתכרבלים בידיים של אבא ואמא. חלק מהריפוי זה להיות אדם נותן, ולכן גם אחרי שאייל נפטר המשכנו להיות בית פתוח למי שרצה. החלטנו, אני והילדים, שנצא אנשים גדולים מהסיפור הזה, וזה הכוח של חברון. עוצמה פנימית וריפוי".

אחרי עשר שנים של שיקום עצמי נישאה נוקד לרב גדי אנסבכר, אבא של אורי אנסבכר הי"ד. "אנחנו בתחילת דרכנו. גדי איש מדהים ואנחנו לומדים לרקום יחד את החיים שלנו".

במסגרת עבודתה בסטודיו, שאותו היא מכנה מקום של רפואה לנפש, נפגשת נוקד-אנסבכר עם בני נוער רבים מחברון. "מצד אחד, בני הנוער של חברון חווים את ההיסטוריה של המקום, ומצד שני הם פוגשים בכל יום אנשים שמגיעים מכל העולם ליישוב היהודי, לבית שלהם. הם מבינים את הזכות שנפלה בחלקם וגדלים מתוך המפגשים האלו".

את הקשר עם החיילים מתארת נוקד-אנסבכר בחיוך. "יש פה מפגש שהוא כמו משפחה בין ילדי חברון לחיילים. הם יושבים שעות ומדברים. נוצרים קשרים מיוחדים שממשיכים גם אחרי השירות. עכשיו למשל חיילי גבעתי עוזבים אותנו והילדים שלי ממש נפרדים מהם בעצב. הנוער תמיד עושה מסיבת פרידה לחיילים שעוזבים. כשיש דרמה כולם מדברים עליה אבל אלו לא החיים בחברון".

אתם שומעים ביקורת על החיים שלכם בחברון?

"כל המציאות הגלויה בחברון נמצאת באופן נסתר בכל הארץ. החיכוך עם הפלסטינים, המורכבות לחיות לצד טרור, זוהי מציאות שכולם פוגשים אותה אבל בחברון היא בעוצמה רבה יותר. הרוח של המתיישבים בחברון היא קו ההגנה הראשון".

הטבה מיוחדת לגולשות ערוץ 7: שקל אחד ויש לכן מנוי לחודשיים למגזין נשים!

ציון יעקב אבינו במערת המכפלה
ציון יעקב אבינו במערת המכפלהצילום: שייע דייטש

כניסה פתוחה לרווחה

בתיה סולימן (28), היא מורה למחול וגרה בחברון עם בעלה וארבעת ילדיהם מזה שלוש שנים. "הגענו לחברון בטעות", צוחקת סולימן. "גרנו בבית חגי ובאנו לשבת לחברון, לחזק את האחיזה בבית המכפלה שנרכש מערבים ועדיין לא אוכלס באופן רציף ורציני. אחרי אותה שבת לא הצלחנו לעזוב".

התחושה, כך מתארת סולימן, הייתה של התרוממות רוח גדולה. "ארזנו חצי מהבית, אבל לא התכוננו לחוויה מיוחדת. כל חלונות הבית צפו אל מערת המכפלה ולא הצלחנו להרגיע את ההתרגשות שאחזה בנו".

בשבת היא החליטה להישאר. "ביקשנו שיתנו לנו לגור בבית המכפלה רק חודש. מעמותת 'הרחיבי' אמרו לנו שהדירה ששהינו בה בשבת אמורה להתאכלס בקרוב והציעו לנו דירה בקומה למטה. ירדנו וחשכו ענינו. היא נראתה לנו מזעזעת, מעוצבת בסגנון ערבי כבד. אבל אמרתי לבעלי שנעבור לכאן ונעשה ממנה ארמון".

למרות שהיה סטודנט בבאר שבע באמצע סמסטר תובעני, ההתלהבות של אשתו סחפה גם אותו. "שיפצנו את הבית, שינינו בו המון והוספנו את החן הנכון".

עברו שבועיים והנסיעות לגנים לבית חגי היו קשוחות. "החלטנו להעביר את הילדים לגנים לחברון ולסיים את השנה כאן". בפסח של אותה שנה הם התבקשו לקבל החלטה. "התלבטנו המון. אבל ערב אחד התבהרה לנו מחשבה, שלכל אדם יש כלי של משמעות בחיים והכלי מתמלא כל הזמן. המעבר לחברון הרחיב לנו את הכלי והיינו חייבים למלא אותו".

מאז עברו שלוש שנים, סולימן רוקדת במרכז הריקוד בקרית ארבע ומלמדת מחול נשים ונערות.

איך אנשים מגיבים כששומעים שאת מחברון?

"מצד אחד מאוד מופתעים, שואלים אם אני גרה בחברון ממש או בקרית ארבע", היא צוחקת. "מצד שני, די מהר מגיע החיבור, מישהו שעשה מילואים בחברון או מישהו שיש לו קרוב משפחה כאן, הרגשה שבסוף כולם מחוברים לחברון".

בית המכפלה שבו גרה משפחת סולימן הוא בית שעבר בירושה לשני אחים ערבים. עם השנים האחים הסתכסכו ביניהם, וכפעולת נקם מכר אחד האחים את החלק שלו מהבית לעמותת "הרחיבי". "יש שלוש כניסות לבניין, שתיים של ערבים ואחת שלנו. באופן מפתיע הכניסה שלנו פתוחה לרווחה ומזמינה את המבקרים בעיר האבות להיכנס אליה, בעוד שתי הכניסות הנוספות סגורות ונעולות. וזה לא שפעם נכנסו אליהם יהודים או איימו עליהם. אני חושבת שזה פשוט השדר הפנימי שלנו והשדר הפנימי שלהם".

ויש שכנות או חשש?

"אין יחסי שכנות, אבל הילדים שלי יורדים חופשי לחצר וגם אני נכנסת לבית ללא חשש. הבטחון של היהודים בחברון ברור גם לערבים. וכששואלים אותי על פחד, אני עונה שכל אדם נפגש עם איזה פחד בחיים וצריך לתת לו מקום. כלב בן יפונה בא לקברי אבות לקבל כוח, חברון זו באמת עיר שנותנת כח".

הטבה מיוחדת לגולשות ערוץ 7: שקל אחד ויש לכן מנוי לחודשיים למגזין נשים!