הרב שלמה קרליבך היה ידוע בתור "הרבי המזמר". הוא הלחין מאות ניגונים, שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של המוסיקה היהודית. בנסיעותיו בקהילות ישראל היה חולף על פני ימים ויבשות וחוצה את כדור הארץ כמה פעמים בשנה. בשל כך הוא היה דמות ידועה בין הטייסים והצוותים של כל החברות המוכרות.
בטיסה אחת הבחין הרב שלמה שאחת הדיילות מקרינה טהרה מיוחדת. הוא רצה לשאול אותה מי ומה היא, אבל הטיסה הייתה מלאה וצפופה, והדיילות לא החליפו יותר מכמה מילים של נימוס עם הנוסעים.
כשעה לאחר התחלת הטיסה, הרב שלמה קם וראה את אותה דיילת מניעה את שפתיה, כשבידה סידור. הפתעתו הייתה רבה והוא המתין עד שהשלימה את תפילתה, ופנה אליה: "את מתפללת מסידור! האם את יהודייה?"
הדיילת ענתה: "האמת היא שלא נולדתי יהודייה, אך תמיד נמשכתי אל היהדות. אין לי מושג מהיכן נולדה בי משיכה זו. כבר כמה שנים אני לומדת עם רב יהודי והתגיירתי כדת וכדין. וכיום אני מקיימת אורח חיים של תורה ומצוות".
הרב שלמה שוחח איתה עד שאחד הנוסעים השמיע קריאה, ואז הדיילת הפסיקה את השיחה והרב שלמה חזר למקומו.
כמה דקות לאחר מכן, היא ניגשה אליו ואמרה: "אני רואה שאתה רב, ואולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה?". הדיילת התחילה לספר: "התאהבתי בבחור יהודי, אבל הוריו למרבה הצער מתנגדים מאד לשידוך בגלל שאני גיורת. הם לא מרשים לו להתחתן איתי, ואפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא גם מאד קשור להורים שלו והוא לא רוצה לגרום להם צער. כתוצאה מכך הוא שבור ולא יודע מה לעשות. אני חוששת שהוא הולך לפרק את האירוסין. הרב, אולי תוכל לעזור לי?".
"אנסה", אמר הרב שלמה. "תני לי את מספר הטלפון של ההורים שלו, ואני אצור אתם קשר, ואשתדל בכל כוחי לשכנע אותם לא להתנגד לחתונה".
הרב שלמה התקשר להוריי הבחור ונתקל ביחס עוין ומנוכר. למרות מאמציו הגדולים להביא את האב לחשוב על הדברים באופן אחר, נפלו דבריו על אוזניים אטומות. ככל שהרב שלמה דיבר, האב התרגז יותר ויותר. לבסוף צעק האב על הרב שלמה: "אני ניצול שואה, ובגלל מה שעשה ה' ליהודים – אני שונא יהדות; אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה, אני אהרוג אותו!".
הרב שלמה הבין שאין מה לעשות, וסיים את השיחה. הוא התקשר לדיילת לדווח לה על חוסר הצלחתו. אך מי שענה מעבר לקו לא היה הדיילת אלא אביה. הוא כעס על הרב שלמה ולא הסתיר את התנגדותו ממעורבותו של הרב על מנת לגשר בין הצדדים. כדי להצדיק את עצמו, הרב שלמה אמר לו: "מובא בגמרא שהקב"ה מתעסק בשליש מזמנו לשדך שידוכים, ואני רק מנסה טיפ-טיפה לעזור לו. מה שמאוד ברור הוא שבתך והבחור אוהבים אחד את השני מאד. חבל שהם לא יתחתנו".
משהו בקולו של הרב שלמה נגע לליבו של האב, והוא התחיל לבכות. הוא אמר בהתרגשות: "אני רוצה לגלות לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שגם לא אגלה אותו לעולם. אני ואשתי מוּכּרים כנוצרים, אבל אנחנו לא נוצרים אמיתיים. שנינו בעצם יהודים, ניצולי שואה. אבל בגלל מה שה' עשה ליהודים בשואה, אנחנו שונאים את היהדות. אנחנו אמנם מעמידים פנים כנוצרים וגם גידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר, אבל לא התנצרנו באופן רשמי. עד היום, הם לא יודעים את האמת".
זו הייתה תגלית מפתיעה.
"אם כך, אין כל בעיה!" אמר הרב שלמה. "אם אתה ואשתך נולדתם יהודים ומעולם לא התנצרתם, זה אומר שגם בתך יהודייה מבטן ומלידה. אביו של החתן מתעקש שכלתו תהיה יהודייה מבטן! תספר לה את האמת, והם יוכלו להתחתן".
לאחר שכנועיו של הרב אביה של הדיילת התרצה והסכים להוציא לאור את יהדותו, ולאפשר לבתו להקים בית יהודי, למרות שנאתו ליהדות.
כעת הצליח הרב שלמה לשכנע את שתי המשפחות להיפגש. הפגישה נערכה במלון שבו הרב שלמה התאכסן, אבל איש לא צפה מה עומד לקרות כששני האבות ראו זה את זה.
"הערשל'ה?" שאל-לחש האחד.
"יענקל'ה?" ענה לו השני.
והם נפלו אחד בזרועותיו של השני.
המשפחות היו המומות. שניהם ענו: "למדנו 'חברותא' בישיבה לפני המלחמה, היינו חברים טובים". אחד אמר "חיפשתי אותך אחרי המלחמה, אבל תמיד חשבתי שאתה מת!". "גם אני חיפשתי אותך, וגם אני חשבתי שאתה כבר מת", השיב השני.
מהר מאד פרצו הזיכרונות, וגם הדמעות. הם נזכרו בילדותם האבודה, ודיברו בכאב רב ובנוסטלגיה.
"אתה זוכר", אמר האחד, "איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה? אמרנו אחד לשני שכאשר נגדל ונתחתן, ויהיו לנו ילדים – נשיא את ילדינו אחד לשני".
לפתע הם הביטו זה בזה ואמרו: "אנחנו אמנם שכחנו, אבל ה' לא שכח".
(מתוך
מי אמר שיש השגחה פרטית? - 70 השאלות הקשות ביהדות
או שעדיין היו שומרים על אנונימיות מוחלטת?
