מצד ראשון לא רוצה לקרוא, זה פשוט עושה לי רע ומזעזע אותי
מצד שני אי אפשר לעצום עיניים אל מול העוולות ההזויות שקועות במדינה

מה דעתכם על הסיטואציה הבאה: 
יושבים בבית קפה בדייט שני, מדברים, וכל אחד אוכל גלידה בכוס שלו. אחרי כמה דקות אני שואל אותה האם טעים לה, והיא כזה: "קח, תטעם גם משלי"... (בנימה רצינית, לא כבדיחה או משהו!).

זה נורמלי?
מוזר?
אומר משהו?

 

 

בנות, שאלה לי אליכן:

(בנים גם מוזמנים לענות, אבל הזווית הנשים יותר חשובה לי).

 

אוקיי, בסדר, אז הבנתי שיש בנות שלוקח להן זמן להיפתח וקיבלתי את זה שקשה להן לשתף בדברים אישיים כשהן עוד לא מרגישות בטוחות בקשר.

השאלה אבל מה קורה עם שאר הרגשות?

 

בחורה ש"לוקח לה זמן להיפתח", האם זה אומר שהרגש אצלה לא מתעורר עד שלבים מתקדמים יותר? האם היא לא מרגישה קרבה (ורצון לקרבה. רגשית) לפני כן? היא כן מרגישה קירבה ובכל זאת לא נפתחת? שייך שלבחורה יהיו רגשות כלפי הבחור ובכל זאת תחשוש מ"להיחשף" ולשתף אותו בדברים אישיים ובעולמה הפנימי?

 

בקיצור, הסברים ותובנות בנושא יועילו.

בברכה, בחור טיפה מבולבל

שכוייח

 

מישהו/י שעבר/ה ניתוח אסתטי כלשהו בפנים ונראה טוב? 

כמה זה היה מפריע מ0 עד 10? ולמה?

יש לי רעיון...

אולי כל יום יעשו פה על אותו קונספט של שרשור "מי ער" בצמ"ע שרשור "מי התעורר?"

נניח שמשש והלאה, הראשון שמתעורר הכי קרוב לשעה הזו פותח פה שירשור "מי התעורר?" עם שאלה או שאלות שיש לו לשאול את הניקים כאן ומי שער עונה לו

אחלה דרך לדרבן את עצמינו לקום מוקדם בחופשאז... שאתחיל?

א. מה אומרים על הרעיון?

ב. איך ישנתם?

ג. עם מי אתם מתייעצים בשאלות בנושאי אמונה, הלכה, השקפה, וכל נושא תורני בכללי?

 אפילו לא רק שאלות תורניות, שאלות בנושאים רצינים ומהותיים לחיים

הוא בן ארבע.
ילד רגיש.
בזמן האחרון, אני מרגישה שהכל משובש, ולא ברור לי למה.
הוא לא מוכן ללכת לגן, כל פעם עם תירוץ אחר.
כשחברים מגיעים הוא בהיסטריה על כל משחק שהם נוגעים בו, וכמעט אי אפשר לשחק איתו, פעם הוא היה משחק מקסים עם חברים.
התגובות שלו הרבה יותר חדות ממה שהיה לפני חודש.
הוא כל הזמן מתלונן על כאבי בטן (לפני שצריך לעשות משהו שהוא לא רוצה).
אני מרגישה שמשהו עובר עליו ואני לא מצליחה להבין מה.

אני פשוט כבר לא יודעת איך להגיב לזה.
לא מבינה מה הוא מנסה להגיד מעבר לתלונות, אני מנסה להיות סבלנית, להקשיב... אבל לא מרגישה שזה עוזר ובסוף אני לא יודעת מה לעשות.

יש לכם עצות?

מה שלומכם?


מה השיר האהוב עליכם?

לפעמים יש תקופות טובות כאלה. שיש הצעות ובטוחה שעוד רגע זה קורה! הינה, זהו. גאולה.

וחותכים. ומתווסף עוד חתך גם לבפנים.

ואז מגיע שקט. שקט רועם. רועם ככ. שמרגישה ששומעים את השקט.

ואני יודעת במוח שהקב"ה דואג לי. ושזה הכי מדוייק שיש. 

ומחדדת לי עוד קצת  את מה שאומרים על ההבדל בין אמונה לידיעה.

שלא מספיק רק לדעת, צריך גם להאמין. שלמסע הזה יהיה סוף טוב..

שאוסף הרסיסים והשברים יהפכו מחולשה לעוצמה גדולה.

ורוצה באמת מכל הלב להצליח להיות בקשר חזק עם הקב"ה גם שהידיעה והאמונה הזאת כבר לא ככ ברורות.

ברגעים של ספקות מבצבצים. וזה קשה.

בתקופות של מין ערפל כזה שמקהה את החושים ומטשטש את הכל.

 

וחולמת על יום שבו ייהפך מספדי למחול.

זה רק אני או שחילונים באמת לא מבינים מה הם שרים?

 

נראה שהם פשוט מחברים שירים בלי פואנטה, ושמים דגש על הלחן והביצוע,

וזה מבאס.

 

תודה שהקשבתם

כמה ניגונים שערכתי לא ניגנתי

מעניין מי יזהה את המקור שלהן

מהמנגינות היפות ביותר שיש לדעתי

שבוע טוב 

 

רגוע:

20220626010158.ogg

 

קצבי יותר:

 

כבר ממזמן יש לי חשש מלעשות מה שאני חושבת לנכון בגלל איך שאנשים תופסים את זה.

 

למשל בדתיות- חשוב לפעול ולהתנהג לפי ההלכה. וחשוב מאוד לא "להחליק" על מצוות...

ולמשל יש לי דברים שצריך להקפיד עליהם וב"ה אני מקפידה עליהם אבל זה נראה לי כאילו זה לא מקובל ושזה מתנשא כאילו שאני עושה את זה....[נגיד 2 תפילות ביום(שאת זה ממש חקרתי לראות אם אני באמת חייבת...גיליתי שכן.) או מים אחרונים שזה טוב ממש לעשות, או ליטול ידיים לפני מאכל במשקה או גרביים אטומות (ויתרתי על זה לבנתיים...לאמא שלי קשה לראות אותי עם גרביים שחורות ואין צבעים אטומים אחרים בחנויות.ואני יודעת שעדיף חצאית ארוכה אבל עד שאמצא..) וכולי כולי]

 

וכאילו אם לא הייתי מתחשבת באיך זה יתקבל, הייתי עושה את הדברים האלו בלי לנסות להסתיר... וכנראה שהייתי עכשיו עם גרביים אטומות

ולא הייתי מחליקה דברים חשובים!! 

 

 

פרובלמה.

 

 

 

אמאמא, הוא קלט אותי שאני עושה משהו שמפריע לי, רק כדי לא לתקוע או כדי לצאת סבבה (וזה לא היתה פגישה ראשונה)

וכזה הוא אמר לי שאני לא אעשה דברים שאני חושבת שלא כדאי לעשות בגללו

 

 

 

 

ויאלה אני יכולה לתפוס טרמפ על ההערה הזאת, לא?

 

 

 

 

כאילו הוא צריך לדעת באמת מי אני ולא מי אני מציגה שאני

 

 

 

 

 

 

עצות?מישהו?

 

 

יָד עִם עֵט רוֹשֶׁמֶת לָהּ מִלִּים עַל דַּף,
מַחְבֶּרֶת מְאֻבֶּקֶת יוֹשֶׁבֶת עַל מַדָּף.
רָז חָתוּם טָמוּן בְּתוֹךְ תֵּבוֹת פְּתוּחוֹת,
מָסָךְ שֶׁל חֹמֶר מַחְנִיק אֶת הַנִּיחוֹחוֹת.

וְהַנְּשָׁמָה בּוֹדֶדֶת מַרְגִּישָׁה בִּכְלוּב,
מְעָרָה עִם נַחַל קָט וְעֵץ חָרוּב.
אֵיפֹה חֲבוּאִים כָּל אוֹרוֹת הַפָּנָסִים?
הֵיכָן מִסְתַּתְּרוֹת דִּמְעוֹת הָאֲנָשִׁים?

וּבְתוֹךְ רְחוֹב סוֹאֵן יֵשׁ הִתְנַגְּשׁוּת,
עֲנָנִים שֶׁל יֹפִי הוֹפְכִים לְמַמָּשׁוּת.
בְּהַפְתָּעָה בְּלִי שׁוּם הֲכָנָה הֵם מְגַלִּים
שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים שֶׁפּוֹעֲלִים...

איך לסובב את הידיים בצורה נכונה בסיבוב?

אפשר לשאול כמה שאלות בנושא. אבל השאלה שלי התעוררה כשחשבתי על משהי דוסית שאני יודע ששומעת להנאתה שירים במזרחית.. ואמרתי לעצמי שמן הסתם לא ממהרים לפסול על דבר כזה גם אם הוא לא כוס התה שלי. אבל לומר מה כן מהותי ברמה הדתית שאני מחפש ואיך בו להתמקד. פחות ידעתי. אז מוזמנים לסייע.

תודה!.

מה הדבר שהכי קשה לכם בלגור עם ההורים?

 

היי, אני מודע לכך שהנושא מאוד סטיגמטי, דווקא בגלל זה אני מנסה להבין את העניין.
לפי מה שאני רואה בשטח הרבה דוסיות נוטות לעסוק במקצועות כמו הוראה, חינוך מיוחד וכו'.
נראה לי מוסכם על כולם שישנם הרבה מקצועות שדרושים הרבה יותר חשיבה ויכולת שכלית, לכן אשמח לדעת למה לדעתכם זה המצב כיום? האם ישנן הרבה בחורות שיכלו ללכת למקצועות אחרים והחליטו ללכת להוראה? אם כן, מאיזה סיבות? האם בקרב אותן בחורות יכולות להיות הרבה שהן בעלות עומק שכלי ורוחני?

בהקשר לאותו נושא, האם פער משמעותי באינטליגנציה בין הגבר לאישה עלול להשפיע לרעה על הזוגיות?
אישית אני לא בטוח בתשובה. אבל מה שכן, אני חושב שניתן לחלק בין פערים שכליים לבין אנשים שיוצרים לעצמם אישיות של טיפשים...

קשה להאמין שהיא בחרה לשבת בממשלה עם מרצ ולא שקלה מראש דברים כמו חמץ בבית חולים בפסח, דבר שהניע אותה לעזוב את הממשלה לדבריה.
ומצד שני אם המניע שלה גם להצטרף וגם לעזוב היה אופורטוניזם כאשר הדחף לאחרון היה הבטחה לקבל שריון בליכוד ותפקיד בממשלה, מדוע היא הסתכנה באיבוד המשרה שלה בכנסת הבאה כאשר הצביע נגד מינוי כהנא כשר בממשלה כאשר הסתכנה בהכרזתה כפורשת כמו שיקלי?

אני קולטת שיום יום משעמם לי לחזור הביתה...

ושוב חוזר על עצמו במונוטוניות כל יום אותו דבר - 

גינה לפעמים / להשגיח על הילדים / כביסה / לפשר בין מריבות בין האחים ואחיות/לזרז למקלחת

 

זה גם קצת עצוב - כי אני ממש אוהבת את בניי ובנותיי,.... אבל - מ-ש-ע-מ-ם.. (כלומר אני מרגישה לא בסדר עם זה שאני כביכול לא מספיק אוהבת אותם אולי עצם זה שהם משעממים אותי? סוג של אשמה בתת מודע? ) 

 

איך מגוונים ? 

פתאום שמתי לב שזה ממש משפיע עלי השעמום הזה...... 

מבחינת מוטיבציה לחיים בכללי.. ושמחה וכו' 

שגם לא יהיה להם טראומה מהילדות שהיה מדי משעמם ......

 

רעיונות בנות?  

וגם הזדהות - למישהי יצא להרגיש ככה גם?

 

(בעיקר מדברת למי שיש לה לפחות ילדה מעל גיל 3 ... מרגישים את זה אחרי כמה שנים של גידול ילדים..  ולא  שאלה לזוגות צעירים ) 

אוף.
החליטו שעושים נופש משפחתי בצד שלו.
אני לא בנאדם של נופשים משפחתיים - לא מסתדרת ככ טוב עם האריזות והיציאה מהשגרה, וכשמישהו אחר מחליט איפה נהיה ומה נעשה אז בכלל לא כיף לי.
בחרו מקום שאין מצב בעולם שהייתי בוחרת להיות בו אם זה היה תלוי בי.
אבל זאת משפחה ואני לא רוצה לצער את בעלי, אז החלטתי לנשום עמוק ולזרום.
ואז גיליתי שמצופה מאיתנו לשלם סכום ממש גבוה, לפחות בסטנדרטים שלנו.
עכשיו, אני מבינה את ההיגיון. אבל במשפחה שלי זה שונה - אם ההורים מארגנים הם משלמים הכל, ואם מצפים משהו בודקים מראש שזה מתאים לכולם.
פה בעצם הם קבעו את התנאים, לא שאלו מראש אם מתאים לנו הסטנדרט הזה, ומצפים מאיתנו להשתתף בתשלום.
זה כנראה עניין של מנטליות - לבעלי כן היה ברור שנשלם, אבל עליי זה ממש נפל בהפתעה, וכבר סגרו את הכל ולא היה מתאים לומר שום דבר.
שתבינו - אם היינו יוצאים לבד, רק המשפחה המצומצמת, לנופש שמתאים לנו והוא בדיוק כמו שאנחנו רוצים, לא היינו מוציאים כזה סכום.
אבל עכשיו אנחנו הולכים גם לבזבז ימי חופש, גם להיות במקום מבאס, גם לעבוד קשה (אריזות, בישולים וכו') וגם לשלם על זה סכום יוצא גבוה ממה שתכננו לשלם על נופש.
מעצבן לי ממש.

עכשיו, אנחנו נגיע. זאת לא שאלה. בעלי והילדים ממש יהנו ואני לא רוצה להרוס להם.
אבל אני פשוט עצבנית ולא ממש מצליחה להרפות מזה.
כל הסיפור הזה מבאס אותי טילים.
בעלי הציע שנעשה חופשה רק שלנו אחר כך. אבל אז אני בודקת צימרים ורק מתעצבנת יותר, כי אני מתקמצנת כדי שיתאים איכשהו לתקציב שלנו, ואז אני חושבת איזה נופש כייפי היינו יכולים לעשות אם לא היינו צריכים לשלם מלא כסף על הנופש המשפחתי הזה.

מה אני רוצה מכן?
בעיקר חיבוקים...
אבל אם יש עצות איך לעבור את זה בטוב אני אשמח לשמוע.
(ברור שאני אביא לעצמי ספרים וכאלה ואם לא יהיה לי כוח לכולם אני אלך לחדר. אבל מעצבן אותי לשלם כזה סכום על כזה דבר לא כיף.)

מה עדיף להיות? אדם דתי שמקפיד מאוד על בן אדם למקום אבל זבל בבן אדם לחברו, או בן אדם חילוני שמתנהג בדרך ארץ, מכבד ומוסרי?

ואם הייתם לבד בעולם עם שני אנשים, משני הסוגים שמוזכרים לעיל, אבל בקטע קיצוני ממש, אם מי הייתם מעדיפים להתחתן?

ומי משני הסוגים הייתם מעדיפים שיהיה הבן שלכם ח''ו?

כל תיבול חוץ מלימון ושמן זית יתקבל בברכה.
אשמח לגיוון. יש לי כרגע חסה ועגבניות שרי...

האם לרוץ למשוך את הכסף? או לחכות? הכסף מושקע במניות או משהו כזה?
והאם בתקופת אינפלציה קלה ותקופת בחירות הזמן עובד לטובת הסכום שיש שם או ההפך?
או שהכסף סתם יושב ומחכה שאמשוך אותו בלי לעלות או לרדת בשום צורה?

מורה מהאולפנה שאהבתי מאוד נפטרה עכשיו מהמחלה הארורה.
ובנוסף חוויתי בזמן האחרון הרבה פרידות מאנשים וחברות
עוד מעט גם אפרד מהעיר שגרתי בה מאז שנולדתי
פרידה מהאולפנה שאהבתי
ולא סגרתי שירות בגלל כל מיני ענינים למרות שהלכתי להרבה סיירות וראיונות
ובגלל סיבוכים אני אפילו לא יודעת סופית לאן נעבור דירה....
זה יותר מדי, יותר מדי פרידות בשבילי. סוף שאין אחריו התחלה ברורה אלא חוסר בהירות מוחלט...
אני רגישה מטבעי ודברים כאלה משפיעים עלי אבל לא רוצה לשקוע לייאוש עצבות ורחמים עצמיים, לא רוצה להשבר.
איך ממשיכים הלאה? 
אני לא יודעת מה לעשות, וזה לא שיש לי מה לעשות....
את ההשתדלות שלי עשיתי, נשאר רק לבטוח בה'
רק להתפלל. התפללנו כל כך על המורה והיא נפטרה לצערינו, התפללתי ועוד הרבה איתי שאני אסגור שירות וכל פעם עוד עיכוב
אבל משתדלת להאמין בכוח של תפילה. היא אף פעם לא חוזרת ריקם, וכמו שכתוב: 'הווי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך"
ממש מחזיקה את עצמי בשיינים לא להשבר וכולם סביבי באותה סיטואציה אז אין לי ממש אצל מי לפרוק....
בבקשה תתפללו לעילוי נשמת המורה האהובה שלי סיגלית שרה בת רות זכרונה לברכה

אשמח שתרשמו פה עצות לבטחון בה' ושמחה, שיהיה לעילוי נשמתה

אני יודעת שמאנטג מאוד מה שרשמתי אבל לא אכפת לי
 

איך יודעים מה האמת? איך יודעים מה סתם נערוון ומה ההלכה? מה מותר, מה אסור, מה רצוי, מה חובה, איפה ראוי להקל ואיפה להחמיר? איזה השקפת עולם נכונה? את מי לשאול שאלות באמונה?

בשביל זה צריך רב. אבל איך יודעים למי להקשיב, מי רב אמיתי וקדוש ומי סתם מחרטט אותך?

מי הרב שמתאים לשורש נשמתך?

אם תטעה ותקל יותר מדי אז תאבד ברגע את כל העולם הבא שלך. וגם תסבול בעולם הזה...

אם תטעה ותחמיר יותר מדי תאבד את העולם הזה שלך, תשתגע, לא תהיה מסוגל לשמוח ולא לעבוד את ה'. אני פוחדת שחומרות יגרמו לי לנטוש הכל בסוף... אבל יש חומרות שכן ראויות ונדרשות, גדרות שמונעות מליפול.

מרגישה שאני הולכת על חוט השערה בעיינים עצומות, כשעל רגלי תפוס יצר הרע שמנסה להפיל.

מה הסיכוי שלא נכשלתי לדוגמא בגזל, הלבנת פנים או לשון הרע, נדרים ועוד הרבה חטאים אפילו בלי לשים לב ואז לא אוכל לעשות תשובה ואאבד את כל העולם הבא שלי בגלל זה ואצטרך לחזור בגלגול או אסבול בגיהנום? לא משנה כמה אנסה כנראה אכשל ואפול, אני בשר ודם בסך הכל. מזמן מזה התייאשתי, וכמעט והחלטתי כמו אלישע בן אבויה להתייאש מהכל ולחיות את החיים כי אם אין לי עולם הבא לפחות שיהיה עולם הזה, "אכול ושתוה כי מחר נמות".  אבל ה', זה לא מעניין אותי, לא מעניין אותי מה יהיה איתי בעולם הבא. ולא אם אהנה או לא בעולם הזה. לא מפחדת אפילו לסבול בעולם הבא לנצח בלי לקום בתחיית המתים חס ושלום.

לא רוצה את זה חלילה, אבל זה לא מפחיד אותי כבר.

אני רוצה לעשות את רצונך, רצונך, אפילו אם בסוף יתברר שבגלל מילה אחד איבדתי את כל הזכויות.

 יש שכר ועונש. אבל יראת העונש והשאיפה לשכר לא משפיעים עלי כבר... אפילו אם אאבד את כל השכר שלי, ואפילו אם במקום לזכות בגן עדן נשמתי תסבול, זה לא נעים אבל לא אכפת לי מעצמי. לא נבראתי אלא לשמש את קוני! לא אכפת לי להנות בעולם הזה על הדרך, אני לא מזוכיסטית, אבל אם קיום רצונך דורש סבל כלשהו בעולם הזה, עמידה בניסיונות כואבים ומלחמה אינסופית וכואבת מול היצר, זה לא לשווא אפילו אם אגלה שבסוף לי זה לא השתלם ולמעלה תהיה לי רק כלימה ובושה. אפילו אם יבוא המשיח ואגלה שאני לא ראויה לקבל פני שכינה. אני עובדת אותך, לא את עצמי.

אז ריבונו של עולם, מתחננת בפניך, תאיר לי את הדרך! אפילו אם מצד הדין לא מגיע לי... נתת לי כל כך הרבה מתנות ויכולות ואתה כל כך אוהב אותי, ואני אותך, אני לא רוצה לנצל את העובדה שאני חיה כדי לעשות ההיפך מרצונך אפילו לשנייה!

לא רוצה לגלות שעבדתי על עצמי שאני עובדת אותך, לא רוצה לטעות בלי לחזור בתשובה.

מתי תגלה את האמת?... איך אפשר להבחין בין טוב לרע בתוך כל החושך הזה?

היאך היא הדרך לעבודתו וליראתו? כמו שהוא רוצה-מתוך שמחה ואהבה, ובלי נערוון ודיכאון?

כל כך הרבה דעות ומחשבות בתוך היהדות, שזה לכשעצמו מעורר בי שאלה באמונה ומחשבות כאילו אני חס ושלום עמלה ועמלה בשביל סתם דמיון... מיד אני מגרשת את המחשבה. אמונה ביהדות זה נושא אחר שכבר ביררתי, ובחירת דרך בתוך היהדות זה עוד נושא אחר...

מתי יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות? או תקום סנהדרין?

מתי אלינו תתגלה והארץ תמלא דעה את השם, כמים לים מכסים?

ביינתים אני רק טובעת בים של שגעון שקר ובלבול... אנא ה', הושיעה נא!

שיתוף שלי.

 

קטע שכתבתי לסיום י"ב. 

מוטיב עיקרי של עט (לעת סיום)

 

בעת של סוף, כשביקשתי לכתוב את כל דברי השירה הזו על קלף הלב.

קצת מורכב יהיה לגולל איגרת ארוכה ונפתלת, שנכתבה משך שנים,

תחילה בכתמי גואש שנלחמו בשיתוף - בניסיון נואש ליצור עיגול, עיניים ופה מחויך.

אחר התפתחה ל"שלום כיתה א'" בכתב עשוי היטב, עט נוצץ, חלוצי וזוהר.

בהמשך הוא ארך, גדל, מעט השתובב וצבע כמעט את כל השטח באון תשחורת מסחרר.

בפרק האחרון, בו כתבי העטים החלו להתעגל, להתעצב ולשוות לעצמם צורה משלהם - הם לא פסקו מלכתוב.

כשהדיו אזל, נשפך כמים, לא עייפו הם מרשום, עיתים שהתייגעו לנסח משפטים ולשרטט במרץ.

פעמים שמשכו עצמם לספור מילים קונבנציונאליות, עתיקות, ונדושות למדי.

היו גם זמנים בהם נותרו חסרי מעש, חסרי אונים, ששרבטו עצמם ללא כל משמעות.

בעתות כאב, כשדמעות מחו את כתב האותיות, הם היססו לרגע בשאלה האם לתת להן לקלוח על סיפור החיים, או לנתב אותן אל נקודה משמעותית, למלא איתן מצברים שלא ידעו על קיומם קודם.

עתה, הגיע כתב העת.

עת סיום.

בה העטים מותירים את סימנם, רישומם האחרון מספסל הלימודים.

עת יפנו כל אחד אל מחברת אחרת, איש איש אל דרכו, לכל מחברת כריכה משלה, גופן כתב, צפיפות וצבע דיו התואם לו.

הם עמלים לרשום, לחבר את משפט המפתח, שבה בעת ינעל תקופה מלאת סיפורים.

הוא יפנה אל הדלת הבאה, לכתוב בה את שירת חייו. צעדיו מהוססים, אך אמונתו בו בצדקת הדרך.

כי הוא מלא, טעון בכל הדרוש לו. את פרק הפתיחה היסודי, הבסיסי והתיכון – הוא כבר חתם ובהצלחה.

 

אם חבר מהעבר הרחוק שהייתם פעם כמו אחים (למשך שנים, אבל פגע בך ממש)

מנסה ליצור איתך שוב קשר? 

 

בן גביר במשרד לביטחון פנים יחד עם מנסור עבאס כאחד שמוכן להכניס את השב"כ לתוככי הפשיעה הערבית בנגב.

יש כאן הזדמנות כל כך היסטורית לשינוי מהשורש במשהו שפוגע באופן ישיר בכולנו וחבל לפספס. חבל!

קראתי באתר 'שאל את הרב' שבחור שמביא משלוח מנות לבחורה יש בזה חשש קידושין, ומקפידים בזה בפורים יותר.

מה זה אומר חשש קידושין?

במידה והבחור והבחורה נפרדו- יש לזה השפעה הלכתית?

מצרפת את הקישורים שקראתי:

https://www.yeshiva.org.il/ask/49803 

https://www.yeshiva.org.il/ask/99116 

למה בהתנקשויות שקוראים עליהם עם 2 רוכבי אופנוע שאחד יורה עם אקדח, לא משתמשים בעוזי או נשק דומה? גם יורה הרבה יותר כדורים במהירות יותר גבוהה, גם יותר קל לכוון ועוד.

בצמתים בחיים, אתם מעדיפים לפעול לפי השכל או לפי הרגש?

#1
למה. למה לא יכול להיות פשוט טוב פשוט? אור פשוט
אני רוצה הכל בחיים! אני רוצה להיות מלא באהבה אינסופית להכל.
ללא תנאים! ללא פשרות!
יש מקום לנאיביות כזאת בחיים של אדם רציונלי?
...
כואב לי על כל מי ומה שאיבדתי בדרך. (אוי, כמה.)
ועל כל מי ומה שבאופן בלתי נמנע אני עתיד לאבד.
ואני עסוק בעצמי מעל ומעבר לראש,
כי אני מרגיש שאני חייב להיות!
איכות חיים לא באה ברגל.

#2
"אני לא מפסיק לעשן כי אני לא מכיר את עצמי שלא מעשן"
אני מבין את זה! באמת!
גם אני הייתי מכור.
מכור לדיכאון, מכור לאנטיפתיה, מכור לכאב.
אבל בעוד אתה יכול לחיות בתור מעשן,
אתה לא יכול לחיות בתור אובדני.
המציאות כפתה עליי להשתנות.
בהתחלה לא קלטתי עד כמה אני רגיל לחיות עם הנטל הכל כך כבד הזה על הלב.
עד כמה למרות ההקלה העצומה (!),
אני פתאום "לא מכיר את עצמי" בלעדיו.
אני לעולם לא אשפוט אותך,
לא על זה שאתה מעשן,
ולא על זה שאתה לא מנסה להפסיק.
אלו זוטות בעיניי.
תעשה טובה, אל תשפוט *אותי* על הכישלונות *שלי*.

#3
הרב הסביר שחטאו של קורח,
שחיפש את עצמו במקום לא לו.
לכל אחד יש חלק, לכל אחד יש תפקיד,
- "אם אתה תהיה משה רבינו, מי יהיה קורח?"
רוב מכריי שישאלו לדעתי,
אגיד להם באופן חד וחלק,
שאני מעדיף אותם בדיוק כמו שהם.
שאני שמח על הזכות להכיר אותם,
לדבר איתם, ללמוד איתם.
גם הפחותים שבהם.
לפעמים, בעיתות רצון,
אפשר ממש לראות את השלם שהם יוצרים,
"פסיפס אנושי", או, *הרמוניה*.
ולהתמלא בנחת.
אז למה. למה אני לא מצליח להפנים את אותו הדבר לגבי עצמי?

נראה לי שגיליתי תסמין חדש לקורונה....

 

הייתי במחנה קיץ השבוע. באתי בריאית וחזרתי.... כמו שאתם מנחשים... היתה שם נראה לי מדגרת קורונה...

הרבה בנות חזרו חולות...

 

בקיצורררר

 

גיליתי תסמין חדש!!

 

חוסר שמיעה 🙉

 

זה לא מצחיק...

 

אני בקושי שומעת משהו לא עוזר כלוםםםם

 

כאילו, אני שומעת רעשים של בסים - כמו מערכות הגברה רועשות או מייבש כביסה בשיא הפעילות או סתם מכונות שנתקעו - שומעת כאילו זה בתוך המוח בעוצמה חזקה.

 

אבל דיבורים רגילים וקולות נקישה - אין קול!

כרגע אני קוראת את השפתיים - אבל לא עונה לנוקשים בדלת 😅

 

 

בקיצור, שתהיה לכולנו - אם יש עוד אנשים חיוביים - החלמה מהירה וחזל"ש ברוכה!

 

ואם שמעתם על עוד אנשים שלא שומעים בעקבות קורוניסטיות שתפוני

 

זה המחקר החדש שלי 🤞