איתי יצחק

צוות ערוץ 7 ביקר בבית החולים השיקומי לפצועי מלחמה באיכילוב בתל אביב, שם פגש את רב סמל בכיר שלומי לוי, שוטר תושב שדרות שבבוקר פרוץ המלחמה תגבר את תחנת שדרות ונקלע לאירועים הסוערים. המשמרת של שלומי החלה בשש וחצי בבוקר. האזעקות התכופות שלחו אותם לממ"ד בעוד הקצינה התורנית דיווחה על חשש לחדירת מחבלים ושעליו ועל חבריו להצטייד בציוד מיגון ולצאת לזיקים, אלא שבמשך חצי שעה לא ניתן היה לצאת מהמקום, אך כעבור חצי שעה המחבלים כבר הגיעו אל התחנה, ירו לעברה RPG והחל ירי בלתי פוסק של נק"ל. השוטרים עלו לגג המבנה על מנת לנהל קרב מול המחבלים שחדרו למקום. בדיעבד התברר כי 25 מחבלים הגיעו לתחנה בה היו בין 8 ל-10 שוטרים חמושים באקדחים בלבד עם תחמושת מצומצמת. "היינו צריכים לספור את הכדורים שאנחנו יורים", הוא מספר ומתאר התלבטות אם לירות על מנת שלא לבזבז תחמושת. "ניהלתי קרב עם מחבל שהורדתי אותו ואחר כך הגיע עוד מחבל שיריתי בו, והמחבל השלישי פגע בי בירי באצבעות כך שלא יכולתי עוד להחזיק את הנשק. הבנתי שאני עומד למות. עשיתי את עצמי מת. שכבתי עם הפנים לרצפה. הם זרקו רימון שפוצץ את הדלת כתוצאה מזה חדרו לי רסיסים לעין ויצא לי עוד דם, שלולית דם שהייתה בסופו של דבר לטובתי כי הם חשבו שאני מת. הם ניסו לעשות וידוא הריגה אבל פגעו לי בזרוע ולא בראש. עשיתי את עצמי מת והם עברו לידי". לוי מספר כי למרות הקושי של אותם רגעים לא חש פחד. "אמרתי שמע, ספרתי עד שלוש ואמרתי לעצמי שהם הולכים לירות לי בראש. הם ירו לי ביד וראיתי שאני עוד חי. הם עמדו לידי והתחילו לנהל ביניהם שיח עם מכשיר קשר והעבירו דיווחים. הם דיברו בצורה רגועה, ניהלו קרב, יצאו וחזרו. נשמתי בקושי. הייתי עור הרבה את הנשימות ועושה נשימות קטנות". בשלב מסוים עף חלק מהדלת לעברו של שלומי, מה שהסתיר את פניו מעט. "כל הזמן זרם לי דם מהעין וניסיתי לא לנשום כי נשימה חזקה הייתה עושה רעש עם הדם שעל הרצפה. נשמתי קטנות וכל פעם שהם הלכו לירות מהחלון ניצלתי את ההזדמנות ולקחתי נשימות". כעבור שעות הגיע למקום כוח ימ"מ והחל קרב בו נזרקו רימונים לעבר המבנה. "כל הזמן עפו עליי רסיסים וחלקי מבנה תוך כדי שני סופג את ההדף. הכוחות לא ידעו שיש מישהו חי בפנים. הם שלחו טיל שמוטט עליי קיר ענק. הקיר נחת על הגב שלי, שבר לי את הצלעות. כאן כבר לא יכולתי שלא לצעוק מכאב. נאנקתי מכאבים. היה לי גם חור בריאה כך שהנשימות שלי היו מהירות וחזקות עם חרחורים, אבל בשלב הזה המחבלים היו עסוקים בלחימה והקיר הסתיר אותי. הייתי בהבנה שכבר לא אכפת לי אם מורידים אותי או לא, כי ממילא אני הולך למות מתחת לקיר. כמעט לא נשמתי. עברו עוד הרבה שעות כשאני לא יכול לזוז מילימטר מתחת לקיר מלבד הראש. היה לי כיס אוויר שאיפשר לי להזיז טיפה את הראש". "בשלב מסוים הגיעה קבוצה של אנשים שדרכו על ההריסות. לא הבנתי את השיח שלהם, אבל כשיכולתי הרמתי את הראש כדי לשפר את השמיעה ושמעתי שהם מדברים עברית. צעקתי להם שאני מתחת לקיר. בדיעבד אני יודע שהם שמעו את החרחורים שלי וחשבו שזה מחבל שהם רצו להוריד. צעקתי להם בעברית. הם תחקרו אותי כי היו מחבלים שדיברו בעברית. הם שאלו שם, שם משפחה, מספםר אישי ושם מפקד המשטרה ואחר כך הם אמרו שיחלצו אותי. היו שם לוחמים גדולים שהרימו את הקיר אחרי שחפרו חצי שעה את ההריסות. ניסו להעמיד אותי אבל הייתי באפיסת כוחו". תחת אש הועלה שלומי אל גג המבנה, שם עם מנוף של כיבוי אש הוא הורד למטה. במבט של ארבעים יום אחרי, אומר שלומי "אין לי הרבה מה לחשוב. אנחנו רק מנסים להבין איך הגענו למצב שהצליחו כל המחבלים האלה להיכנס. למזלנו הצלחנו לעכב אותם בלחימה קשה, בגבורה של כל השוטרים שנלחמו כולם, כולל אלה שנהרגו, עד טיפת הדם האחרונה, עיכבנו אותם עד שהגיעו הכוחות המיוחדים. בסוף מתברר שהיה להם תכנון להגיע לישיבת ההסדר ששם יש הרבה צעירים". בירור מאוחר לימד כי היה ידוע למחבלים שבוקר חג הוא זמן בו היקף משמרת השוטרים הוא קטן, כך שיוכלו לחסל את השוטרים, להשאיר במקום מחבל אחד ועם ניידות לצאת לרחבי העיר ולהגיע לבתי כנסת ולישיבה כדי לחסל אנשים. "בעיכוב הזה שעשינו מנענו טבח בעיר".

איתי יצחק

חדשות ועדכונים על איתי יצחק

אם הנער שנרצח: המשטרה מתעלמת מאיתנו

איתי יצחק שנדקר למוות הובא למנוחות

איתי יצחק מגן נר נרצח בקטטה בצפון