כבוד עצמי

אל תתנשאי על אחרים

כבוד עצמי זה חיובי וגאווה זה שלילי ואני שואלת מה ההבדל בינהם?
בפועל

ותראי, כשאני מתנשאת ואני מרגישה את זה אני יודעת שזאת גאווה
אבל אני שואלת על בושה שהיא אולי גאווה
או סתם תחושת כבוד עצמי כזאת לא להיות קל דעת אלא יותר מאופק ובשליטה.. אני יודעת שזה טוב אבל לפעמים זה מתנשא גם, לא?

שגורמת לרצון לתת יותר מעצמך יכולה להיות שלילי. למשל בהסגברה, או במקרה אדם נותן יותר ממה שהוא מסוגל בגלל שהואמ עריך את עצמו  יותר ממה שהוא באמת.

זה כמו השאלה
איך יודעים שיש אלוהים
זה כמו השאלה
האם אלוהים הוא... כך וכך
זה כמו השאלה
האם לפי הדת זה.... נכון שכך וכך
כמו השאלה
האם מבחינה הלכתית נכון כך וכך
כמו עוד הרבה שאלות שנוגעות להבנה מהותית.

הרמב"ם שואל את אחת השאלות האלה בספר הראשון של 'משנה תורה', בספר המדע, בהלכות דעות. הוא שואל איך תיתכן הבחירה החופשית. והוא אומר - 'דע שתשובת דבר זה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים' אבל אנחנו יודעים ומאמינים שזה כך, ובכך הוא סותם את הכולל על הצורך שלו להסביר את השאלה שהוא עצמו העלה. הראב"ד אומר שהרמב"ם 'לא נהג בזה מנהג החכמים', כי עכשיו לאנשים יהיה קושיא גדולה על האמונה, והראב"ד מתרץ שם במקום תירוץ משלו פותר את הבעיה בשני משפטים. עכשיו, מה באמת היה דחוף לרמב"ם לכתוב שהתשובה ארוכה מיני ים. אתה יכול לכתוב שיש בחירה כי זה הגיוני ואין סיבה לחשוב שאין. אתה גם ממילא מה הוספת כשאמרתי שהתשובה ארוכה מיני ים. הרי בהלכות טהרות לא הייתה לא בעיה לכתוב שכל העניינים האלה הם מכלל המצוות של ה'חוקים' שמעבר לטעם, אלא הם גזירת מלך. דווקא כאן כל כך קשה?

אלא הוא רצה שתדעי את זה בדיוק - כל שאלה מהותית - את לא תקבלי תשובה לפני שתקפצי למים. לאו דווקא במובן של לעשות דבר כזה או אחר, אבל להבין, שזה מחייב אותך להיכנס "לעולם חדש". כמו אם אתה קורא ספר מז'אנר חדש. אתה צריך לדעת שאתה הולך לקרוא משהו "מסוג אחר" - אם זה לא משהו שמתאים לך - פשוט אל תיכנס. ואם אתה רוצה להבין בזה - אתה חייב להיכנס לזה ממש. לא חצי כאן חצי שם.

זה לא אומר שהשאלה לא נכונה. אבל זה אומר, שאם את רוצה תשובה - בראש ובראשונה את צריכה לדעת איפה את מחפשת אותה.

וגם אני, אין לי כוונה לענות, לפני שאני יודע מה השני מוכן לשמוע, ואם בכלל הוא מבין מה פירוש ההתחייבות לשמוע.

אני לא מדבר על הטיפשים שחושבים ש'להקשיב' זה איזו דרישה של 'פריקה'. אני מדבר על אנשים שמסוגלים להבין ש'להקשיב' - זה להפנות תשומת לב. זה ערך שכולל בתוכו את כל ההתחייבויות, בדיוק כפי שאמר רבן יוחנן בן זכאי - שכששאל את תלמידיו - איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. וכל אחד ענה תשובה. ורבי אלעזר בן ערך אמר "לב טוב". ואמר רבן יוחנן בן זכאי -"רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדברים, שבכלל דבריו דבריכם"

כל הדברים האלו לא באים בחינם.
זה הרבה עבודה.
בתלונה של בני ישראל "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" - אמרו חז"ל "חינם מן המצוות". ולכן היו שם גם מאנשים ראשים בישראל כמו שכתוב, ש"דאגו" לעם שלא יצטרכו "לעבוד". אלא יהיו "חופשיים".

סבתא שלי, עליה השלום. הייתה מלאה בשמחת חיים. אבל אמרתי לאימא שלי: "תראי שאף פעם לא רואים אותה מספרת בדיחות".

השמחה שלה לא הייתה מאיזה פינה נחמדה פה, פינה נחמדה שם. השמחה שלה הייתה אמיתית, בהבנה מלאה של החיים.

בדיחות - זה כמו "ליקוטים". "ליקוטי שמחה". לא שאדם עוסק בנושא שהוא לא מכיר, וכשיש קושיא ההוא "סותם את החור" עם משהו מאולתר, או, כמו חסיד שוטה טיפוסי קליני, אוזר כגבר חלציו לחפש ראיות והסברים משום מקום
אני חושב שגם הערכה גבוהה של עצמך - חשבתם שיהיה טוב?!

כל הרבנים הגדולים, הזהירו לא להסתמך על ליקוטי הלכות. אלא ללמוד את ההלכות בצורה שיטתית, כמערכת.

הגר"א כותב, בזמן הזה שאין סומכים אלא על ראיות ופילפולא, ופסקי הלכות זה רק כשלא ברורה ההלכה. אבל לעתיד ילמדו "הלכה למשה מסיני בלי קושיא ופלפול כלל" - הלכה למשה מסיני זה מבטא את השלמות השיטתית של ההלכות.

ההבדל - ידוע לכל מי שעוסק בכל נושא שהוא - שיודע את ההבדל בין הצורה השיטתית, למשהו פה משהו שם. המשמעות היא לא שאין משמעות למארג של פרטים - אדרבה, כמו שאמרנו אפילו ה"הלכה למשה מסיני" לעתיד לבוא, תהיה מארג של פרטים - אבל שיטתי, ולא בחיפוש מחיפוש.

יחזקאל פרק יג
א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, הִנָּבֵא אֶל-נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים; וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. ג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הוֹי עַל-הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים, אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם, וּלְבִלְתִּי רָאוּ. ד כְּשֻׁעָלִים, בָּחֳרָבוֹת--נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ. ה לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת, וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה, בְּיוֹם יְהוָה. ו חָזוּ שָׁוְא, וְקֶסֶם כָּזָב--הָאֹמְרִים נְאֻם-יְהוָה, וַיהוָה לֹא שְׁלָחָם; וְיִחֲלוּ, לְקַיֵּם דָּבָר. ז הֲלוֹא מַחֲזֵה-שָׁוְא חֲזִיתֶם, וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם; וְאֹמְרִים, נְאֻם-יְהוָה, וַאֲנִי, לֹא דִבַּרְתִּי. {ס}
ח לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא, וַחֲזִיתֶם כָּזָב--לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. ט וְהָיְתָה יָדִי, אֶל-הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא-יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית-יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. י יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת-עַמִּי, לֵאמֹר שָׁלוֹם--וְאֵין שָׁלוֹם; וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ, וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל. יא אֱמֹר אֶל-טָחֵי תָפֵל, וְיִפֹּל; הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף, וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה, וְרוּחַ סְעָרוֹת, תְּבַקֵּעַ. יב וְהִנֵּה, נָפַל הַקִּיר: הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם, אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם. {ס}
יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וּבִקַּעְתִּי רוּחַ-סְעָרוֹת, בַּחֲמָתִי; וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה, וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה. יד וְהָרַסְתִּי אֶת-הַקִּיר אֲשֶׁר-טַחְתֶּם תָּפֵל, וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל-הָאָרֶץ--וְנִגְלָה יְסֹדוֹ; וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ, וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה. טו וְכִלֵּיתִי אֶת-חֲמָתִי בַּקִּיר, וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל; וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר, וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ. טז נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּבְּאִים אֶל-יְרוּשָׁלִַם, וְהַחֹזִים לָהּ, חֲזוֹן שָׁלֹם; וְאֵין שָׁלֹם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
יז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-בְּנוֹת עַמְּךָ, הַמִּתְנַבְּאוֹת, מִלִּבְּהֶן; וְהִנָּבֵא, עֲלֵיהֶן. יח וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כָּל-אַצִּילֵי יָדַי וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל-רֹאשׁ כָּל-קוֹמָה--לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת; הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי, וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה. יט וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל-עַמִּי, בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם, לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא-תְמוּתֶנָה, וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא-תִחְיֶינָה: בְּכַזֶּבְכֶם--לְעַמִּי, שֹׁמְעֵי כָזָב. {ס}
כ לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֶל-כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת-הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת, וְקָרַעְתִּי אֹתָם, מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם; וְשִׁלַּחְתִּי, אֶת-הַנְּפָשׁוֹת, אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת-נְפָשִׁים, לְפֹרְחֹת. כא וְקָרַעְתִּי אֶת-מִסְפְּחֹתֵיכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶת-עַמִּי מִיֶּדְכֶן, וְלֹא-יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן, לִמְצוּדָה; וִידַעְתֶּן, כִּי-אֲנִי יְהוָה. כב יַעַן הַכְאוֹת לֵב-צַדִּיק שֶׁקֶר, וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו, וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע, לְבִלְתִּי-שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ. כג לָכֵן, שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה, וְקֶסֶם, לֹא-תִקְסַמְנָה עוֹד; וְהִצַּלְתִּי אֶת-עַמִּי מִיֶּדְכֶן, וִידַעְתֶּן כִּי-אֲנִי יְהוָה

יחזקאל פרק יד
א וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּשְׁבוּ, לְפָנָי. {פ}
ב וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ג בֶּן-אָדָם, הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל-לִבָּם, וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם, נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם: הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ, לָהֶם. {ס}
ד לָכֵן דַּבֵּר-אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת-גִּלּוּלָיו אֶל-לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, וּבָא, אֶל-הַנָּבִיא: אֲנִי יְהוָה, נַעֲנֵיתִי לוֹ בה (בָא)--בְּרֹב גִּלּוּלָיו. ה לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּלִבָּם, אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי, בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם. {ס}
ו לָכֵן אֱמֹר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ, מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם; וּמֵעַל כָּל-תּוֹעֲבֹתֵיכֶם, הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם. ז כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל, וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל-לִבּוֹ, וּמִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו; וּבָא אֶל-הַנָּבִיא, לִדְרָשׁ-לוֹ בִי--אֲנִי יְהוָה, נַעֲנֶה-לּוֹ בִּי. ח וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא, וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים, וְהִכְרַתִּיו, מִתּוֹךְ עַמִּי; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. {ס}
ט וְהַנָּבִיא כִי-יְפֻתֶּה, וְדִבֶּר דָּבָר--אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי, אֵת הַנָּבִיא הַהוּא; וְנָטִיתִי אֶת-יָדִי, עָלָיו, וְהִשְׁמַדְתִּיו, מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל. י וְנָשְׂאוּ, עֲו‍ֹנָם: כַּעֲו‍ֹן, הַדֹּרֵשׁ--כַּעֲו‍ֹן הַנָּבִיא, יִהְיֶה. יא לְמַעַן לֹא-יִתְעוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרַי, וְלֹא-יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּכָל-פִּשְׁעֵיהֶם; וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.

מסופר על מורה אחד. שאמר לתלמידים שלו כך: "יש מורים - שילמדו אתכם להבין את המילים בתנ"ך. יש מורים - שילמדו אתכם להוציא משמעות רלוונטית לנושא כזה או אחר מתוך הפרק. יש מורים - שילמדו אתכם להעמיק בשיטתו של פרשן פלוני או אלמוני. ויש מורים שילמדו אתכם לערוך השוואות בין הפרשנים, כך שתוכלו להבין מערכת של משמעויות באותו נושא. אצלי - סיים המורה, ואמר - אצלי אתם תיהפכו בעצמכם לפרשנים"

האם זה כבוד עצמי, ביחס לעצמך. או גאווה - שאז זה ביחס לאחרים.
גאווה היא ההיפך מכבוד עצמי, אם יש לך כבוד עצמי, אז אתה מרגיש שווה ביחס לעצמך, בלי קשר לאחרים. אם אין לך כבוד עצמי אז תהיה מוכרח להרגיש שווה על ידי זה שאתה יותר טוב מהאחרים, וכיון שאין לך כבוד עצמי, אז תצטרך לרמוס אחרים בשביל להרגיש שווה.
וזה בעצם מה שפסידונית כתבה שתלוי אם זה גורם לך לרמוס אחרים ( גם במחשבה כמובן. לא רק בהתייחסות)

החכם פה שתמיד טרח להסביר שאין צורך ואסור שיהיה מגזרים לדעתו. ועכשיו הוא מתחיל "להאשים" מי שאומר שהוא לא מחוייב למגזר.

(עיין מה שכתבתי בעניין "תפסו את הגנב")

זה בדיוק דוגמה לכבוד עצמי שהוא בלי קשר לאחרים. הרי את לא תרצי לחם חסד גם אם אף אחד בעולם כולל הנותן לא ידע את זה. רק כלפי עצמך, את מרגישה שזה אכן בזוי

ובדברים אחרים כמו שכתבתי פה?
לרצות לתת להם זאת גאווה? לא הבנתי - חשבתם שיהיה טוב?!

או שאת משווה את זה לכך שאת לא כמו כל שאר הקלי דעת שמסתובבים בעולמנו ואת יותר שקולה מהם?

נראה לי גם וגם
מה קורה בכל אחת מהאופציות? למרות שאני כבר מנחשת

פתחת בכבוד עצמי בעלמא שאינו שייך להיפוכים של גאוה-ביזיון,

וסיימת בביזיון שהפוך לגאווה.

זו דוגמא מצויינת לצורת ההטעיות פה בפורומים. (שמישהו כותב משהו אחד, ואם אומרים לו שזה לא יכול להיות, אז הוא אומר: אבל הנה, בוא תראה שאני בעצמי כתבתי גם ההפך. - יופי, אז אם ככה אתה לא רק כתבת סתם דבר לא הגיוני, אלא שיקרת ממש. נפלא (נפלא= מופרש, מובדל))

לא כתבתי שהוא מטעה, אלא כתבתי שזה דומה לצורת ההטעיות.)

נ..ב. ההודעה הנוכחית היא כללית לעורר תשומת לב לדברי חכמה

לדעת ששם הוא משליט חוקים עקרוניים שימנעו מלחמה צודקת הוגנת. מזה צריך להתחמק בהתאם,

וה' יהיה בעזרת מי שנזקק ודרוש לו וישמור רגלו מלכד

גאווה זו מידה רעה שגורמת לאדם להתנשא על אחרים.