אני בן ויצא לי להתחיל עם כמה בנות שהיו מצאת חן בעיני..
אפשר להתווכח על איך נכון להתחיל ובאיזה מילים.
אבל נראה לי שיש בעיה ב"ציבור" שהוא לא חילוני בדבר הזה.
האם לגיטימי להתחיל עם מישהי?
בנות האם תעיזו להתחיל עם מישהו?

שרוצה להנהיג את המדינה צריך להתחייב דבר ראשון לבטל את הסכמי אוסלו!!!!!! כל השאר רק דיבורים בעלמה.
יריות בג’נין , טילים מעזה, טרור סכינים, טרור קרלו, הסתה פרועה בתקשורת ובחינוך הפלסטיני יש כבר יותר מעשר שנים ואין לאף מנהיג את האומץ להגיד בכל רם שהסכמי אוסלו בטלים ומבוטלים.
המחשבה הזדונית של ראשי השלטון להשאיר את הסכמי אוסלו על כנם כדי לסחוט שוב ושוב נצחונות פוליטיים מעורר בי גועל נפש.

משהו טוב שהיה היום?

יתקבלו בברכה
וגם ליום ראשון בבוקר- בוקר החג.

שָׁם מֵעַל הֶהָרִים בּוֹקֵעַ אוֹר,
גּוֹאֲלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה הוּא נֵעוֹר!

דִּמְדּוּמֵי שַׁחַר, קֵץ הַגָּלוּת זוֹרֵחַ,
מָשִׁיחַ כְּבָר פֹּה, הוּא לֹא בּוֹרֵחַ.

וְאֶת כָּל הַחֲשֵׁכָה תִּדְחֶה קֶרֶן אוֹר,
בְּלַהֶבֶת יוֹסֵף יִשָּׂרֵף כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר.

הקטע הזה שליטרלי כל אחד שאתה רואה יש לו חיים ומציאות משל עצמו 

זה אמנם מחשבה טיפשית וקצת מוזרה

אבל אני חושב שזה מדהים בקטע אחר..

החיים האלה כ"כ מעניינים יפים.. ועצובים

אשמח לשמוע.

משהו פשוט, לא מאוד יקר, אבל חמוד ומשמח.

לא ציור על תוף ולא הפרשת חלה ...משהו קצת אחר..

מחפשת קרם עיניים שבאמת עובד למצב של עיגולים שחורים מתחת לעיניים
ראיתי באינטרנט המון אופציות וכבר לא יודעת מה עדיף
תודה לכן!

אני מחפש זמרים בסגנון ברסלב, עם מילים משמעותיות, כמו שולי רנד, עדי רן, גדי פיינגולד, מרדכי גנרביץ', אברהם אבוטבול וכו'

ממש מחפש בנרות עוד מהתוכן הזה בצורת שירים

מתישהו נבין את התכלית לכאב?



(סתם פריקה)

אני במאפיה
בחור (עובד שם): רוצה לחמנית בייגלה צדיקה?
אני: לא באלי לחמניות ביס
הוא פותח לי את השקית ..
אני: תודה רבה
הוא: מה תודה ? יש לך פייסבוק?
אני: לא
הוא: איי יבשת אותי
אני: באמת אין לי (מחייכת)
הוא: טוב אם ככה מתי מתחתנים?
הוא: סתםם



הרגעים האלה הורסים אותי

הגענו למצב קשה עם בת ה16.
לא טוב לה באולפנה שלה, כבר הרבה זמן . עד כדי כך שהיום חזרה בוכה ואמרה שהיא רוצה לנשור מבי"ס.
למזלה היה לה חיבור ממש טוב השנה עם המחנכת, אבל המחנכת לא ממשיכה איתם שנה הבאה. המחנכת טוענת שמבחינה חברתית הבת שלי אהובה בכיתה. אבל אין לה מה להגיד על המצב הדתי של בנות האולפנה.
כבר בתחילת השנה הבת שלי ניסתה לעזוב את המקום. אבל יש היום (תמיד היתה) בעיה רצינית עם האולפנות. אם את רוצה אולפנה דוסית, מצפים שהרמה הלימודית שלך תהיה גבוהה. אם אין לך כזאת- לכי חפשי לך אולפנה אחרת. בד"כ אולפנה שבה הרמה התורנית תהיה הרבה יותר נמוכה וגם הרמה התורנית של הבנות שמגיעות אליה.
כרגע היא נמצאת באולפנה איזורית, היא אומרת שיש לה בכיתה בנות שאפילו לא שומרות שבת. אני לא נבהלת מבנות כאלה, אנחנו חיים בסביבה כזאת, הבעיה היא מה המגמה של הכיתה. כאן לבת שלי מאוד קשה. רמת שיח רדודה מאוד, ניבולי פה ושפה גסה, שירים נוראיים, צניעות שואפת לאפס וכו'...
אז היא ניסתה להתקבל לאולפנה דוסית מאוד ולא התקבלה. אני מניחה שבגלל שהציונים שלה נמוכים. היא ילדה חכמה מאוד אבל שונאת ללמוד בבי"ס. (עכשיו לקראת בגרויות החלה קצת ללמוד ותוך רגע קיבלה ציונים גבוהים ומפתיעים בשביל מישהי שרק עכשיו החלה ללמוד...)
באולפנה אחרת שהיא ניסתה להתקבל אמרו שאין מקום.
יש לנו גם בעיית מרחק. אין אוטובוסים, אפשר לנסוע רק בטרמפים וזה קשה ומעייף ומסוכן. היא לא מעוניינת בפנימיה.
בקיצור אנחנו עובדי עיצות מה לעשות איתה. רוצים שיהיה לה טוב. שתהיה לה חברה טובה וחיובית, שהיא תתחבר לאולפנה ולמה שהאולפנה יכולה לתת לה. אבל המעט אולפנות שרלוונטיות מבחינת מרחק ורמה דתית, לא רוצות לקבל אותה. אז מה נגזר עליה? להשאר באולפנה שהמצב הרוחני שלה לא תואם את הבת שלנו, רק בגלל שאולפנות אחרות לא מוכנות לקבל אותה? היא עלולה להתייאש ולהחליט שהיא נושרת. כבר עברנו את זה עם אחת הבנות. לא מוכנה שזה יקרה עם עוד אחת. מה גם שהן שונות מאוד באופי ובכישורים.

כל פעם איזה יצור אחר מוזר שמבטיח את כל העולם ואשתו וכל הסטטוסים מלאים מזה

בואו נחליט שמפסיקים עם זה ודי

@תפארת. ואני רצינו להעלות פה את האווירה והרבה זמן לא היה כאן משחק אז ..

 

מכירים 'סבבה והכל'?

נראה כמה אתם זורמים (:

 

במידה ו- אני מניחה שכך(הבא להורגך השכם להורגו וכו')- לפי התורה/ההלכה מחבלים צריך להרוג, האם משנה כאן עניין הגיל? האם יש הפרטה כלשהי כשמדובר בקטינים או ילדים שכביכול אינם בגיל של חשיבה עצמאית?

אני מדברת לא על הריגה בעת אירוע אלא פעולה מתוכננת, מודעת שלאחר האירוע, נניח במסגרת של חוק עונש מוות למחבלים או משהו.

הגאון, הצדיק, הקדוש, המתוק... הרב ר' שמחה בן הג"ר רפאל הכהן קוק. זכר צדיק וקדוש לברכה.

רציתי לכתוב עליו, ואני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל...
מהגדלות שלו בתורה, בידיעתה, באהבתה, בעמלה ובהתמדתה?
מההשקעה הרבה שלו למען "העם שבשדות" להרבות תורה ויהדות לאנשים פשוטים?
מהאצילות שקרנה ממנו ואורחותיו המדהימות?
מעמידתו האיתנה על משמר הכשרות, חיזוקה והידורה?
מאהבתו העצומה ומסירותו לארץ ישראל ושלמותה?
מהצער הגדול שהצטער כל ימיו על גלות השכינה וחורבן הבית?
מאהבת ישראל האדירה ששפעה ממנו, כמעט כמו ר' אריה לוין של דורינו?
מהמסירות וההשקעה שלו למען לומדי תורה, שיצליחו, שיפרחו, שיתרבו?
מהבן אדם לחבירו שלו, היחס היפהפה שהעניק לכל ילדון?
מקשריו החמים והקרובים עם גדולי ישראל מכל המגזרים, שחיבבוהו כל כך?
באמת שאי אפשר לדעת ממה לפתוח... תראו איזו רשימה ארוכה רק הכותרות של הנושאים... איזה איש ענק הוא היה! איזה שלמות בכל נושא ונושא!


אבל בראש וברשונה הוא היה "רב"! בכל נימי נפשו, בכל אופיו, בכל כולה של מהותו.
ומתוך כך יצאו הנקודות הייחודיות שלו, שהאירו באור כל כך גדול.
רבים האנשים שמכהנים כרבנים. אבל מועטים הם אלו שמהותם העצמית היא "רב", וכזה הוא היה.
בהלוויה אמר הגרב"מ אזרחי, חבירו מילדות - שהוא היה סמל של רב, כמו הרבנים מדורות קודמים. וכששמעתי את זה אמרתי - וואי, כל כך!
כשחושבים, הוא באמת מזכיר את התיאורים של הרבנים מפעם.
רב שידע ביד אחת לעמוד איתן כחומה על משמר תורה מבלי לתת אופציה לשום סטיה קטנטנה בשום תירוץ, ומצד שני, בידו האחרת - להרעיף אהבה גדולה וחמימות עצומה כל כך, שכולם התלהטו באישו ושמעו לדבריו.
רב שידע לפלפל פלפולים עצומים ולשדד מערכות יחד עם בני תורה ובחורי ישיבות מופלגים ולמדנים, ושעה אחר כך לעמוד מול בעלי בתים עמלי יום, ולדבר איתם בגובה העיניים, דברי חיזוק, אהבה, תורה ועבודת ה', בפשטות קורנת כל כך, שהשפיעה עליהם עד מאוד.
רב שהגיע חמוש באמביציות לייצר מהפכות. מהפכות לצד הנכון... רב שהחליט שהוא יקפיץ כמה דרגות קדימה את מערך הכשרות תחת אחריותו - והצליח לעשות זאת! הוא הפך את כשרות רחובות לכשרות מהודרת כל כך, שאפילו "חרדים" ששומרים תחום שבת מכל מה שה"רבנות" חתומה עליו, סמכו על הכשרות בעירו. והכל בחכמה ובתבונה נפלאות כל כך. חכימא דיהודאי, מחכמת אנשי ירושלים שנשתיירה, אצל המיוחדים האלו, שנולדו בירושלים וממנה ינקו והפיצו לכל התבל כולה.
אחרי הלוויה שמעתי, שלא רק הגרב"מ אזרחי מעיד על הרבנות המיוחדת שלו. כבר רבם-של-הרבנים, מרן הגר"א שפירא זצ"ל, התבטא עליו שהוא "רב אמיתי" ורצה מאוד שהוא ייכנס תחתיו לכהן כרב ראשי לארץ הקודש.


הוא היה בן אחיינו-ותלמידו של מרן הרב זצ"ל, מרא דארעא דישראל, אשר עליו כתב החפץ חיים לחותנו האדר"ת שהוא האדם המוכשר והמתאים ביותר להנהגת רבנות בישראל.
ומי יודע, אולי משום כך הוא זכה. הכבוד וההערצה שהוא רחש לדודו זקנו מרן הרב זצ"ל בלתי ניתנים לתיאור, אולי משם הוא ינק את הסגוליות המיוחדת הזו, ההנהגה הרבנית בשלמותה ובטוהרה, כעצם השמיים לטוהר.
הרבנית של מורינו ורבינו ר' אברום זצ"ל, שהייתה אחותו של ר' נתן רענן חתן מרן הרב, והייתה בת-בית בבית הרב זצ"ל, הייתה אומרת שר' שמחה הוא האדם שתואר פניו מזכירים באופן הכי קרוב את פני קדשו של מרן הרב זצ"ל, מכל משפחת קוק המורחבת...
ובאמת, איזה פני מלאך היו לו... כתינוק שלא טעם טעם חטא.

יש עוד המון לכתוב, לא כתבתי כמעט כלום מתוך כל הרשימה שכתבתי לעיל. אבל זה נהיה ארוך כל כך ובסוף אף אחד לא יקרא... אז אחלק את זה לשלבים, זה יהיה החלק הראשון, ואוסיף כתגובות קטעים נוספים.

שתפו במשהו טוב שקרה השבוע? (בינתיים)

בהנחה שזה אנשים שדי אהבתם או מקומות שהיה לכם טוב בהם...

 

לוקחים בסבבה או שאתם מהאלה שזה עושה להם קווצ' בבטן להיפרד?

 

אם עניתם את השני, זה בגלל שהפרידה עצמה קשה לכם או שזה בעיקר פחד מלהתחיל משהו חדש? אחר..?

3 ילדים במוסדות חינוך שונים.

ושוב ושוב שומעת מצוות שצריך לחזק את הביטחון העצמי שלהם.
לחזק את הדברים הטובים שהם עושים.

הרגשה רעה.

למה צריך להגיד לי לעשות את זה? אני לא עושה מספיק? מה אני עושה לילדים שלי??

שומעת מכל כיוון "אין בנים שלא נופלים באינטרנט"

ומאמינה איפשהו שבטח יש בנים כאלו

שהם טהורים טהורים גם בגילאים של 25+ 

ולא ראו, ולא שמעו, ושמרו על עצמם. כמו שאני והחברות שלי שומרות על עצמנו

בגילאים האלו ויותר.

 

אני מציאותית? תחברו אותי

בא לי להכין לשבת חומוס, הקטע הוא שאני לא אוהבת טחינה, בכלל, וגם לא שהחומוס במרקם הנוזלי(לא יודעת למה זה קשור).
אז אני רוצה שיהיה כמה שיותר סמיך, ועם כמה שפחות טחינה.
מה אומרים יש מתכון?

זוכר כל פיסה מהדרך
הכל בדיוק, לא בערך
שאף אחד לא יגבב מילים
שאף אחד לא יספר סיפורים
איך הפחד התחיל
ולמה סטיתי מהרגיל
אני זוכר כל צעד בשבילים
כל דמעה שזלגה בלילות ובימים
כל ניצן משבר
כל טיפוס
כל מבט של חבר
כל חיפוש

והכל מאחורי הייתי בטוח
מעכשיו אפשר קצת לנוח
מסתבר
הלב עדיין פגיע
מתברר
אני לא מצליח להרגיע

ומהכל יותר
אני הכי זוכר
את החיבוקים שלנו
כל מבט עמוק בעיניים
כשבדשא הירוק שכבנו
איך הבטנו לשמים
וכמה כוכבים ספרנו
עכשיו מנסה להתאזן
למצוא על מה ומי להשען
אז נסעתי לקצה השני
לנשום רק אני ועצמי
בים הפתוח
חש את הרוח
נושא לאלוהים תפילה
שיאיר קרן תקווה
שיחבק באהבה
וידביק את פאזל הלב בחזרה
שוב, מנסה הכל מהתחלה

הפרקים הקודמים- 

פרק 1- היה היה, או: איך הכל התחיל. אשמח לתגובות ארוכות | ערוץ ７,

פרק 2- https://inn.co.il/forum/t1331389#14393243

אשמח לתגובות מפורטות, שאוכל לשפר את הכתיבה שלי...

 

 

והניגון שלי... אותו קצרה היריעה מלתאר כאן, כלי חדש מלא ישן, כלי מלא יין טוב, הונגרי. ניגון של אמת, שאי אפשר לשמוע אותו. וכששרתי אותו העולם עמד מלכת. ציפור לא צייצה, רוח לא נשבה, וגם היא הפסיקה לנגן ורק הקשיבה. המים זרמו מאחורה לאט, כאילו הם רוצים לשמוע את הניגון הזה, שתלוי ועומד כאילו מששת ימי בראשית.

הניגון שלי הוא משהו אחר, שאף אחד לא יכול לנגן. דעו לכם, שכשם שלכל עשב ועשב יש ניגון מיוחד משלו- כך לכל איש ואיש יש ניגון שלו, ניגון שמספר את הסיפור שלו. ניגון שכל מהותו היא לקרב את האדם אל האינסוף.

הניגון שלי היה שם בין שתיקה לשתיקה. היא כמובן לא יכלה לנגן אותו, היא יכלה רק להקשיב לי מזמזם אותו, מהמהם אותו בין הפסקה אחת לזו שאחריה. זה לא עובד עם חלילית, זה לא עובד עם כלי נגינה כלשהו, כי זה לא ניגון רגיל- זה מהות של אדם, זה ייצוג של האינסוף שלא יורד לתוך כלים.

אז ישבתי שם וזמזמתי, שתקתי וזמזמתי, וכל הזמן אני חושב על מה שהיה לי בחיים, נזכר במשהו ומזמזם, נזכר ומזמזם חלק שני, שלישי, רביעי...

והיא ידעה לשתוק. קשה למצוא אנשים כאלה היום, כאלה שפשוט יקשיבו, מתלמידי רבן שמעון בן גמליאל שלא מצאו לגוף טוב אלא שתיקה. כי השקט אומר יותר מהמילים. והיא ידעה, ולא פחדה, ויישמה- ולא היה לי ניגון כזה מעולם...

ואז התחלתי לדבר. את כל מה שיש לי לומר תמיד אבל אין לי למי, דרשות נפלאות בעניין ארבע מדרגות שהם כנגד ארבע לשונות של גאולה, של ארבע מידות; את כל הפריקות שיש לי שלא העזתי לדבר עליהם בכל, את כל השאלות שפחדתי לשאול אפילו את עצמי, את כל ההתלבטויות הגדולות והקטנות שמאז ומעולם הדחקתי לפינה חשוכה של הלב שיחכו למפתח המתאים...

בין דיבור לדיבור היה ניגון, ובין ניגון לניגון- היתה שתיקה. הניגון היה תמיד משמעותי, מלא מקום, והדיבור משך הלאה, אל הניגון שאחריו, ויותר מהכל השתיקה משכה אל האינסוף. כאילו, רק תגיעו כבר...

ופבפוך הנחל מאחורינו, שתמיד היה ברקע. כאילו אומר, אתם אולי תלכו, ולא בטוח שתזכרו מה היה פה ואולי לא תרצו לזכור, אבל אנחנו נזכור, וניקח את זה איתנו הלאה אל הים, ומשם זה יעלה לעננים וירד עליכם חזרה בגשם ככה שאתם לא תדעו מאיפה זה הגיע ולא תוכלו להתכחש לזה...
כי המים זוכרים, הם תמיד זוכרים, לא יתנו לשום דבר ללכת לאיבוד, גם מה ששקע הכי עמוק בסוף יצא כמעיין המתגבר.

וגם זה נגמר באיזשהו שלב. כי הסוף מגיע גם לניגון, ואפילו לשתיקה. והלכתי משם, לא ראיתי מה היא עשתה, רק הלכתי וחשבתי על הפעם הבאה. כי איך אפשר לשמור על רף כל כך גבוה, על ההתחלה העוצמתית הזו? איך אפשר לעבור לפעם השניה, שתהפוך את זה למשהו יותר ארצי וקבוע, משהו שלא תמיד מגיע הכי עמוק שאפשר?

אבל המסע רק התחיל, ואחרי ה'רצוא' מגיע ה'שוב'- ואחריו עוד 'רצוא' וגלגל חוזר בעולם, עש שיום אחד 'הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה'. וזה יבוא יום אחד לכולנו, היום שבו נכתוב את הפרק האחרון, נשיר את הניגון שלנו בפה מלא ובמבט ארוך שנים, מהרגע הראשון עד הרגע האחרון- מבט מלא חזון, משקיפים מהמרפסת אל הבית, אל מה שנותר. ולכן הלכתי על ירושלים, המילה שלא צריך לומר אחריה כלום, כי היא עונה על הכל. כי אין אחריה שאלות- זה הניגון של עם ישראל, ויש בו את 'שלם' של מלכיצדק, ויש בו את 'יבוס', ואת ירושלים של דוד, ואת ירושלים של שלמה עם המקדש, ואת ירושלים של רחבעם ומלכי יהודה כשהמלכות מפולגת, ואת ירושלים שתחת שלטון הבבלים, ואת ירושלים של עזרא ונחמיה, ואת איליה קפיטולינה הכבושה בידי זרים, ואת ירושלים החרושה, ואת השממה בלי היהודים, ואת מתי המעט שהגיעו אליה מהגלות, ואת בניהם ובני בניהם, ואת העיר המחולקת, ורגע לפני הסוף- את ירושלים שיושבים בה זקנים וזקנות, שילדים משחקים ברחובותיה. ועוד יבוא יום ונכתוב לה את החלק האחרון של הניגון- של ציון שממנה יוצא דבר ה', של החיים היוצאים לעולם כולו, של בית המקדש השלישי ש'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'.

שנזכה בב"א!

 

מכירים את זה שאתם מרגישים חסומים עד שלא תקבלו פידבק?

שנתקעתם

שכל הזמן מסתכלים אליכם 

ובוחנים

הבוס

המדריכה

המחנכת

לא משנה מי

אבל מרוב שאתם מחכים לפידבק, לאישור, שאני טובה, זה כואב

זה חסום

זה מבאס בנפש

 

ולא לא שאתם לא רוצים להשתחרר מזה

להגיד מה אכפת לי מה חושבים עלי בכלל

זה לא קורה

מחשבה יוצרת מציאות? יאללה

נמאס כל הזמן מאישורים

זה גורם להיות לא טבעיים

בכלל לא טבעיים

וכמה אני רוצה להיות טבעית טעטע

אבל כן צריכה חיזוקים

לא מצליחה להשתחרר

 

~את לא צריכה להוכיח לי כלום

הורידי אודם שפתייך

אבק דרכיים רחצי מרגלייך

מנסה לבנות תפריט כדי להיערך עם קניות...
חשבתי על שבת קלאסית וליל שבועות חלבי מושקע.
מודה שאני קצת בלחץ כי לא יצא לי כמעט להכין יומיים בבית - לרוב התארחנו.

רעיונות?
תפריטים?
טיפים?

מתייגת
@השם בשימוש כבר
@יעל מהדרום
@באר מרים
@נחשון מהרחברון
@טארקו
@ופל לימון

וכמובן כל מי שפה ולא תייגתי - מחכה לשרשור שמן ועסיסי 😅

לאחרונה קורה לי בעת גלישה בפורומים, שהמסך פתאום קופץ באמצע הקריאה, כשרשור או 2 אחורה, כנראה כשיש תגובות חדשות שנכתבות בפורום תוך כדי הקריאה.
אם האצבע שלי על המסך, "מחזיקה" אותו זה קורה פחות, אבל הקפיצות לא נעימות וקוטעות את הרצף.
אשמח שיטופל.
(אני גולשת בטאבלט בדכ, דרך כרום)

מה אתם חושבים על הדרכה?
הייתם מדריכים? למה אתם חושבים שזה חשוב?
ובכללי מה שיש לכם לומר על זה

כולם פה אוהבים את ארץ ישראל

אבל בבקשה לא לענות לי מתוך הרגש אלא רק הלכתית ופוסקים.

 

האם אדם שלוקח מאד קשה ממה וסובל מחרדות ממה שקורה בארץ - אזעקות, פחד מפיגועים, וכו' וכו'

ומרגיש שהבריאות הנפשית שלו מתרופפת.

 

האם מסיבה של בריאות נפשית יהיה לו מותר לרדת מארץ ולגור במקום שקט כלשהו בחו"ל?

 

דיון תיאורטי

 

זה חלאס

זה כואב בגוף

אתה חסר לי ואני לבד

כן

רוצה שתבוא

שתהיה שם

שאני יהיה הכי מעניינת 

שתאהב שאני כנה ואמיתית

שנעזור אחד לשנייה להיות יותר טובים

וזהו

מה צריך עוד חוץ מזה

 

רוצה להרגיש קרבה אמיתית

לא רק בדיבור

רוצה שיגעו בי

להרגיש אחד

יאללה הקב"ה

גאולה

אנחנו מתפללים

משתדלים

משדכים

מה עוד?

מוכנים לאתגרים כיפיים

מחכים כבר לשלמות הזאת.

תן כח טעטע תן כח

די בררנית באוכל

"תסמונת המתחזה"

כל הזמן החשש הזה שכשיגלו מי אני באמת - יתאכזבו 

יש רגעים שבהם אנחנו פשוט רוצים שיקשיבו לנו.

 

בלי שיפוטיות

בלי הערות

בלי ביקורות

 

נטו שרק יהיו שם ויקשיבו.

 

כמובן שצריך לשמוע הערות גם לפעמים.

 

אבל כשמישהו אחר משתף אותנו ופורק לנו-

הכי עוזר פשוט להקשיב לו.

 

להיות שם בשבילו.

 

 

מה המדד?
זה ניתן בכלל להגדרה?

אז.
הילדונת בת חמש וחצי..
שמה פס על כל העולם.

דוגמא קלאסית מהיום:
א.ערב... היא אוכלת שתהיה בריאה פי שלוש ממני ועדיין טוענת שהיא רעבה, מבקשת עוד קוטג' אני לא מסכימה ומציעה לה עוד לחם במקום.
היא: אבל אני לא רוצה לחם אני רוצה קוטג'.
אני: אם את רעבה אז תאכלי לחם, אני לא מרשה להיום עוד קוטג' אכלת ממנו מספיק.
היא: מתקרבת לקוטג'..
אני: אני לא מרשה ..
(כאן כבר הפיוזים שלי בגוף עולים להם)
היא: ומה תעשי לי אם אני אקח בלי רשות?
אני: זה בכלל לא משנה מה אני אעשה .. את צריכה להקשיב כי אני אמא שלך ואם אמרתי משהו לא מתווכחים.
היא - הולכת מכניסה 2 ידיים לקוטג' ומתחילה לאכול.


אז נכון..
זה סיטואציה שאפשר לאמר , כולה קוטג' ומה את עושה סיפור וכו'.
אבל זה לא כולה..
כמעט התפוצצתי עליה.. אני מרגישה פשוט חסרת אונים מול סיטואציה כזו..

פשוט אין לי מושג איך להגיב בטוב.
אני מרגישה שאני משתגעת, ממש תחושות פיזיות בגוף שעולות בי של כעס מטורף ואני צריכה להחזיק את עצמי בכח שלא לתת לה איזה מכה..

אז מכות לא נותנת..אבל צרחתי עליה והוצאתי אותה החוצה, בחוץ הילדה התחילה לשמוח ורצה לחברים בחוץ לשחק איתם, אז הכנסתי פנימה לחדר.

התחושה העיקרית היא חוסר אונים מוחלט.
היא לא מקשיבה לשום דבר שאני אומרת לה ותמיד עושה מה שהיא רוצה..
מרגישה אמא לא סמכותית.
מרגישה שנכשלתי.

התחלתי ללמוד את הקורס של "תקשורת מקרבת" וגם קראתי את הספר "איך להקשיב כדי שילדים ישמעו וזה.." (משהו כזה)

וואלה לא עזר..
זה יותר מלמד להכיר בתחושות של הילד ולשדר לו הבנה.. זה אולי טוב אחר כך כשמנתחים את הסיטואציה עם הילד..
אבל ברגע האמת אין באמת כלים להתמודד עם סיטואציה של חוצפה וכאלו.

תודה למי שקראה עד כה.
אמא מתוסכלת .