כ"ב בטבת תשפ"א 21:28
לכבוד בעל הפטיש החזק, עוקר ההרים וטוחנם בסברא, בעל המחבר שו'ת מן האגדות
זמן מה הינני מחפש אחר אבדתי כהדרכת רבותינו, אך טרם מצאתיה עד כה.
מכיוון שבעיני אמו'ר, המלך ירום הודו, אני רווק מבוגר, החליט הוא לעזור לי בחיפוש אחר אבדתי. לצורך כך הזמין אבי המלך את כל עלמות ההמלכה לנשף הכרות. אחת מהעלמות נשאה חן וחסד לפני, אך בהשמע צילצול האורלוגין הגדול ברחה היא לפתע, וכל שנותר לי הוא סנדל זכוכית יחיד.
נסיתי לחפש את אבדתי, אך אבדה היא ממני. כמעט כזוטו של ים. אך חשבתי שאוכל לעבור אצל כל נשות הממלכה לבדוק למי סנדל זכוכית נאה זה מתאים.
אלא שודאי ידוע לכבוד הרב הספק בגמ' (ב'מ) האם סימנים דאורייתא או דרבנן, ונ'מ להחזיר גט בסימנין. ונסתפקתי האם סנדל יחיד זה הוא סימן מספיק כדי להחזיר לי את אבדתי משום שסימנים דאורייתא, או דילמא סימנים דרבנן וסנדל זה אינו סימן מובהק ועל כן אינו מועיל לאבידה שיש בה איסור?
אשמח לתשובת הרב.

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

כ"ב בטבת תשפ"א 21:30

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

כ"ב בטבת תשפ"א 22:41

יש להוסיף בכגון זה האם בכהי גוונא דקא סנדלה גופיה מזיק לרגלי האישה דמי יש הווה אמינה להתיחס עילו כעדות לאישה גופיה

יש לי פיצול אישיות וגם לי

"עיקר האדם הוא הדעת ומי שאין בו דעת אינו מן היישוב" לקוטי מוהר"ן תנינא

 "אנשים מפורסמים סותרים את דברי הזולת. אנשים חכמים סותרים את דבריהם עצמם."-אוסקר ויילד

 

כ"ד בטבת תשפ"א 15:46
ואני הקטן אצטרך לעיין בנושא
כ"ח בטבת תשפ"א 01:04
השתדל להיות.

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

כ"ב בשבט תשפ"א 15:28

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

כ"ב בשבט תשפ"א 16:30

בסגר הזה, אז ללמוד שות מן האגדות?

 

כ"ב בשבט תשפ"א 18:49

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

כ"ב בשבט תשפ"א 22:46


יש לי פיצול אישיות וגם לי

"עיקר האדם הוא הדעת ומי שאין בו דעת אינו מן היישוב" לקוטי מוהר"ן תנינא

 "אנשים מפורסמים סותרים את דברי הזולת. אנשים חכמים סותרים את דבריהם עצמם."-אוסקר ויילד

 

ו' באדר תשפ"א 18:00
שאלה: לכבוד בעל הפטיש החזק, עוקר ההרים וטוחנם בסברא, בעל המחבר שו'ת מן האגדות.
זמן מה הינני מחפש אחר אבדתי כהדרכת רבותינו, אך טרם מצאתיה עד כה.
מכיוון שבעיני אמו'ר, המלך ירום הודו, אני רווק מבוגר, החליט הוא לעזור לי בחיפוש אחר אבדתי. לצורך כך הזמין אבי המלך את כל עלמות ההמלכה לנשף הכרות. אחת מהעלמות נשאה חן וחסד לפני, אך בהשמע צילצול האורלוגין הגדול ברחה היא לפתע, וכל שנותר לי הוא סנדל זכוכית יחיד שנפל מרגלה.
ניסיתי לחפש את אבדתי, אך שוב אבדה היא ממני, כמעט כזוטו של ים. אך חשבתי שאוכל לעבור אצל כל נשות הממלכה לבדוק למי סנדל זכוכית נאה זה מתאים.
אלא שודאי ידוע לכבוד הרב הספק בגמ' האם סימנים דאורייתא או דרבנן, ונ'מ להחזיר גט בסימנין. ונסתפקתי האם סנדל יחיד זה הוא סימן מספיק כדי להחזיר לי את אבדתי משום שסימנים דאורייתא, או דילמא סימנים דרבנן וסנדל זה אינו סימן מובהק ועל כן אינו מועיל לאבידה שיש בה איסור כמו הכא דהוא לעניין קידושיה?אשמח לתשובת הרב.
תשובה:
לכבוד הנסיך הנעים הי'ו. קיבלתי את שאלתו החמורה בענייני אבדתו וקידושיה. ומצאתי דבריו הנעימים צריכים לבירור רב כפי שיסייענו ה' ית'.
מציאה א – האם מידה הוי סימן או לא
ראשית יש לחקור האם מידת הסנדלר הוי סימן.
וכנשאתי ונתתי בדברים לפני החכמים, שלח לי הרב אפרים דמן נתניה - את דברי הגמ' (ב'מ דף כ'ג ע'ב) 'מדמשקל הוי סימן, מדה ומניין נמי הוי סימן.' וכתבו תוס' התם דמשמע דמדה עדיפה. א'כ מפורש הוא דמידה הוי סימן.
ויעויין ברמב'ן דכתב שלא גורסים מידה. ולכאו' הוא פשט סוגיין דאמרי 'בעו מיניה מנין הוי סימן או לא הוי סימן' ועל זה הביא רב ששת מתני' ואמר מדמשקל הוי סימן גם מאי דבעיתו מינאי הוי סימן, אך מדוע שיאמר מדה והם לא שאלו על זה.
מאידך בהערות הגרי'ש אלישיב הקשה דווקא על כך שמנין הוי סימן מסוגיות אחרות וכתב ליישב שיש הגורסים בסוגיין רק מדה ולא מניין, ולפלא דלא הביא דברי הרמב'ן. וביותר הקשה הר"ר נתנאל, דהרי הגמ' שאלה על מנין ולפי דבריו שי לשנות את שאלת הגמ'.
אמנם איתא ביבמות (קט'ו ע'ב) 'ההוא גברא דאפקיד שומשמי' וכשבא וביקש פקדונו כפר הנפקד ואמר שכבר לקחם ואילו אחרים הם, ואמרו בגמ' שאפ' אם אמר 'כך וכך הויין' לא הוי סימן משום ד'אימר חושבנא אתרימי'. הרי מפורש דמניין ומדה לא הוי סימן.
והקשו בתוס' (ד'ה אתרמויי) מסוגיין דב'מ, וחילקו בין דבר שהמידה בו רגילה לשאינה רגילה. דבמידה רגילה הוי סימן גרוע, אבל במידה מיוחד הוי סימן.
והיה מי שרצה לומר דתוס' דיבמות פליגי אתוס' דב'מ. שביבמות כתבו שבב'מ מיירי בדבר שאין דרך למדוד, ואילו בתוס' בב'מ קצת משמע שמדה תמיד הוי סימן, שהקשו מדאמרי בגמ' ינתן לאומר משקלו ולא לאומר מידתו. ותרצו דבגד אין דרכו לשקול לכן הוי סימן מובהק יותר ממידתו. כלומר דווקא בבגד הוי יותר מובהק, אבל מידה הוי סימן לעולם.
אך נראה לענ'ד שאין זה נכון בפשט דברי התוס' בב'מ. אלא רצונם לומר שהכל נידון בערכים, ויש לדון בכל אבידה האם מדה דידה הוי סימן מובהק או סימן רגיל, או אפ' לא הוי סימן כלל כמו מידת השומשמין. א'כ עפ'ז איכא למימר דמידת נעליה דהכא לא הוי סימן כלל.
ודוחק בעיני מה שראיתי בספר 'מצא חן' להרב צבי אליעזר סלוצקין שכתב שלא הגיוני לומר שזו מידה רגילה - דאם כן מה ההו'א שזה נקרא סימן, והסביר בגמ' הסבר מחודש דמיירי שמצא את דפי החשבון של הנפקד ולכן ידע כמה שומשמין יש שם, ולכן לא הוי סימן. דזה פירוש מחודש לגמרי בגמ' ועוד דאם בכך מיירי מה ההו'א דהוי סימן.
אך חזיתי להר'ן והביאו ביש'ש (ט) לתרץ את הסוגיות באופן אחר. דדווקא כשאין כנגדו מכחישו - מידה הוי סימן, ולכן במציאה הוי סימן, אבל במגמ' דיבמות שהנפקד מכחישו לא הוי סימן. וכן כתב הערל'נ. ונראה דכך משמע גם ברא'ש (ב'מ פרק ה' סימן נא) שכתב דדוקא במציאה מועיל משקל לסימן, אבל לאפוקי ממוחזק לא.
ויותר מזה כתב הערל'נ, שמהגמ' ביבמות ראיה למי שלא גורס מידה בב'מ, כדי שלא יסתרו הסוגיות אהדדי. וכדברי הרמב'ן שהובאו לעייל.
ואין לומר שלפני שמודד ישאלה איזו נעל היא זו, דכיוון דכולי (עלמא) [עלמתא] הוי בארמון, כולן ראו איזו נעל היא זו, ואף אם לא ראו ודאי [חברותיהן] (בעלות הט' קבין) סיפרו להן.
א'כ המורם עד כה, דלתוס' אפשר דמדת נעל לא הוי סימן, ולר'ן ודעמיה במציאה אף סימן גרוע כזה יועיל.
מציאה ב – סימנים דאו' או דרבנן
אלא דיש לדון אף אליבא דהר"ן האם מועיל סימן זה למצוא צלעו האבודה. הנסיך ירום הודו כתב בשאלתו, דיש לדון האם סימנים דאו' או דרבנן, ואמנם יש הרבה מה לדון אך אין הדברים נוגעים לדידן וכפי שנבאר. וראיתי בספר יוסף לקח (על מסכת יבמות)- לר' יוסף ראפ שכתב דדברי תוס' הם למ'ד סימנים דאו' ולכן אפשר לדמות הוצאה ממוחזק להשבת אבידה, ולכן מועיל מדה כסימן. אבל למ'ד סימנים דרבנן - דדווקא סימנים מובהקים מועילים מהתורה. וא"כ אפשר שבזה נחלקו תוס' והר"ן האם סימנים דאו' או דרבנן.
איברא דסוגיא זו עמוקה ורחבה היא מני ים, וכבר נשברו בה קולמוסין רבים, הן בדיני התרת עגונות, הן בדיני מציאה, ובפרט במציאת גט ועוד במקומות רבים ואין אני יכול לפורטן כי רבים הם.
אך כתב בב'י (אבה'ע סי' יז) דגם לרי'ף, הרמב'ם והרא'ש דסברי סימנים דרבנן, בסימן מובהק ביותר - סומכים להתיר אשה מעיגונה או להכשיר גט. ובנידון דידן לית לן למימר שהוא סימן מובהק ביותר וכדלעייל.
ואף אי נימא דהוא סימן מובהק, אכתי כל זה לא שייך להכא. דכתב בקצות (רנ'ט סק'ב) דהיכא דאיכא חשש משקר לא נאמן אפ' בסימן מובהק. והכא ודאי בעינן למיחש לשיקרא, דכל עלמתא דהאי ממלכתא מבעי להנשא לנסיך, וכדמוכח מהנוכחות המלאה בערב שעשה לו אביו.
המורם עד כה, דאף אי נימא דמידה הוי סימן מובהק לא יועיל לו כיון שיש חשש משקר.

מציאה ג - פתרון מחודש
אך מתוך הרגשת צער בדידותו, חשבתי רבות כיצד ניתן לסייע לכבודו במציאת אבדתו.
והלום נזכרתי שכעין מה דאמרינן 'לכל סיר יש מכסה' כך גם לכל נעל ימין יש נעל שמאל. ואף דאמנם יש לעיין האם לעו'ד בן גביר הי'ו יש נעל שמאל או שתי נעליו ימניות הן ואכמ'ל בזה, עכ"פ לית קושיא מזה דהרי לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואף אית לי סיר דמכסהו נשבר ולית ליה מכסה.
והרי כתב כבודו דמיירי הכא בסנדל זכוכית, ואף שאיני בר סמכא בענייני נעלים בכלל ונעלי דנשיא בפרט, אכתי נראה לי שהוא מלתא דלא שכיח כלל. וממילא אין צורך להכנס לסוגיית גדר סימן מובהק ביוצר, אלא נסתפק במה דכתב בשו'ת רא'ם (סי' לח) דסימן מובהק היינו סימן שאין כמוהו בעולם כלל, ונראה לומר דהוא בדיוק נידון דידן.
וא'כ בצירוף הנ''ל יוכל כבודו למצוא אבדתו בקללל. דילך ויתן לנשות הממלכה למדוד הנעל, וכפי שהציע, ואף דזה עצמו לא מהני, יוכל לחזק בדיקה זו בכך שהעלמה שהנעל מתאימה לרגלה תוכל להביא את הנעל שכנגדה וכך לית לן למיחש למשקר. שזה אינו בעולם כלל כמה דאמרי 'היא לא דומה לאף אחת אחרת וכולי'.

מציאה ד – מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא
ומדאתא לידן, אי אפשר שלא נימא בה מילתא. דכך לימדנו רבותינו, הן בעלי החסידות והן בעלי המוסר, דמה שמראים לאדם אית ליה להתבונן בכך ולקחת מוסר לעבודת ה' ית'.
דהרי ידוע דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וכל מה שקורה בהיכלא דמלכא בהאי עלמא אית לו למילף מיניה אורח חיים למעלה למשכיל.
והוא דקוב'ה מלכא דעלמא רוצה להתחבר עם כנסת ישראל ללא הפסק חומר כלל. אך כנסת ישראל, שאומרת 'אל תראוני שאני שחרחורת', ליכלוכית היא. ועד שבא דודה אליה אומרת היא לו 'רחצתי את רגלי איככה אטנפם' והוא בחי' הסרת הנעל.
וכתב ר' חיים מוואלוז'ין דכמו דנעל דהוא הלבוש לחלק התחתון ביותר לגוף, כך הגוף נקרא נעל שהוא הלבוש לחלק התחתון של הנשמה. והוא מה שאמר קב'ה למשה 'של נעליך' ברבים, דמשה רבנו ע'ה פשט נעליו ממש, אך גם פשט חומריות הגוף מעליו.
וכך הכא, 'רחצתי את רגלי', דהיינו אמנם הורדתי נעל, אך רחצתי את הגוף, וביאר המלבי'ם שר'ל כבר אי אפשר לי לעזוב את הגוף, דהיינו החומרניות.
וביותר יש להתעורר, ולהתבונן באמת מהו החומר דהכא. שהוא נעל זכוכית, שהיא אספקלריה המאירה, ואינה חוצצת מקבלת האור, ואעפ'כ, אויה לנו, אמרנו 'רחצתי את רגלי'. עד כי נקראנו 'חלוץ הנעל' רח'ל, וכדברי הנצי'ב שם 'שהוא לאות אינו מכלל יראי ה' וחושבי עבודתו יתברך' חלילה.
אך נחמתו בצידו. 'מה יפו פעמייך בנעלים' דעתידים אנו להתגלות בנעל הנותרת. יותר לא ליכלוכית יקרא שמנו ולקיים בנו 'שלף איש נעלו' להראות דכל חד וחד מוריד בעצמו הנעל הנותרת להוכיח שהוא אבדתו של קוב'ה.
וזאת תורת העולה כבוד הנסיך ירום הודו יוכל לחזר בעיירות ולמדוד לעלמות הנעל, אך זה כשלעצמו אינו סימן מספיק כדי למצוא את אבדתו. אך העלמה אשר יאמר עליה הטי נא רגלך ומדדי הנעל ואמרה אמדוד וגם הנעל השניה אביא – היא אבדתך והיא צלעתך. ואברכו דבורא עולם ישלים זה הקניין במהרה בימנו. אמן
והנלע"ד כתבתי הצמ"א

לא מתכתב עם נשים בפרטי.

ו' באדר תשפ"א 18:47

אחר מעשה מצא ההוא נסיך את עלמתו הנאווה הנקראת בפי כל ליכלוכית (סינדרלה בלע"ז) והוברר לכל שהפי'ה הטובה הפכה את בגדיה ליפים את עכבריה לסוסים את דלועיה לכרכרה ועוד ע"מ להראות יופיה לעיני הנסיך והשרים.

ושוב נסתפקנו בעניין מציאת האבידה בעניין בעלי כשפים וסימניהן אם מועיל אם לאו דהרי מי שיוצר הסנדל בכישוף יכול ליצור סנדל שני בכישוף או להתאימו לרגלה של עלמה אחריתי דהרי הפה שהתיר הוא הפה שאסר ואיך נאמין לה בזה

וכן יש לדון בפלא העצום היאך כל הנך כישופי פגו ואבדו כחצות לילה ואילו ההוא סנדלא שריר וקיים ואולי יש לדמות זאת לאותה צנצנת מן הוא האוכל הניסי שעיפש ונמס עד בוקר (וכידוע מה שאמר רבן גמליאל לבניו כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר וא"כ אותה פי'ה רק קבעה סייג לדבריה אך אותו שינוי פלאי התרחש אך ורק בעלות השחר) שציווה הי''ת את משה לצוות את אהרון לשמור מן המן בצנצנת וההוא מנא נשאר ולא נמס לעולם למען יזכרו בני ישראל כי ממי הפרנסה ואולי יש לדמות מילתא למילתא שאותה סנדלא זכוכית היה בבבחינת צנצנת המן דכידוע צנצנת הווי זכוכית אך אכתי קשה משני פנים דהרי הסנדל השני אינו קיים אם כן קשה חדא מה שהעלה כבודו לתרץ שהסנדלא השני היינו סימנא אלימתא מובהק ותרתי מדוע נעלם הסנדלא השני דהרי אף הוא מזכוכית.

ונראה לי לתרץ בזאת דידוע מה דאומרים הפיזיקאים גבי חוק שימור החומר ומובא ביתר פירוט בספר האגדות ילדי המנורה הרפתקת אחנאתון ששם מובא פירוש שאין לג'ינים המחוללים ניסים ומגשימים משאלות  (דהרי וואי אותה פי'ה היא ג'יני דהרי הגשימה את המשאלה של אותה עלמה)ליצור יש מאין אלא הם משנים את הרכב המולקולות של האוויר והחומר שיש בפניהם הלכך הצטרכה אותה פי'ה להפוך הדלוע לכרכרה והעכברים לסוסים וכן הלאה הלכך הרי סנדלה המרופט של אותה עלמה הוא הוא הסנדלא השני ולא נעלם אלא ששינה צורתו ולעניין הסנדל הנשאר בידי הנסיך שאינו השתנה חזרה כיוון שלא היה בפני אותה פי'ה שהרי אותה עלמא שפירתא בפזיזותא השאירתו בבית הנסיך