.

שנה חלפה מאז השתחרר אלאור אזריה מהכלא הצבאי, לאחר שסיים לרצות את תשעת חודשי המאסר שנגזרו עליו, אך נדמה שהחיים שלו עדיין לא שבו למסלולם. למרות שהוא עובד לפרנסתו בתחום המזון, משרה שאין בה רגישות ביטחונית, לא היה לו קל להתקבל לתפקיד. כשניסה להתקבל לעבודה אחרת בתחום, אמרו לו שלא נראה שצפויה להיות בעיה. "רק נעביר את הנתונים שלך לקב"ט. אל תדאג, היום תקבל תשובה ומחר כבר תתחיל לעבוד", הבטיחו לו. "חיכיתי ארבעה ימים, ועדיין לא חזרו אליי. התקשרתי לבדוק מה קורה ואמרו לי שיש בעיה. 'גורמים מאוד בכירים הפעילו לחץ שלא תתקבל לעבודה הזאת'", הוא משחזר את השיחה המתסכלת. "מדובר בתחום המזון. מה זה מפריע למישהו? יש לי תעודה של לוחם במילואים, זה אומר שכאשר יש כניסה לעזה אני מוזמן לשירות מילואים, אז לתחום המזון אני לא יכול להיכנס? מה כבר רציתי, לפרנס את עצמי בכבוד? מקומות עבודה אחרים הביעו נכונות להעסיק אותי, אבל ברגע שהזינו את הנתונים שלי למחשב קפץ להם הרישום הפלילי שלי, על לא עוול בכפי, והמחשב חוסם באופן אוטומטי את אפשרות הקבלה לעבודה, גם אם מדובר במשרה של מחסנאי". קצת יותר משלוש שנים עברו מאז חג הפורים הגורלי של שנת תשע"ו, שבו נקלע אזריה למערבולת של חייו. העובדות, שאין חולק עליהם, מסתכמות בדקות הראשונות של אותו אירוע מפורסם. במהלך הבוקר הגיעו אל עמדת צה"ל ליד תל רומיידה בחברון שני מחבלים חמושים בסכינים, עבד אל-פתאח יוסרי א-שריף ורמזי עזיז א-קסראווי תמימי, תושבי חברון בני 21. השניים דקרו חייל מגדוד שמשון בידו ובכתפו ופצעו אותו קל. החייל שנדקר ומפקדו ירו בדוקרים, וכתוצאה מכך א-קסראווי נהרג וא-שריף נפצע קשה. דקות ספורות לאחר מכן הגיע למקום כוח תגבור צבאי מגדוד שמשון, שכלל את אזריה, חובש צבאי שסייע לטיפול בחייל הפצוע, ובהמשך ירה בראשו של א-שריף ששכב על הקרקע. האם הירי היה מוצדק או לא? תלוי את מי אתם שואלים. כתב האישום שהוביל לגזר הדין הרשיע אותו בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. בהכרעת השופטים שהתקבלה לאחר סאגה של שנתיים שהצליחה שהסעירה מדינה שלמה, נכתב כי גרסת אזריה באשר לחשד למטען לא הייתה אמינה, ואף אם הייתה מתקבלת, "העובדה שהיה מחבל על הקרקע שביקש לקטול חיי חיילים אין בה להצדיק פעולה לא מידתית", ו"אין מקום לבצע ירי רק מחמת חשד וללא זיהוי ודאי של אמצעי", כתבו השופטים. לאזריה עצמו יש גרסה שונה לחלוטין של השתלשלות העניינים. "באותו בוקר תפסתי כוננות רגילה כחובש קרבי. התעוררתי לקול צעקות של הקשר ופתאום שמעתי 'פיגוע דקירה'. רצתי למטה עם כל הציוד שלי והגעתי במהירות למקום הפיגוע. ישר טיפלתי בחייל הפצוע, היו לו שני פצעים מדממים בגב ומתחת לכתף. לחצתי לו על הפצעים ותוך כדי שמעתי צעקות נוספות, שעל המחבל הפצוע יש מטען ושהוא עלול לקום או להפעיל אותו, ושאף אחד לא ייגע בו עד שיגיע חבלן. אותו יום היה חם מאוד, ויש ראיות בשטח לכך. בסרטונים נראים אנשים עם חולצה קצרה ומכנסיים קצרים, ואז שמתי לב לכך שהמחבל לבוש במעיל שחור מנופח מעורר חשד". "זכרתי שהייתה התראה מודיעינית של שב"כ על חוליית חמאס שמתכננת פיגוע איכות באזור היישוב היהודי. כל זה בבוקר של תהלוכת העדלאידע המסורתית של פורים בחברון. אחרי שפינו את החייל הפצוע לבית החולים, פתאום קלטתי את המחבל זז, כאשר הסכין הייתה סנטימטרים בודדים ממנו. כל זה ביחד גרם לי תוך שבריר שנייה לפעול על מנת לנטרל סכנה מיידית וממשית, לחיילים ולאזרחים שהיו שם. מבחינתי בתור לוחם, נשבעתי בחירוף נפש לנטרל סכנה מיידית וממשית. זה בדיוק מה שעשיתי". יצא מפרופורציה אזריה מעיד על כך שבשעות הראשונות לאחר סיום האירוע, גם המערכת הצבאית סברה שהוא פעל באופן תקין. "אחרי הירי פרקתי לעצמי את הנשק לבד, החזרתי את המחסנית למצב הכנס והמשכתי לאבטח את תהלוכת העדלאידע במשך ארבע או חמש שעות, כרגיל. אם היו חושבים שיש כאן משהו חריג, היו לוקחים לי את הנשק באופן מיידי". רק לאחר כמה שעות הוא נלקח למשפט ראשון אצל המ"פ, ומשם כדור השלג של המערכה המשפטית החל להתגלגל. ייתכן שהאירוע היה נסגר בבירור צבאי-פנימי, אך לרוע המזל הוא זכה לתהודה עולמית היות שעימאד אבו שמסייה, פעיל 'בצלם' שהיה במקום, תיעד אותו בזמן אמת ולאחר שעות אחדות העביר סרטון לכלי התקשורת. הבהלה הראשונה היא כנראה מה שגרם לשר הביטחון דאז משה יעלון לגנות את אזריה בחריפות ולהכריז עוד באותו היום כי "האירוע הזה יטופל במלוא החומרה", למרות שטרם התקבלה תמונת מצב ברורה יותר של מה שהתרחש באותן דקות גורליות. למרות זאת, אזריה לא חושב שהאירוע יצא מכלל פרופורציה רק בגלל הצילומים של 'בצלם'. "אומנם בהתחלה זה קרה בגלל הצלם, אבל מי שפתח את הפה ועשה לי משפט שדה זה בוגי יעלון", הוא מפנה כלפיו אצבע מאשימה, שאליה נגיע בהמשך. המעצר הפתיע אותך? "הסברתי גם למ"פ וגם למג"ד למה נטרלתי את המחבל, וחשבתי שבזה יסתכם העניין. כשאמרו לי ללכת למח"ט זה קצת הפתיע אותי, כי בחיים לא נשפטתי. לא דין משמעתי ולא כלום. אפילו לא לקחתי איתי את הציוד. כשהגעתי למח"ט כפיר, גיא חזות, דבר ראשון שהוא אמר לי היה 'על פי הסרטון, זה לא נראה טוב'. עניתי לו שחששתי ממטען ומסכין ולכן נטרלתי את הסכנה. זה לקח בדיוק דקה ותכננתי לחזור לעדלאידע, אבל תוך כמה דקות הגיעו בלשים שלקחו אותי לחקירת מצ"ח, ומשם הכול התגלגל. ההאשמות שהאשימו אותי נשמעו לי הזויות, בהתחלה לא הבנתי בכלל מה הם רוצים. עד היום אני זוכר את החוקרת שהטיחה בי שאני מואשם ברצח פלשתיני. מדובר במחבל! איזה רצח?" לדידו, המשפט תפס כיוון רק בגלל ההכרזה המאשימה של שר הביטחון, וממילא המערכת כולה יישרה איתה קו. "שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון עשה לי משפט שדה וזרק אותי לכלבים", הוא אומר בכעס. "באחד הכנסים שערך, יעלון הסביר שהוא פחד מהתלקחות בשטחים, אז הוא העדיף למכור אותי בשביל כביכול התלקחות. מי שמשרת ביהודה ושומרון יודע שהצד השני לא צריך סיבה בשביל להתלקח. כל שני וחמישי יש להם 'יום הזעם', כל פעם אותו סיפור". רציתי לתרום לאורך הריאיון חוזר אזריה וטוען שהמשפט היה כולו מכור מראש, ויש לו גם לא מעט הוכחות. "העידו מטעמי כעדי הגנה שני אלופים במיל' ועוד תת אלוף. שופטי בית הדין באו ואמרו לעוזי דיין, שהיה ממנסחי הוראות הפתיחה באש, שהוא לא בקיא בהן. זה לעשות צחוק מהעבודה. איך אפשר להגיד דבר כזה? יש כמה ראיות מאוד קריטיות שיש עליהן דו"ח תפיסה ושאף סומנו, אבל הן פשוט נעלמו ואף אחד לא יודע איפה הן". כך גם לגבי העדויות של חבריו מהיחידה. התחושה שלו היא שהמטרה הייתה להרשיע אותו בכל מחיר, ולהתאים את העדויות לכתב האישום. "יש שני עדים שבערכאה הראשונה היו הבסיס להרשעה, אבל בערעור הוכחנו ששני העדים הללו אמרו דברי שקר. אחד שינה את הגרסה שלו 19 פעמים, והשני שינה את הגרסה שלו 14 פעמים. שתי העדויות נפלו, הכול היה צריך ליפול, אבל הכול נשאר אותו דבר. זה רק מוכיח כמה המשפט היה מכור. כל היום עשו להם שטיפת מוח נגדי. שאלו את אחד העדים איך זה השפיע עליו, הוא הסביר שאם היו אומרים לו כל היום 'שתה קולה שתה קולה', הוא לא היה שותה בסוף? ככה עשו שטיפת מוח נגדי". גם לאחר שתם המשפט, העוול מבחינתו נמשך. "יש אנשים בכירים, כמו בוגי יעלון, שממשיכים להגיד ששתי ערכאות קבעו כך וכך. במקום להתייחס לטענות שאני מעלה, הם מסתתרים מאחורי ההכרזות הללו. הרי אחת הטענות שלי היא שהמשפט מכור, אז איזה מין תשובה זו? אין התייחסות עניינית לטענות". האור בקצה המנהרה הוא התמיכה הגדולה שקיבל אזריה מהציבור הרחב במהלך המשפט ואף לאחריו. "קיבלתי הרבה חיזוק ותמיכה מכל הציבור. העם הגדול והיקר שלנו חיזק אותי ואת המשפחה ולא עזב אותנו לרגע. תמיד עמדו לצידנו ואנחנו מעריכים את זה מאוד". גם בכלא הצבאי, אהדת החיילים הכלואים לצידו עזרה לו לצלוח את הימים הקשים. "זה היה כואב", הוא נזכר באותה תקופה, "זה ללכת כל יום לישון באותה הרגשה של 'מה אני עושה כאן בכלל? אני אמור להיות בבית שלי' ולקום בבוקר עם אותה שאלה מרחפת באוויר. כל החיים רציתי לתרום לביטחון המדינה, פעלתי כמו שצריך. זה היה קשה. החיילים בכלא היו אנשים זהב וחיזקו אותי ועזרו לי לאורך כל התקופה". במבט לאחור, למרות המחיר הכבד ששילם, אזריה לא מצטער לרגע על הדרך שבה פעל. הוא גם לא מהסס להצהיר שאילו היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית לאותה נקודת זמן, היה פועל בדיוק באותה צורה. "חד משמעית. הייתי פועל בדיוק אותו דבר. פעלתי כמו שצריך, כפי שהוכשרתי בתור לוחם בצבא ההגנה לישראל. לא מתחרט על שום דבר". אפקט אזריה, כך מכונה התופעה שהחלה לחלחל לאט לאט לתוך הצבא, שבה חיילים מהססים לירות במקרי סכנה, בעקבות ההסתבכות המשפטית שלו. "לצערי יש חיילים ואזרחים שנרצחו בגלל זה", אומר אלאור בצער. "הייתה תקופה שעל בסיס יומיומי היו מתקשרים לאבא שלי חיילים קצת מבולבלים שרצו לדעת מתי כן ומתי לא. יש עדויות בשטח שלוחמים לצערי מהססים לנטרל סכנה וזה כואב. זה לא אמור להיות כך". מקווה לגייס סכומים לפני כמה חודשים חזר אזריה לראשונה לביקור ביישוב היהודי בחברון. הוא הגיע לזירת הפיגוע בצומת ג'ילבר, שם זכה לקבלת פנים חמה של תושבים וילדים רבים שהכינו שלטי תמיכה. התושבים תיארו כיצד לאחר שורת פיגועי דקירה, המעשה של אלאור הביא לעצירת גל פיגועי הדקירה בחברון. "תושבי היישוב היהודי בחברון הם אנשים מדהימים. כיף לראות את האהבה שלהם לחיילים ולמדינה. הרגשתי שאני חייב לחזור לשם, למקום שבו הכול התחיל. אני מאוד מעריך את קבלת הפנים המרגשת שעשו לי, ואני מקווה לחזור לחברון עוד הרבה פעמים". מאז אותו אירוע, שהיה מבחינתו תקין מבצעית לגמרי ובלי שום דבר חריג, מסתובב אלאור עם הרגשה כואבת. "אף אחד לא מבין אותי. פעלתי כמו שצריך, אני זכאי. לא היה צריך להיות משפט. הכול היה צריך לחזור להתנהל כרגיל, אבל ההרגשה לא עוברת. אני יודע שמה שאני מספר זאת האמת". ההחלטה שהתבשלה בו במשך הזמן הייתה להוציא לאור ספר, שבו יציג את הגרסה שלו לסיפור, למרות שמדינה שלמה עקבה במשך שנתיים תמימות אחר המשפט שהתנהל מולו ובעצם מודעת אף לפרטים הקטנים. "יש הרבה דברים שאנשים לא יודעים. דברים שראיתי בשטח, אף אחד אחר לא ראה ולא יכול להגיד לי". בימים אלה הוא יוצא בפרויקט גיוס מימון המונים לספר חדש שיציג את הזווית שלו לפרשה, 'מחושך אל אור - ירייה אחת בחברון'. "בעזרת עם ישראל הגדול והיקר, אני מקווה להצליח לגייס סכומים נכבדים שיאפשרו את הוצאת הספר, יותר נכון את האמת לאור", הוא ממהר לתקן את עצמו. "אחרי יותר משלוש שנים הגיע הזמן לספר את כל האמת. אני עדיין שומע הרבה פעמים שמנסים לספר עוד ועוד שקרים. הגיע הזמן שאני אבוא ואדבר הכי תכל'ס. בספר יש לי כל כך הרבה הוכחות וראיות, עם ממצאים. אנשים יהיו כל כך מופתעים. חלק מהמטרה של הוצאת הספר זה כי אני לא רוצה שיהיה חייל או משפחה שחלילה יעבור את מה שאנחנו עברנו. זה לא רק אני והמשפחה שלי, אלא עם שלם. בעקבות הספר, אני מקווה שאנשים יפתחו את העיניים ושאף אחד לא יעבור סבל ועינוי כמוני". לדבריו, הניצנים הראשונים של הודאה בעוול שנגרם לו כבר מתחילים לבצבץ, אבל עוד מוקדם מדי לברך על המוגמר. "לא מזמן באו אליי שני קצינים בכירים שמעורבים בפרשה, ביקשו ממני סליחה והתנצלו בפניי שלא הייתה להם ברירה. אמרו לי שהמצפון שלהם חונק אותם, אבל הם לא היו מסוגלים להסתכל לי בעיניים ולהסביר לי למה. העיניים שלהם היו כל הזמן ברצפה. חיפשתי הצטלבות מבטים, אך לשווא. אמרתי להם שהם צריכים לבקש סליחה גם מההורים שלי ונתתי להם את המספר של אבא שלי. 'תתקשרו בין עשר לאחת עשרה ותבקשו סליחה'. בפועל, חיכיתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא התקשר. ניסיתי כמה פעמים להשיג אותם ולשלוח להם הודעות, אך ללא מענה. לא היה להם מספיק אומץ להודות בזה בזמן אמת". במהלך משפט הראווה שנכפה עליה, שילמה משפחת אזריה לא רק מחיר כלכלי כבד אלא גם מחיר בריאותי. "היה למשפחה שלי מאוד קשה. רק בזכות עם ישראל, הם עומדים היום על הרגליים, ברוך ה'. במהלך המשפט זה לא היה פשוט בכלל. אמא שלי הפכה להיות בתת-משקל. היא ירדה עשרות קילוגרמים, אבא שלי קיבל אירוע מוחי מאוד קשה מכל הלחץ, דוד שלי הזניח את הבריאות שלו והיה מאושפז הרבה פעמים. גם אני איבדתי את ההכרה והייתי מאושפז שלושה ימים, כתוצאה מלחץ נפשי". שנה אחרי, הכול מאחוריכם? "אלה דברים שתמיד הולכים איתך. זו הרגשה שאף אחד לא מבין. כל יום אני בהרגשה שאני זכאי ולא עשיתי שום דבר בעייתי. יש הרבה אנשים בכירים שטוענים שוב ושוב שאני אשם. כשהאמת תצא לאור, רבים מאותם בכירים במערכת יצטרכו לתת הסברים ולא יהיו להם. עד אז אני מקווה שהחיילים יפעלו כפי שהכשירו אותם, ובמקרה של סכנת חיים מיידית וממשית לא יהססו וינטרלו את הסכנה".

.

חדשות ועדכונים על .

הרב בני לאו מבקש סליחה מתושבי עטרת

80 'סיומים' עם שר התורה וליפא שמלצר