אבל הביטויים האלה פשוט מרגיזים אותי. למה אי אפשר פשוט להתנסח קצת יותר ברגישות ובפשטות?
לא חייבים להשתמש בביטויים שיכולים להישמע מזלזלים/ מתנשאים/ מעליבים

שבהכרח השפיע על נפש הבחור באופן קשה.

(כמובן אחרי בדיקה שאכן זה כך)

זה שיקול שצריך לקחת בחשבון (לדעת איך החיים יראו ואיך להתמודד) אבל בסוף מה שקובע זה הבחורה עצמה. אני ממש לא מתכנן להפסיד את אשתי לעתיד בגלל שאחיה לא נחמד...

אגב, זה בדיוק מה שאבותינו עשו. לאמהות לא היה ייחוס מי יודע מה...

ייחוס - יהודיה, משפחה - בני המשפחה בפועל.

כמובן שהאבות היו בני נוח אבל הייחוס היה מקביל (יחסית) ליהדות. כמובן שלא 100%.

שצריך לתת עליה את הדעת כל מקרה לגופו. 

מה שכן אפשר להגיד-

הרבה אנשים יסתכלו לכתחילה על הבחור/ה ועל התהליך שהוא/היא עברו ויבדקו איך הם מתמודדים עם הסיטואציה ואז יחליטו כמו כל דבר אחר האם הקשר מתאים להם/ן או לא.  

זה נורא יפה להגיד בקלילות על גבי הפורום שאנשים לא פוסלים 

בפועל , זה קורה. 

בסוף - גם משפחה היא חשובה. 

שאני שם לב בזמן האחרון לאיזו תופעה כזו של רומנטיזציה עם כל מיני משפטים בסגנון "מה אכפת לי המשפחה שלו/ה, אני מתחתנת איתו, לא עם המשפחה שלו" וכו' (נאמר על ידי שני המינים כמובן). וזו טעות מרה וחמורה. בסוף הכל טוב ויפה, המשפחה היא השורשים של בן האדם והיא אומרת עליו המון. המון. גם אם הוא יצא שונה באופי מההורים שלו - זה הגיוני ולגיטימי וקורה בלי סוף, לא על זה דיברתי. אבל מאוד חשוב לבדוק אם זו משפחה חזקה, ערכית, עם חינוך טוב, או משפחה חלשה ומפורקת. כי בסוף, ויעידו על כך כל בעלי הניסיון, ברגעים הבאמת קשים של החיים (ולצערי יש, לרוב המוחלט של האנשים, מתישהו), גם האנשים הכי מקסימים וטובי לב, פשוט יתפרקו ולא ידעו לתפקד אם הם לא באים ממשפחה חזקה עם שורשים חזקים. לא מדבר דווקא על משפחה מכובדת או מיוחסת או אנא עארף, זה סתם קישוט, לא אומר כלום, מדבר על ערכים, חינוך וליכוד. זה רכיב קריטי, שלגיטימי מאוד ואף נצרך לפסול עליו, חד משמעית. (הרבה יותר מעל תמונה למשל אבל לזה לא אכנס עכשיו כי זה לא ייגמר)

גם אנשים ממשפחות מפורקות יכולים לצלוח את אתגרי החיים, ולפעמים גם להיות מחושלים יותר מאחרים.

אבל... הם צריכים לעבור עיבוד שיאפשר להם תהליך של בניה.

אחרת לצערנו זה קשה.

לא דיברתי בהכרח על אנשים ממשפחות שמוגדורת טכנית כמפורקות (גירושין או פטירה ל"ע וכו') אלא משפחות לא טובות פשוט.

רק אומרת שאם אדם עובד על עצמו ובמודעות אז גם אם הרקע שלא לא משהו הוא יכול להיות אדם מקסים ובנוי ונהדר. ולבנות בית לתפארת.

אבל זה קשה, מסובך ולא בהכרח כדאי לבנות על זה...

זה כבר נכנס למכלול השיקולים.

ודאי שיש לזה משקל.

השאלה איזה ועד כמה.

ומהיכרות אישית, מכירה כמה וכמה אנשים שגדלו ברקעים קשים ובנו את עצמם בידיים, והקימו משפחות לתפארת.

וכמובן מכירה גם מקרים אחרים...

נראה לי אם כך שאנחנו בהסכמה(;

אפשר וצריך לקחת הכל בחשבון. בסוף מה שמשנה זה האדם.

אם הוא מתעלה ומתגבר המשפחה שלו לא משנה לעניין זה. 

זו תפיסה מקסימה ויפה, לא עומדת במבחן המציאות.

די והותר מבחני מציאות ובעלי ניסיון ששמעתי...

וגם מכיר באופן אישי.

אני פחות מסכים עם הרעיון שהמשפחה אומרת המון על האדם ושהיא ממש השורשים שלו

אנשים יכולים לצאת שונים בתכלית מההורים שלהם / סביבה שלהם וזה לא אנקדוטלי בלבד זאת המציאות בפועל, אם להסתכל על איך ההורים נראים אז פסלנו חוזרים בתשובה פסלנו גרי צדק פסלנו חלק לא מבוטל מעם ישראל שלמרבה הצער לא זכו למשפחה "נורמלית"

אם לחפש "משפחות עם חינוך לערכים", ובכן... או שההיכרות האישית שלי היא נגד הסטטיסטיקה או שהסטטיסטיקה עגומה, לא נתקלתי בכל־כך הרבה משפחות שמשדרות את האווירה הזאת

מאידך בהחלט אסור להתעלם מהעניין, לפעמים מדובר במצבים פתולוגיים ולא כל־אחד יכול לבלוע את זה גם אם הוא רוצה, יחסים של עוינות זה לא משהו ש"האהבה תנצח למרות הכל" בהחלט יכול להיות מכשול עצום

"יעידו על כך בעלי הניסיון" אשמח להכיר אותם, סליחה שאני תקיף אבל זה לדעתי גובל בזלזול

ובתשומת לב מחודשת לדברים שכתבתי ניתן לראות שאכן הדגשתי שאין הכוונה לראות איך ההורים מבחינת אופי וסגנון ולהשליך את זה על הצאצא אלא מהבחינה של בריאות ויציבות, מאיזה בית האדם הגיע יש השפעה אדירה עליו, לא מבחינת אופי, מבחינת התמודדות עם החיים.

אינם חסינים וחזקים כמו אלה שגדלו על פלגי מים ולא ידעו מחסור מימיהם?

מי שההורים תמכו בו מגיל 0 ושלחו אותו לחוגים ומימנו לו השכלה גבוהה ומאז שהתחתן תמכו בו כלכלית הוא חזק כי יש לו תמיכה מהמשפחה בעוד זה שנאלץ לעשות הכל בעצמו חלש כי הוא יתפרק ברגע האמת?

איני יודע.

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"