ד"ר דורסט: "דור שני" הוא דור כאוב

בעקבות מאמרו של פרופ' אבי שגיא שוורץ מאוניברסיטת חיפה, לפיו לדור שני לשואה אין בעיות מיוחדות, אומר ד"ר נתן דורסט העומד בראש עמותת "עמך" לכתבת INN רותי אברהם, כי "דור שני" אינו סובל מתופעות פתולוגיות, אלא מהשלכות של גדילה בסביבה כאובה.

, כ"ה בניסן תשס"ד | עודכן: 08:59

השבוע פרסם הפרופסור אבי שגיא שוורץ מאוניברסיטת חיפה את תוצאות מחקרו, ולפיהן בני הדור השני לשואה, בישראל ומחוצה לה, אינם מגלים בעיות מיוחדות כלשהן לעומת קבוצות השוואה, שגדלו ללא הרקע של השואה.

ד"ר נתן דורסט, העומד בראש עמותת "עמך", אמר כי מזה עשרים שנה ידוע שבני "דור שני" אינם סובלים מתופעות פתולוגיות אלא מהשלכות של גדילה בסביבה כאובה. בראיון לכתבת INN רותי אברהם אמר דורסט כי כך עולה מתוצאות מחקרים איכותיים שנערכו שנים רבות, ובעיקר בחמש שנים האחרונות.

לדבריו, בני "דור שני" באשר הם גדלו במשפחות שסביבתן "הטבעית" היא השואה, ולכן הם חוו בחייהם תודעה היסטורית אחרת. לדבריו, המשותף לבני "דור שני" הוא חוויה קיומית משותפת של גדילה בבית הורים שעברו טראומה והסובלים ממנה, וזוהי סביבת גידול שונה מזו של אנשים שהוריהם לא עברו את השואה.

כל הכללה בנוגע לבני אדם היא משגה, אמר דורסט. יחד עם זאת הוא ציין כי אפשר להצביע על שתי נטיות שמידת עוצמתן גבוהה יותר אצל בני הדור השני: הנטייה לפגיעות רגשית ולמחויבות בין דורית.

לדבריו, הנטייה לפגיעות רגשית מתבטאת בתגובה חריפה יותר לחוויות טראומטיות. זוהי נטייה שקשה לאבחן אותה בשיטות המחקר הרגילות, המתבססות על שאלות, ולו גם המתוחכמות ביותר, אמר דורסט. הדבר לדבריו עלה בבירור ממחקרה של זהבה סלומון, מאוניברסיטת תל אביב, בעניין ההבדלים שבין חיילים "דור שני" נפגעי הלם קרב לבין אלו שאינם "בני דור שני". המחקר הראה בבירור כי "בני דור שני" פגיעים יותר רגשית, ולכן היו פגיעים יותר להלם קרב.

נטייה נוספת, שרמתה גבוהה אצל "בני דור שני", היא, כאמור, מחויבות בין דורית. ניצולי שואה חוו אובדן מסיבי, אמר דורסט. כל אחד מהם איבד 20 או 30 קרובי משפחה, וילדיהם גדלו באווירה של חסך, כי "אין סבא ואין סבתא ואין דודים". מצב זה גרר אתו תחושות של אבל מתמשך וכאב, ואלו הביאו איתם לעתים מצבי רוח של דיכאון וניתוק. ילדיהם חשים מחויבות גדולה יותר כלפי הוריהם. במקרים רבים, ציין דורסט, מקבלים "בני דור שני" מסר כפול. מצד אחד ההורים מדגישים כי למרות סבלם הם מתמודדים עם משימות החיים, אולם בה בעת הם משדרים ציפייה להתחשבות בסבלם. "בני דור שני" המגיעים לגיל ההתבגרות או לעת שבה הם מעוניינים להקים משפחה, נאלצים להתמודד עם תחושות הוריהם כי שוב הם נעזבים. ניצולי שואה שילדם מתגורר במקום מרוחק, אמר דורסט, חווים תחושת אובדן.

נקודה נוספת שבה מתקשים "בני דור שני" היא היכולת ליצור אינטימיות. לדברי ד"ר דורסט, הדבר קשור בתחושת האבל המתמשך של ההורה ניצול השואה, שבעטיו אין הוא פתוח לקשר עם ילדו. קושי זה אכן מלווה חלק מ"בני דור שני", אך הוא מאפיין גם את אלו שגדלו בבית שבו הקשר הזוגי היה לקוי.

ד"ר דורסט אמר לכתבתנו כי בסיכומו של דבר חשוב להדגיש שמזה שנים רבות היחס ל"בני דור שני" הוא כאל מי שגדלו בסביבת גידול על רקע השואה, והדבר מתבטא, כאמור, בריבוים של רגשות כואבים אך לאו דווקא בתופעות פתולוגיות.