טוב,
אז אני ובעלי בויכוח רציני חח
ובעלי מתעקש לדעת מה רוב האנשים היו עושים, ואיך פועלים.
מאיפה להתחיל.. אז ככה:
בשמחת תורה היינו אצל חמותי (אחרי כמה פעמים ששאלנו אם אפשר להגיע וסורבנו, הפעם היא התרצתה- בעלי התעקש ושאל שוב ושוב). זרמתי.
הבאנו סלטים, עוגה (לא ביקשה).
כשהגעתי לשם הבנתי שהיא ברוגז איתי והיא כנראה הסכימה לקבל אותנו כי בעלי שאל שוב ושוב אבל איתי- היה לה קשה.
הייתי קצת בהלם כי למה את אומרת כן אם את עדיין כועסת או שאת מתכוונת לעשות לאורח שלך הרגשה רעה מלכתחילה? טוב לא חשוב.. הלאה.
כיבדתי אותה למרות הכל ושאלתי אם היא יוצאת להקפות כי אני יוצאת עם הילדים. היא אמרה שלא. ברוך ה'.
וגם כשניגשתי עם הבת שלי לבקש ברכה ממנה- הכשהגיעה תורי היא פשוט הסתובבה והלכה. התעלמות מוחלטת. למרות שהצהרתי ואמרתי בקול לילדה שלי 'בואי נלך לסבתא שתברך אותנו'.
הושפלתי. בעיניי.
בגדול היא לא מתייחסת אליי כאילו זו ההרגשה הכללית/ המסר שקיבלתי. מהסלטים והעוגה שלי היא אכלה ולא נתנה לבעלה לאכול מהם.
הם רצו לעשות סיבוב הקפות אחרי הסעודה אבל בעלי שיחיה אמר לה שהוא עייף. היא שאלה אותו 'מה, לא ישנת אחרי הלילה?!' הוא אמר לה: 'לא, היו דברים לעשות..' (בעיניי- מחזק לה את המקום שאני אישה לא טובה והוא עושה הכל בבית. כשבפועל אחרי הליל לימוד הוא התעקש לא להיכנס לישון ולצאת לקפה וגינה עם הילדים-לי זה היה כיף.. אבל אני כן אמרתי לו להיכנס לנוח. )
אני כמובן לא אמרתי כלום, וגם לבעלי לא אמרתי את זה- כי אני מנסה לחזק את עצמי לא לחשוב מה חושבים עליי.
ניכנסנו לחדר, בעלי נשפך לישון מעייפות. ואני נשארתי עם ההלם שמזמינים אורחים ואז מתעלמים מהם. היה לי קשה להירדם.
למחרת בבוקר, אכלנו עוגה וקפה. ואז יצאנו לגינה עם הילדים עד הסעודה כי הם רצו גם לצאת להקפות שמתחילות רק ב 11:00.
בעלי רצה שאהיה עם הילדים בהקפות והלכנו עם הילדים ממקום אחד לשני וחוזר חלילה עד שהחליטו להישאר בבי"כ אחד שאז כבר הילדה שלי התעייפה ורצתה לישון. עומדים מחוץ לבי"כ ולא רואים כלום, אין מקום לשבת. החלטתי שזה מיותר ואני הולכת הביתה. ביקשתי מפתחות מבעלי ואמרתי שאני הולכת כי הבת שלי עייפה כבר. לא עשיתי 5 צעדים וחמותי באה אחריי. (כאילו התחושה שלי היא כל הזמן להראות לי כמה היא צדיקה, ויושבת בהקפות וביקשה סידור..- לא החזיק 5 דק' כי זה באמת לא כי היא רוצה, זה רק בשביל להראות לי!!)
חזרנו הביתה והאכלתי את הילדה שלי ולא יודעת איך ולמה אבל העלתי נושא שיחה לגבי הבת שלי שלא מדברת כל כך עדיין, אז היא המליצה לי כל מיני דברים לעשות- כי היא נטורופתית אז זה שיח שמדבר אליה אז היא נפתחה.
וזהו ככה פחות או יותר הסתיים החג. היא ליוותה אותנו חיבקה את הילדים- מחזה נדיר. הסתיים סבבה נכון? גם בעיניי.
לאירוע אחר:
גיסתי (אחות של בעלי) ילדה בן, הייתה ברית.
הגענו כמעט באיחור- יצאנו מאוחר טיפה כי לקח לי זמן להתארגן, למרות שיצאתי מוקדם מהעבודה, והיו פקקים הזויים בדרך (באוטובוס עם 2 ילדים). בעלי איבד את העניבה שלו (טוען שאני איבדתי, לא זכור לי שהייתה לי עניבה ביד)
הייתי במתח ופחד אמיתי(!) שנאחר כי בברית הקודמת שלה גם איחרנו ובעלי עד היום זוכר לי וטוען שבאשמתי איחרנו.
התפללתי כל הדרך שנגיע בזמן. רק זה חסר לי עכשיו.
ואני מזכירה, מי שראתה את השרשור הקודם שלי- אני חושבת שאני בהיריון אבל לא בדקתי. כאילו המתח בשיאו. רצנו לאולם ובנס הגענו בזמן!! הללויה!
אחיות שלו הקטנות התנפלו על הילדים שעוד לא הבינו לאן הגיעו, במיוחד הקטנה שלי שהיא דרמטית לגמרי ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה.. והן כועסות עליי שהילדה לא באה אליהן. אמאלה רגע נשמה!! היא תבוא. עוד רגע.
וגם ככה מתח מהדרך ומתח האירוע כי היחסים...... אז אוקיי. חמותי עומדת עם התינוק ואנחנו ניגשים אליה, סבבה, יש לה מצב רוח טוב, בעלה יושב סנדק, היה לי קמט בשמלה היא סידרה לי אותו. וואלה הכל טוב, נכון?! גם בעיניי!
גיסות שלי ישבו בשולחנות אחרים ולנו חמותי שמרה מקום לידה בשולחן. עם כל הדודות של בעלי.
בגלל שהגענו מאוחר לא היה יותר מדי מקום לבחירה אז התיישבנו. היו 2 כיסאות פנויים לידה. בקצה האולם- לא נוח עם ילדים. סבבה, לא נורא.
בעלי התיישב בכיסא השני הפנוי- הרחוק יותר ממנה. ונשאר לי הכסא לידה. לא רציתי לעורר כאיל מהומות או לסמן לבעלי להחליף איתי מקום כי כל הדודות מסתכלות ולא נעים אם מישהו יראה שכאילו יש לי בעיה איתה אז זרמתי. ישבתי לידה כי וואלה הכל טוב, לא? מצב רוח טוב!
ואז קיבלתי שוק!
ופה אתן נכנסות- האם גם אתן הייתן מקבלו שוק כזה או שזה לא היה מפתיע אתכן והייתן זורמות?
היא מדלגת עליי ומעבירה לבעלי סלט "נחום (שם בדוי) אתה רוצה סלט??!
נחום אתה רוצה סלט גזר?!
ובעלי זורם- "אמא תעבירי לי את הכרוב" והם מנהלים שיחה מעל הראש שלי "אה הכרוב הזה חריף.." הוא: לא נורא, תביאי אחד..
ואני...... בשוק!
אני לא קיימת. אני שקופה.
טוב. אני אומרת לבעלי שאני בשוק. היא פשוט חסרת תקנה.
הוא: "עזבי את תתייחסי אליה"
לא עזר לי ה"התייחסות" שלו לרגש העצום שעומד להתפוצץ כל רגע ממש!
כאילו ..זה בא לי בהפתעה, חשבתי שהכל בסדר.
אם הייתי יודעת שאנחנו ברוגז- ניחא, אני מכינה את עצמי וגם לא הייתי יושבת לידה.
אבל קיבלתי כאפה.
עם כל העוצמה של הרגשות.
ואני שואלת למה?! על מה מגיע לי ה (חוסר) יחס הזה? ההתעלמות? ההשפלה (בעיניי).
וכבר היינו בסיטואציות כאלה שהיא אומרת רק לבעלי שלום/ביי נחום המתוק.. ואני אויר. ובעלי אמר לה פעם אחת ואני פעם הגבתי בעצבים (אמרתי לה "ביי, גם אני פה".. טעות עולמית שלי שהראיתי לה שזה מציק לי) כי היא למדה לנצל את החולשה שלי.
אז הפעם כ"כ השתדלתי לא להראות לה שאני רואה את זה. אבל נפגעתי וחצי!
אחכ האבא של התינוק (גיסי, בעל השמחה) קרא לנו למזוג מהסיר לצלחת (מסורת כזו אצלם שעושים באירועים) ומצטלמים.. חמותי אומרת לבעלי 'נחום קום לך עם הילדה (שישבה עליו) למזוג את האוכל..' כאילו אני לא קיימת. הזיה.
אני נשואה כבר 5 שנים וככה זה, ככה היא. אבל הקטע ההזוי באמת זה שאני לא מתרגלת לחרא הזה! למה אני נפגעת מזה?
ומאז לא הצלחתי לתפקד רגיל ובשמחה. היחסים עם בעלי גם כבר היו על הפנים, הוא טוען שהוא מדבר איתי ואני.. בההלם- לא שאני לא מקשיבה לו- אני אפילו לא שומעת. אמיתי לא שמעתי שהוא דיבר אליי... הוא הלך לשבת לבד בשולחן עם ההורים שלו ואני הייתי עם הילדים. וראו עליו שאין לו מצב רוח. וגם לי לא היה כבר.
והנה.. בסוף אמנם לא איחרנו, אבל נהרס המצב רוח מסיבה אחרת.
בדרך רבנו, ליד הילדים. הגענו הביתה- שתיקה! קמנו בבוקר- שתיקה!
והמשכנו ככה עד היום.
והוא בטוח שהרסתי לו את האירוע.
ואני אשמה.
ואני טוענת שלא יכולתי להכיל את הפגיעה והייתי מוצפת ברגשות קשים ולא הצלחתי!
וגם לא קיבלתי ממנו הכלה, אלא רק ביטול רגשות "אל תתייחסי אליה".
אני לא חושבת שיש לי על מה להתנצל והוא טוען שאני לא מוכנה להתנצל בגלל האגו שלי.
הוא טוען שכולם יגידו שהוא צודק.
וביקש ממני לכתוב בפורום ולראות איך רוב העולם היה מתנהל בסיטואציה הזאת.
אז מה לדעתכן?
שרשור הנהלה- חידוד נהלים (עזרו להקפיץ)
כללים לגלישה בטוחה בערוץ-
תודה על העלאת המודעות