כ"ה באייר תשפ"ב 20:52
השארתי את הבן האמצעי ליום כיף בבית.
ברגע שהגדולה קלטה את זה כשחזרה מהלימודים, היא מיד נהייתה מאוד עצבנית ומצאה סיבות לכעוס עליו בלי פרופורציה. די ברור לי שמקנאה. כבר דיברנו על זה וקבענו יום כיף בשבילה בשבוע הבא.
אחרי הצהריים שני הקטנים הלכו לחברים ונשארתי איתה לבד, דיברנו המון, היא נרגעה, היה ממש טוב.
בערב כשהם חזרו הם שיחקו ביחד יפה והיה נראה שהמתח מצידה נרגע.
גם כשהיא התקלחה הייתי איתה ודיברנו.
בינתים הקטנים עשו בלגן. אני הייתי כבר מותשת (ובעלי חוזר הלילה מאוחר, אני לבד איתם). בשלב מסויים כעסתי עליהם. בסוף הם הקשיבו ובאו לישון.
ופתאום בלי קשר לכלום הגדולה התחילה להראות לי שהיא נורא עצובה. אבל כל ניסיון שלי להבין מה קורה ולמה היא עצובה לא נענה מצידה (שאלתי, חיבקתי, הצעתי לה לכתוב לי - היא נשארה סגורה ועצובה).
מה עושים במצב כזה?
כ"ה באייר תשפ"ב 20:55
הצעת לה הבנה והכלה
היא לא רוצה
סבבה מותר לה
את לא אוהבת לפעמים לעבור עצבים לבד?
או שאולי לפעמים את עצבנית ו״נפוחה״ בלי סיבה ובקושי יודעת להסביר לעצמך למה?
קורה
כל פעם שהיא קצת עצובה את מנסה לרדת לשורש הענין בשיחות והסברים?
תני לה חיבוק גדול וקובעת שוקולד
תגידי לה אני אוהבת אותך, אם את רוצה לדבר על זה תגידי לי
ואם לא אולי כדאי שתלכי לישון מוקדם ותראי שבבוקר תרגישי יותר טוב

וזהו
היא לא בת שלוש
כ"ה באייר תשפ"ב 21:00
זה נראה לי שהיא מנסה מאוד *להראות* לי שהיא עצובה. שהיא כן מצפה לעוד תגובה.
אבל גם אני בעצמי מותשת ואין לי כוח להתאמץ על זה יותר מידי. וכבר מאוחר, והיא צריכה לישון, וגם האחים שלה.
אבל מבאס אותי שהיא תלך לישון ככה.
אולי את צודקת. קראתי לה עכשיו לעוד חיבוק. אולי זה מספיק. מקווה...
כ"ה באייר תשפ"ב 21:18
עד כמה ואיך נכון להתעקש כשהילד עצבני/פגוע, וכשמנסים לדבר איתו הוא לא משתף פעולה.
זה קורה לי מידי פעם עם הגדולה, שהיא נעלבת ממני או כועסת על האחים שלה, ונעלמת למיטה עם ספר. וכשאני באה לדבר איתה - בהתחלה היא ממש מסתירה ממני את הפנים שלה עם הספר.
הרבה פעמים אני כן נשארת, וממשיכה לדבר, ובאיזשהו שלב היא מגיבה ונפתח שיח, ולרוב זה עוזר והיא חוזרת אלינו (או שבוחרת להמשיך לקרוא, אבל כבר יותר רגועה ולא מתוך עצבים).
אבל כל פעם אני מתלבטת עד כמה נכון להמשיך ולהתעקש. לפעמים זה ממש מתסכל אותי שאני צריכה כל כך להתאמץ כל פעם רק בשביל שהיא 'תסכים' לדבר איתי.
לי זה נראה כאילו היא רוצה שאני אתעקש, שאני אראה לה שהיא חשובה לי מספיק כדי להתאמץ על השיחה הזאת. ואולי גם היא מחכה שאני אגיד את הדברים שהיא רוצה לשמוע כדי שהיא באמת תיענה (להרגיש קודם כל שאני בצד שלה, ולא שאני אבוא להסביר לה למה כעסתי עליה למשל).
ואני חושבת שזה כן חשוב. אבל לא בטוחה שאני עושה את זה נכון. לא בטוחה שזה נכון להמשיך ככה בצורה הזאת...

וגם - תוהה אם זה זה שהיא לא נענית מיד לשיחה אומר שאין לה מספיק אמון בי? שיש משהו בסיסי יותר שאני צריכה לשנות מולה?
כ"ה באייר תשפ"ב 22:06
התנהגות שגרתית של ילדים ומתבגרים, כדי לקבלת תשומת לב.

כשאצלי ילד לא מגיב בפעם הראשונה, אני מניחה לו עד שירגע, אין לחץ לדבר איתו שהוא כעוס. ילדים ומתבגרים יודעים להרגע לבד נהדר, וזה גם לימוד לחיים כמבוגרים, שאף אחד לא אחראי על הרוגע שלהם מלבד הם עצמם.

אני גם חושבת שנסיונות לפייס ולדבר שוב ושוב, גורמים לילד לעשות את זה שוב ושוב, כי הוא מרגיש בעמדת כוח.
כ"ה באייר תשפ"ב 23:23
זה מרגיע לשמוע שזה נפוץ...
ותודה על השיתוף על מה שאת עושה. צריכה עוד לחשוב על זה.
את לא מרגישה שהילדים מרגישים שלא אכפת לך אם את לא מנסה בכל זאת להתעניין מה קרה? אחר כך הם כן מדברים, או שזה נשאר אצלם?
(רק אומרת - מדובר בילדה בת 8, יכול להיות שעם מתבגרים זה אחרת).
כ"ו באייר תשפ"ב 01:24
סליחה יקרה שאין לי הרבה כוחות להאריך אבל זה נשמע קלאסי מהתבגרות ולמאבקי כוחות
היא הבינה שזה מה שגורר אותך לנסות לפייס ולבוא אליה וזה מעגל שמזין את עצמו
ככל שתעצרי את זה ותגידי- אני ממש אשמח לעזור לך ורוצה לשמוע מה קרה לך, כשתרגישי מוכנה לשתף אותי זה ישמח אותי. ותלכי. זה ישבור את המעגל הזה ויפסיק את ההתנהגות הזו שנשמע שהיא נטו לצומי. היא לוחצת לך על כפתורים (לא מפתיע שזה הכפתורים שלך מהאישיות שלך שעולה מהכתיבה שלך פה זה ממש מתאים את מהממת ודואגת ואכפתית נורא נורא והיא משתמשת בזה. שלא ישמע שנאי מאשימה אותה בתככנות, זה דפוס התנהגות נורמלי וזה תת מודע, זה לא שהיא חשבה על זה וכו.)
כ"ו באייר תשפ"ב 07:59
באים אח״כ לשתף מעצמם, ואם לא, אני אתענין שוב כשהם רגועים. יש פעמים שהם לא משתפים וזה בסדר, מותר להם להשאיר משהו לעצמם.

זה מתאים גם לפני גיל 8, מהגיל שהם מתחילים עם זה, נראלי הילדים שלי התחילו עם זה בגיל 5-6.

כמו שלא תשאלי מבוגר שוב ושוב, גם ילד לא צריך את זה באמת, כדי לחוש איכפתיות. מספיק שבאמת איכפת לך, ואת ניסית להתענין פעם אחת ועוד פעם כשהיה רגוע, הוא מרגיש את האיכפתיות.
כ"ו באייר תשפ"ב 09:48
כבר יכול להחשב כתחילת גיל ההתבגרות..
כ"ו באייר תשפ"ב 01:51
קודם כל שזה ממש ממש נפוץ.
את אמא נורמלית, היא ילדונת נורמלית. הכל תקין, במשפחות הכי טובות...
רק מקדימה שאני ככ מעריכה אותך ואת כל ההשקעה שלך בילדים ובכלל, ויודעת שאת רגישה... אבל אני כותבת עכשיו ישירות מהראש שלי, בעיקר בגלל השעה.. ואולי זה ישמע קצת חותך, בוטה או פחות מעודן... מבטיחה מבטיחה שזאת לא הכוונה שלי, קחי רק מה שמדבר אליך, ובעיקר תנסי להבין את הרציונאל שעליו אני מדברת (זה נפוץ, כבר אמרתי..) ולקחת משם מה שנראה לך...
כל השאר תסנני... שום דבר לא מכוון אליך/אליה ספציפית אלא לתופעה המוכרת הזאת..

נשמע שהיא נהנת מקבל היחס ככה...
אולי נהנת זאת לא המילה, אבל למדה שאם תעשה לך "משחקים" כאלו של "עכשיו אני עצובה" אז ככה היא תגרום לך להסתובב סביבה ולעשות הכל עד שתואיל בטובה לדבר...
זה נשמע גרוע אני יודעת אבל אל תקחי את זה בקטע הרע של הדברים, אלא אולי כהבנה שילד מחפש קרבה של ההורים... ולפעמים (מכל מיני סיבות, לאו דווקא חכמות או בעיייתיות במיוחד), אפילו רק מתוך הרגל- הוא נשאר בדפוס הנוח והמוכר, ככה שאם הוא רוצה יחס אז ככה הוא יקבל אותו..

זה לא אומר עליך מילה בתור אמא על כמות/איכות היחס שאת נותנת לה...
זה משהו שהוא שלה בלי שום קשר אליך.
אבל לך כאמא יש כאן תפקיד/הזדמנות ללמד אותה שהעולם לא ירדוף אחריה אם קשה לה מכל סיבה שהיא אלא היא זאץ שצריכה לעבד עם עצמה מה שקורה (ואיתך כמובן אם תרצה, את תמיד לשירותה) ולדחוף הלאה. לא לחכות שמישהו יציל אותה או יעזור לה אלא היא תבקש את העזרה אם היא זקוקה...

אני חושבת שבסופו של דבר זה שהורה "רודף" אחרי ילד זה משהו שהוא לא טוב לילד.
זה סוג של מעגל שמזין את עצמו והוא כמובן בתת מודע של הילד...
אני רוצה יחס- אם אני יעשה לאמא פרצופים היא תגיע- לא תעזוב אותי עד שאפתח--- ומנסיוני כילדה יודעת שזה הולך ונהיה קשה יותר, כלומר, בשלב הבא אהיה יותר "קשה להשגה" או "קשה לריצוי"....כי בסופו של דבר זה לא טוב לילד לכן הוא סוג של לוקח לקצה כדי לגרום להורה לשחרר את ה"רדיפה" אחריו, ובעצם לתקן את ההתנהלות הנכונה שהיא- שההורה מוביל וקובע מציאות והילד מתאים את עצמו אל ההורה...

מקווה שהובנתי.

בכל אופן בפרקטיקה, כשהיא נכנסת למוד של עצב/העלמות/כעס- אפשר לומר "מאמוש אני כאן מחכה לך, אם תרצי לדבר אני מאוד אשמח, חשוב לי לשמוע מה קרה ואני מאוד רוצה לעזור לך" וזהו!! נתת לה מקום, פתחת לה פתח לבוא ולדבר. מכאן ואילך זה שלה. היא תלמד שאם יש לה בעיה אמא כאן בשבילה.
כמובן שאפשר להזכיר את זה שוב כעבור חצי שעה, וגם בעוד חצי שעה נוספת. אבל בשאר הזמן שבין לבין- את עסוקה, עושה דברים שלך.. לא יושבת לידה או ממשיכה לדברר אותה...

ועוד משהו קטן, אנחנו רגילות ללמד את הילדים לפתור הכל באמצעות הכוונה ודיבורים דאנחנו מדברות... אבל לפעמים ילד צריך ללמוד דרך ההתנסות העצמית שלו (למשל להרגיש את הכעס, להרגיש שאני לבד בסיטואציה ומתוך זה להבין שאם אני רוצה להתקדם אני צריך לגדול ולעשות משהו- לבקש עזרה/לדבר על הקושי שלי) זה מסוג הדברים שגם אם אלף פעם נדבר עליהם זה לעולם לא יהיה כמו להרגיש אותם בעצמה. וזאת למידה שתהיה חייבת להתרחש מתישהו. וכמה טוב שזה קורה עכשיו, כשהיא עוד קטנה, איתך בבית, ואת יכולה לעזור לה לעבד את כל התובנות האלו שיקרו אחרי שתרגיש בעצמה....
כ"ו באייר תשפ"ב 02:19
זה לא בהכרח היחס שאנחנו מתכוונים אליו ברגיל
זה יכול להיות גם כל קושי כלשהו. בעיקר קושי בהתמודדות מול משהו.
למשל קשה לה להתמודד עם זה שכועסים עליה (אולי זה גורם לה לחשוב שהיא לא שווה בגלל זה) אז היא חייבת עכשיו שאת "תרדפי" אחריה כדי להרגיש שכבודה הוחזר/שהיא כן שווה/כל דבר אחר...
הרציונאל שלה הוא הגיוני אולי במבט ילדי, אבל כאמא לא כדאי לך להסכים לזה שתפתח תלות ברדיפה אחריה.
להפך
בזה שאת לא רודפת אחריה, וממשיכה להתנהל כרגיל (עם הזמנה כמובן לדיבןר, לחיבוק ולהכל- ברגע שתרצה) את מלמדת אותה ש:
1. אפשר גם לכעוס על משהו מסויים, וזה לא אומר שלא אוהבים אותך. אנחנו תמיד נאהב, גם אם יש דברים שאת צריכה ללמוד.
2. מי שמפסיד מזה שהוא נעלם- זה רק הנעלם עצמו. לכן כדאי לך לבקש עזרה או לספר מה קרה, אנחנו כאן לרשותך.
3. ברגע שתפתח את הקושי מעצמה- זה הזמן לעזור לה לפתור את ההתניה מהשורש ולא את מה שנראה לפני השטח.

מקווה שהובנתי...
כ"ו באייר תשפ"ב 10:03
וגם @oo ו@מיואשת******

אני חושבת שיש אמת מסויימת במה שאתן כותבות. יש פה מעגל שיש בו משהו לא בריא. שהיא 'מובילה' אותי עם בתשומת לב שלי אליה - איך ומתי אני צריכה לתת לה אותן. והתגובה שלי אליה מחזקת את ההתנהגות שלה של ה'בריחה' והה'היעלמות', שזו לא דרך בריאה להתמודדות בחיים.

מצד שני, קשה לי להגדיר את זה כ'מניפולטיביות' (לא כולכן קראתן לזה ככה, אבל זו ההתייחסות - שהיא מנסה לסובב אותי לתת לה את היחס בדרך שלה).
אני מרגישה שיש לה פה צורך שאולי אני לא מספקת כמו שצריך, והיא מצאה את הדרך שלה לספק אותו.
אז להגיד רק 'לא מתאים לי בדרך הזאת' אולי יפסיק את ההתנהגות שלה, אבל לא יחזק את הקשר ביננו. וירחיק אותה עוד יותר.
כרגע זו הדרך שבה היא מאשרת לעצמה שהיא מספיק חשובה לי.
אם אני מפסיקה להגיב לה כמו שהיא ציפתה, בלי לתת מענה אחר לצורך שעומד פה מתחת, אני מרגישה שזה יגרום לה להבין שויתרתי עליה.
אני עוד צריכה לחשוב על זה. להבין איך אני יכולה לתת לה את זה בצורה שאני מובילה יותר, ולא רק נגררת אחריה בזה.

בכל מקרה, תודה לכן על מה שכתבתן. זה בהחלט עזר לי להבין מה מפריע לי בדפוס הזה, ולמה צריך לעשות פה שינוי.
כ"ו באייר תשפ"ב 13:47
לפחות ממה שעולה פה בפורום את אדם סופר רגיש עם לב בגודל של אוקיינוס ומחשבות מעמיקות מאד מאד על דברים שונים ❣️ אני חושבת שהתכונות הללו הם מדהימות אבל אולי במקרה זה גורמות לך קצת להפריז בפרשון המצב?

תקשיבי יקרה
יש לה צורך הצומי מאמא
כמו כל ילד
תחשבי על אנשים שאוחזים חבל משתי קצוות, אחד מושך שני נמשך
כרגע היא מושכת אותך אליה, זה לא מערכת יחסים טובה, זה נכון לגיל שנה שנתיים
אחר כך אנחנו מלמדים אותם לאט לאט שאנחנו מובילים והם נמשכים אלינו
היא לא מניפולטיבית בשום צורה!!
זה לא משהו שהיא עושה במודע. את לימדת אותה שככה היא מקבלת את הצורך שלה ממך
אם תתני אותו בדרך אחרת היא תלמד את הדרך האחרת לקבל ממך- כלומר לבוא לאמא ולדבר איתה.
זה שאת מחפשת מתחת לרצפה בעיות וכל מיני צרכים שאולי חסרים לה, חבל, זה יסבך את היחסים שלכן לגמרי.
היא רוצה צומי מאמא, תני לה צומי, בתנאים שלך, ממך אליה, לא כשהיא עושה הצגות למשוך איתך לצומי הזה. במערכת יחסים טובה בין הורה לילד ההורה מוביל.
קודם תנטרלי את המעגל הזה, תשברי אותו, תבני לכן קשר הדדי שבו את מתעניינת בה אבל לא מופעלת על ידה, והיא לומדת לבוא אליך לשתף ולספר (כשהיא מגיעה את קשובה אליה וככה היא לומדת שכשהיא באה לדבר ולשתף היא מקבלת צימי והקשבה ויחס כמו שהיא רוצה)
אחרי זה תראי שחסר משהו? תשלימי אותו.
בהרגשה שלי את מנסה קצת בכוח לחפש בעיות במקום שיש בו התנהגות סופר נורמלית בהתאם לנסיבות
ילד מגלה שאמא נותנת לו צומי מוגזם לחלוטין (אינספור שאלות מה קרה, נסיונות לפייס, לדבר לשאול לחבק וכו) בסיטואציה מסוימת, אז הוא חוזר עליה שוב. מה הסיפור ? אין סיפור. זה נורמלי.
בזה שאת קובעת גבולות לאיך ומתי את לגמרי לא משדרת שויתרת עליה . את משדרת אמא רגועה ולא נבהלת מכל פרצוף, אמא חזקה שאפשר להישען עליה אם באמת קורה משהו, אמא שאוהבת אותך אבל יודעת מה המקום שלך כילדה ושלה כאמא. זה שאת מרגישה שאם לא תשאלי מליון פעם מה קרה ותנסי לפייס אותה על משהו שלא ברור לך בכלל מה הוא, אז את מוותרת עליה, זה שורש הענין פה, זה מה שגורם לך להיגרר.


נקודה למחשבה ואם לא מתאים לך בבקשה תזרקי לפח, אבל לוותר עליה זה ביטוי דרמטי ממש לסיטואציה לדעתי ומשקף קצת את הפחדים שלך על מה היא חושבת עליך כל פעם ומה היא צריכה ממך
עד כמה שידוע לי אולי יש דברים שלא סיפרת, אבל ילדה רגילה ומתוקה ובית נורמלי ורגיל לא אמור להיות משהו שגורם לך להגיע לפחדים ואמירות כאלו, כאילו משהו מרגיש לי קצת חסר פרופורציות בחששות שלך. רק אומרת את זה למקרה שזה יושב על משהו אחר בכלל (אולי משהו שלך מול אמא שלך וחוויות איתה?)
אם לא קשור סליחה ובבקשה תתעלמי
❤️❤️❤️
כ"ז באייר תשפ"ב 22:29
תודה לך על מה שכתבת.
גם על המילים הטובות בהתחלה, וגם על ההמשך.
את כותבת הרבה דברים ממש נכונים, ואני בהחלט לוקחת אותם. תודה רבה על זה.

לגבי הסוף - לא חושבת שזה יושב על משהו בקשר שלי מול אמא שלי.
אבל זה כן גרם לי לחשוב על זה. אני חושבת שזה יותר קשור לקשר מול הבת שלי, שבתור בכורה עדיין מרגישה לפעמים שהאחים שלה 'לוקחים' את ה'צומי' שהיא היתה צריכה לקבל.
אני מניחה שיש לשתינו חלק בדינמיקה שנוצרה פה, ואני צריכה עוד להבין מה קורה בינינו ואיך לשנות את זה כמו שכתבת, שהיא תקבל את ה'צומי' באופן שאני מובילה את זה, ולא נגררת אחריה. ובלי פחד שאני 'מוותרת' עליה כשהיא לא מקבלת את ה'צומי' באופן שהיא ביקשה.

קראתי את הדברים שלך לפני שבת, והם ממש הלכו איתי השבת. כבר היו לנו כמה סיטואציות שהצלחתי להגיב אחרת צריך שהייתי רגילה, ואני חושבת שזה בהחלט היה לטובה. אז שוב תודה...
כ"ח באייר תשפ"ב 03:16
שמחה לשמוע שהועלתי משהו
ועוד לך ❣️❣️
כתבתי לך באמת מכל הלב כי זה כזו את האובר אכפתיות הזה נשפך ממך תמיד אוקיינוס של אכפתיות ואהבה כלפי כל אחת וכל דבר קטן את לוקחת לעומק הלב. זה מדהים ממש ואני חושבת שהילדים שלך זכו ❣️❣️❣️❣️
כ"ז באייר תשפ"ב 21:22
לפעמים יש הרגל שכשנכנסים לסיטואציה קשה, עצבים או פגיעה או סתם מצברוח רע, מישהו מבחוץ צריך לבוא ולשלוף אותי.
זה קשה מאד מאד לשנות את זה, אבל זה גרוע להיות תלוי במישהו מבחוץ, כי אז מצד אחד משדרים בקשה לעזרה ומצד שני כשמישהו בא עדיין יש צורך להראות לו את הקושי לפני שיוצאים ממנו, ואז זה נמשך ונמשך.
זה לימוד גדול, לדעת לשלוף את עצמי לבד ממצב רוח מסויים. זה קשה לבד בגיל כזה, אבל אולי זה הכיוון
כ"ז באייר תשפ"ב 22:32
אבל בגיל הזה אני לא באמת אמורה לצפות שאחרי שהיא כועסת או נעלבת היא תיגש אלי מעצמה כדי לדבר, לא?
אם אנחנו מגיעים למצב שאני ניגשת אליה אבל היא כן נענית לשיחה, זה סביר?
אני מבינה שלא נכון שאני אצטרך 'לחזר' אחריה כדי שיהיה אפשר לדבר. אבל אני חושבת שזה כן הגיוני שאני אזום איתה שיחה כשאני רואה שהיא עצבנית...
כ"ז באייר תשפ"ב 22:35
תיראי אין לי ילדים בגיל הזה, אני מדברת מניסיון שלי 🥴

לא יודעת מאיזה גיל הגיוני לצפות אבל נראה לי שלומדים את זה ומתרגלים לזה מגיל קטן.
אני חושבת בדיוק כמו שכתבת בסוף, הגיוני כמובן להתעניין באמת ולשאול, אבל לא שזה יהפוך לסצנה של משיכות משני הצדדים.

כי את רוצה שהיא תרגיש טוב, והיא רוצה להרגיש טוב.
רק שכדאי שהסיטואציה תהיה שהיא מרגישה טוב כי היא מצליחה להיעזר ולהתמודד עם הסיטואציה, ולא כי היא מותחת עוד ועוד את הזמן שהיא מקבלת תשומת לב על ידי זה שהיא לא מתפייסת.

בעצם השאלה היא על מי האחריות בסיטואציה, את צריכה לפייס אותה או שהיא צריכה להירגע ולפתור את הבעיה?
ושוב ברור שאת כאן איתה לצידה לעזור לה, אבל מי אחראי?
כ"ז באייר תשפ"ב 22:58
השאלה על מי האחריות בסיטואציה היא באמת שאלה שעוזרת לחדד את הדברים. תודה!
כ"ז באייר תשפ"ב 22:44
שלא תגש מעצמה לדבר? זה יכולת שרוכשים בגיל מאד צעיר, כמו בן שנתיים שמשתולל על הרצפה, נרגע בעצמו וניגש לבקש עזרה. לא רואה הבדל משמעותי בסיטואציה, בינו לבין ילד בן 6 או 8 שעצבני, נרגע לבד ובא לשתף.
כ"ז באייר תשפ"ב 22:54
לי זה נשמע מאוד בוגר לדעת לעשות את זה.

והאמת - קשה לי להתחבר לזה.
כשאני נפגעת מבעלי, אני כן יכולה לפנות אליו ולפתוח את זה מולו. אבל זה יתן לי הרגשה הרבה יותר טובה אם הוא ייגש מעצמו. זה יראה לי שאכפת לו ממני, ושהוא שם לב שמשהו קשה לי ורוצה לעזור לי.

ואני מרגישה שגם מול הילדים שלי - אני רוצה לתת להם את ההרגשה שאכפת לי מהם. אז כשהבת שלי עצובה, גם אם בגלל משהו שהיא עשתה לא בסדר וכעסו עליה, עדיין אכפת לי ממנה ואני רוצה לעזור לה.
ואם הסיבה שהיא בחדר זה כי בדיוק כעסנו עליה, אני לא מאמינה שהיא תקום ותבוא לדבר על זה. אולי בשלב מסויים היא תצא משם כי ימאס לה לחכות לי. אבל לא נראה לי שהיא תפתח את זה מולי, אחרי שהיא נפגעה ממני.
והקשר שלנו יפגע. וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

וגם עם ילד בן שנתיים שמשתולל - אני לא נותנת לו להרגיש לבד כשהוא משתולל. הוא מרגיש שאני איתו בקושי שלו, ולכן יכול לפנות אלי לעזרה כשהוא מצליח להירגע.
ופה הדרך שהיא תוכל להרגיש שאני איתה זה בכך שאני אפנה אליה ואראה לה שאכפת לי מהרגשות שלה.
כ"ז באייר תשפ"ב 23:11
אבל יש הבדל גדול אם את פונה פעם אחת או הרבה פעמים.

באופן כללי אני לא מרגישה שצריך ׳לתת הרגשה׳ כלשהי, כי אם את מרגישה איכפתיות/ כל תחושה אחרת, הילד ירגיש לבד.


כ"ז באייר תשפ"ב 23:19
ואני מסכימה לגמרי שהנקודה היא לא 'לתת הרגשה' אלא שזה יהיה אמיתי.
אבל כשאני מנסה לשנות את ההתנהלות שלי ממה שאני רגילה, אז לא תמיד מה שאני אעשה יהיה לפי מה שטבעי לי כרגע.
ואני מנסה להבין מה הדבר הנכון לעשות פה.
אז בהתחלה היה נשמע לפי דבריך שאני לא צריכה בכלל לגשת אליה. וזה נשמע לי שזה לא מבטא את האכפתיות שיש יש לי כלפיה. והיא לא תוכל להרגיש את האכפתיות שלי מרחוק, אם אני נשארת בסלון והיא בחדר...

לגשת פעם אחת זה כבר נשמע אחרת. וזה עדיין דורש ממני שינוי, אבל מאפשר לי בכל זאת להראות לה שאכפת לי ממנה.
כ"ז באייר תשפ"ב 23:00
באמת ילד בן שנתיים שמשתולל את לא תגיבי בכלל ותחכי שהוא יגש אליך? אני בסיטואציה כזאת לפעמים עם הבת שלי וכל פעם מתלבטת איך להגיב. בדרך כלל אני כן מבקשת ממנה להפסיק לבכות ולהסביר את עצמה ומשכנעת אותה לבוא לקבל חיבוק. אבל אף פעם לא בטוחה אם אני עושה נכון.
אם זה מידי נצלוש אפתח את זה בשרשור חדש @בארץ אהבתי
כ"ז באייר תשפ"ב 23:12
ואני גם רוצה לענות, כי דווקא על זה יש לי מה להגיב.

כשילד בן שנתיים בוכה ומשתולל, לרוב זה בגלל משהו שקורה אחרת ממה שהוא רצה.
והוא צריך לעבור תהליך של 'הסתגלות' - להבין שהמציאות לא תמיד תואמת את הרצון שלו, לקבל את זה, עם כל הרגשות הקשים שזה מביא איתו, ואז מתוך זה להגיע להשלמה, ולמצוא דרך להסתדר עם המציאות הקיימת.
והדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור לו לעבור את זה כמו שצריך, זה להיות איתו באמפתיה. להראות לו ולשקף לו שאנחנו מבינים את הקושי שלו. לתת לו לבכות ולבטא את הרגשות הקשים שזה מעלה בו. אבל גם להחזיק בתודעה שלנו שהוא מסוגל להתמודד עם זה, שהוא יתגבר בסוף על הכאב ויצמח מזה.
וזה תהליך מאוד חשוב שילדים עוברים (וממשיכים לעבור גם בהמשך), וכמה שניתן לזה לעבור בצורה יותר בריאה, באמפתיה וקבלה של הרגשות שלו, זה יאפשר לו יותר לצמוח, ולהצליח עם הזמן להסתגל יותר בקלות.
באופן אישי אני ממש יכולה לראות איך זה עובד. כשאני מצליחה לזכור להיות באמפתיה לקושי של הילד, לא להיות עסוקה בלהסביר לו את המציאות, אלא להתמקד ברגש שלו, בכמה זה קשה לו, וזה באמת עצוב וכו', אני ממש רואה איך הילד מצליח אחרי כמה דקות לעצור את הבכי ולעבור הלאה.

כל הדברים שכתבתי זה על פי הגישה ההיקשרותית-התפתחותית של ניופלד, חלק מהכלים האלו אפשר לקבל בספרים של לייף-סנטר.
היה לאחרונה גם מפגש של נשים מהפורום עם @תיתי2 שמדריכה בגישה הזו, והדברים שכתבתי פה הם בעקבות המפגש שהיה איתה. אם את רוצה אני יכולה לשלוח סיכום שלו בפרטי.

ואפשר גם לקרוא עוד על הנושא הזה פה
על דמעות ואגרסיה - חזרה ללב ההורות
ופה
הדמעות שתומכות בהסתגלות - חזרה ללב ההורות
כ"ז באייר תשפ"ב 23:20
בעיקרון אני מאוד מנסה לעשות את זה אבל לא תמיד אני באמת יודעת למה היא בוכה. לפעמים היא מבקשת פרי, אני מביאה לי בדיוק את מה שהיא ביקשה והיא מתחילה לבכות.
(ברור לי שזה גם קשור לזה שנולד לה אח, כן? אבל ברגע האמת אני לא באמת יודעת איך להכיל את זה ואין דבר שיותר משגע אותי מבכי היסטרי לא מוסבר)
כ"ח באייר תשפ"ב 00:15
רצית שאני אתן לך שלם וחתכתי? (או הפוך..) אוי זה באמת לא נעים. זה ממש מאכזב.
מחבקת או מושיבה עלי ומלטפת..

ואצלי בן השנתיים וחצי כשהוא בוכה מדברים לא מוסברים בדרך כלל מדובר בעייפות
כ"ז באייר תשפ"ב 23:14
פעם אחת להבין במה מדובר/ להציע חלופות, אם הוא ממשיך להשתולל, אני נותנת לו להרגע לבד.
הוא אף פעם לא בוכה יותר מכמה דקות, בדר״כ זה נגמר תוך דקה שתיים, כי הוא יודע שזה לא מרשים אף אחד.
כ"ז באייר תשפ"ב 23:21
אבל את לא חושבת שהוא מפסיק לבכות כי הוא מבין שלא יקבל מענה? ואז בעצם השגנו שהוא מפסיק לבכות אבל אולי הוא לא באמת קיבל את המענה שהיה צריך?
כ"ז באייר תשפ"ב 23:25
שזו לא הדרך לקבלת מענה, ואז הוא ניגש אלי, מבקש חיבוק/ על הידיים/ נותן לי יד שאלך איתו ויראה לי מה הוא רוצה.

בעיני בגיל שנתיים פשוט לומדים לכעוס, ובודקים כמה כוח יש לכעס. יש ילדים שמגלים שכעס שלהם שווה הרבה וחוגגים עליו בהמשך כילדים, כמתבגרים וכמבוגרים. לי חשוב ללמד מגיל צעיר, להרגע לבד, ושכעס הוא לא כוח, אלא רגש שלילי בלבד.
כ"ה באייר תשפ"ב 22:20
בס״ד

בארץ אהבתי יקרה!

שרשור חשוב...
אני מאד סקרנית לקרוא מה האחרות תכתבו.

לפני הכל, שאפו גדול על ניהול הערב לבד!!!
ואת מרגשת שאת ככה ניסית וחשבת לגבי בתך, עד שבסוף כתבת כאן. יש לה הרבה מזל, לילדה שלך 🧡



מה שעולה לי -

1. מותר לך לגמרי להיות תשושה, לא להיות עם כוחות יותר ולהחליט שעכשיו כולם צריכים לישון (כדי שהם ישנו מספיק וכדי שאת תקבלי ערב). לא תמיד אנחנו יכולות עוד. בעיניי, חוץ ממקרי קיצון, צריך להקשיב לקול הזה בתוכנו שאומר ״סוף הכוחות כאן״ ולשמור על עצמינו ממאמץ-יתר. ככה שומרים על אמא. ואמא ששומרים עליה היא אמא הרבה יותר טובה לכולם.


2. קראתי פעם את האנקדוטה הבאה (במייל מאורה פולק אולי?). אמא אחת הרגישה שהילד שלה המתבגר בקושי משתף אותה. יום אחד, הייתה להם נסיעה משותפת באוטו. בהחלטה של רגע, היא החליטה לשתוק ופשוט להקשיב. לא עשתה שום דבר אקטיבי. רק התכווננה בתוך עצמה לכמה קשב שהיא רק יכלה לגייס. והפלא ופלא, כעבור מעט זמן, הילד פשוט התחיל לספר כל מיני דברים שעוברים עליו...

בעיניי זה סיפור מדהים. לפעמים זה פחות במה נעשה כמו באיפה אנחנו נמצאות מבפנים...


3. אצלי, כשיש מצב של עצבים מאד גדולים אצל אחד הילדים, אני כן מנסה לדובב, וממשיכה גם כשזה לוקח זמן. כי אני מבינה שעם שחרור הדברים שמטרידים אותו, גם הנפש שלו תגיע לפיוס בע״ה.


4. ילד *מאד* עצוב, בעיניי זאת אותה דרגה של מצוקה (גם אם דרך ההבעה שונה כאן מאשר במקרה הקודם). כנ״ל אם אני מרגישה שהוא מאותת לי שהיא רוצה שאראה אותו.

במקרה כזה, אני מאמינה שגם הייתי משתדלת לדובב. אולי להציע לשבת רק שנינו על הספה אחרי שכולם הלכו לישון. אולי לשכב לידו במיטה ולחכות כמו בסיפור הנ״ל.

ואולי פשוט נכנסת שוב לחדר לדקה, מסתכלת לו/לה עמוק בעיניים, מגייסת את כל האהבה שיש בתוכי ואומרת לה במשפט אחד ועם נשיקה שאם היא רוצה, אני בחוץ בסלון והיא מוזמנת לצאת ולשתף אותי, שאני אוהבת אותה ושאני מתפללת שהיא תרגיש יותר טוב.


5. לא תמיד אנחנו מסוגלים להתבטא ולשתף אחרים. אני חושבת שאנחנו עדיין פוגשים את זה פה ושם בתור מבוגרים. לפעמים המחשבות מבולגנות מדי. לפעמים מביך אותנו מדי. לפעמים אנחנו לא מוצאות את הכוח הנדרש כדי לפתוח את הדברים. ולפעמים אנחנו חוששות שלא מספיק יקשיבו לנו / שלא יהיה לאחרים מספיק כוח להתייחס למה שיש לנו לספר.

אני חושבת שהגישה צריכה להיות - לשאוף לעשות את מה שהיינו רוצים שיעשו איתנו.

אם זה מקרה שאני מרגישה שהילדה תקועה, וכשאני מתבוננת פנימה בתוכי אני מרגישה שאני במקומי הייתי שמחה שבעלי או אדם אחר יעזור לי להתחיל לדבר, נראה לי שזה מה שנכון לעשות גם איתה - למצוא דרך לעזור לה להיפתח.

אבל יש גם מצבים שאני לא רוצה שיתעקשו כל-כך הרבה איתי. כי זה בסוף היה הופך אותי לאדם תלותי וילדותי הרבה יותר ממה שאני רוצה להיות וממה שאני מסוגלת להיות. מול הילד, אם ארגיש לפי האינטואיציה שלי שבסיטואציה הספציפית הזאת, אני מזינה דפוס לא בריא, אז אסתפק כנראה בלהשיאר דלת פתוחה, בלי להתעקש יותר.

כך שזה ממש כל מקרה לגופו. עם הרבה הקשבה למה שקורה והרבה שימת לב לאינטואיציה שלנו.


6. לא לפחד מלהיות בחמלה. הם הילדים שלנו. אנחנו מקור החמלה העיקרי שלהם. העולם גדול ולא בדיוק תמיד פשוט להם. הם חיים אינספור התמודדויות, תסכולים, חששות ופגיעות לאורך היום. שלא נפחד לחמול. אני מאמינה מאד שהחמלה הזאת שנעניק להם (לא רחמים - אלה חמלה דווקא) היא זאת שתעזור להם לפתח אישיות בריאה ועמידה מפני קשיים, בסופו של דבר, בעזרת ה׳.

קצת כמו מה שעונים לאמא צעירה ששואלת האם זה טוב שהתינוק נמצא המון על הידיים, או שמא זה עלול לייצר איזושהי תלות. אנחנו בדרך כלל עונות שהחיבוק לא יקלקל את התינוק. שהוא דווקא יעזור לו להרגיש מספיק ביטחון כדי שבסופו של דבר הוא יצליח לחיות חיים עצמאיים ובריאים.


7. סתם מקרים של מצוברחות, אם אין לו כוחות לשתף אותי ולי אין כוחות להקשיב - זה בסדר... אפשר לשחרר ולסמוך עליו שהוא יידע לקום מזה לבד. או שנמצא הזדמנות אחרת לדבר. לא הכל צריך להיות מושלם והרמוני כל הזמן. לא את הכל חייבים לפתור הלילה. יש רגעי באסה שלא מקבלים ״טיפול״ ומתמודדים בכל זאת... 🙂


8. אינטואיציה. חוזרת לזה כי זאת השורה התחתונה בעיניי. מה ליבך אומר לך לעשות?



מקווה שזה עוזר...
המון הצלחה!!! 🧡

מוזמנות לבקר בבלוג שלי (על הדיכאון שהיה ועל כל הדרך מאז) - כי נפלתי קמתי 🤍

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כ"ה באייר תשפ"ב 23:30
כתבת הרבה דברים חשובים ומשמעותיים.
התחברתי מאוד לנקודה 6 - לא לפחד להיות בחמלה. הייתי צריכה לשמוע את זה עכשיו, אז תודה...

והרעיונות שכתבת בנקודה 4, על איך היה אפשר להגיב (ולתת בכל זאת פתח לדבר) היה כיוון שהייתי שמחה ליישם, ובאינטואיציה שלי היה הדבר הנכון לעשות, אבל בפועל ישבתי בחדר עם הילדים כשהשכבתי אותם, ונרדמתי איתם בעצמי. אז לא היתה שום הזמנות ליחס אישי נוסף אליה...
אז תודה גם על מה שכתבת בנקודה 1 ובנקודה 7. את כל כך צודקת...

ותודה גם על שאר הנקודות שלא הזכרתי כאן בפירוט. כל אחת היתה לי משמעותית.❤️
א' בסיוון תשפ"ב 14:14
בס״ד

כבר כמה ימים שאני חושבת על השרשור הזה...

מוזמנות לבקר בבלוג שלי (על הדיכאון שהיה ועל כל הדרך מאז) - כי נפלתי קמתי 🤍

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כ"ה באייר תשפ"ב 23:26
עבר לי 😅
כ"ה באייר תשפ"ב 23:27
כ"ה באייר תשפ"ב 23:32
קודם כל, זה באמת מרגיע לדעת שזה קורה הרבה.
את זוכרת את החוויה שלך בזמנים האלו? איך רצית שיגידו לך? איך הגיבו בפועל? מה למעשה עזר לך?
אם מתאים לך לשתף, כמובן...
זה מעניין לשמוע על זה מהצד של הילדה.
(עכשיו אני תוהה אם גם אני עשיתי את זה ואפילו לא זוכרת...🙂)
כ"ה באייר תשפ"ב 23:36
אבל רוצה לכתוב לך בפירוט אז בע"ה מחר ♥️
כ"ה באייר תשפ"ב 23:38
כ"ו באייר תשפ"ב 07:37
בתור ילדה כל פעם שמשהו היה מעצבן אותי הייתי עושה ברוגז והולכת לחדר שלי או יורדת לגינה ומחכה שמישהו יבוא לנחם אותי. וההורים שלי בדכ חיכו בזמן שאני הייתי מתייבשת שם ורק אחרי הרבה זמן באים לקרוא לי. גם אז לא זכור לי שהם הי מתחננים, אלא מנסים להבין אם הם יכולים לעזור ואם הייתי מתעקשת מידי הם היו הולכים (ואז הייתי מתבאסת בלב שהתעקשתי ועכשיו אני תקועה בחדר..)
בתור ילדה התעצבנתי עליהם כי הרגשתי שהם לא מבינים אותי, אבל היום אני חושבת שזו הפעלת מניפולציות שהם לא היו צריכים להיענות לה. מצד שני, אולי הפתרון של לבוא, להגיד איזו מילה טובה ןלהזמין הוא מוצלח מהבחינה הזו
המון הצלחה. את נשמעת אמא נהדרת!
כ"ו באייר תשפ"ב 10:13
מצד אחד - אני שמחה שאת מבינה היום את ההורים שלך ואת התגובה שלהם.
ומצד שני - אם התגובה הזו עצבנה אותך אז, ועדיין היית ממשיכה לעשות את זה ולהתעצבן בכל פעם, אז אני לא בטוחה שאני רוצה את זה ככה גם אצלנו...
בכל מקרה, תודה על השיתוף. זה בהחלט מעורר מחשבה...
כ"ו באייר תשפ"ב 13:50
ואנחנו עשינו עם אחת הילדות בסוג כזה של סיטואציה, זה בזמן רגוע לגמרי לשבת לנהל שיחה ולהסביר- שמנו לב כשאת מתעצבנת שאת עושה ככה וככה. חבל, אנחנו רוצים לעזור לך אבל יכולים לעשות את זה רק אם את עושה ככה וככה.
אנחנו חושבים שזה התנהגות לא טובה ולא מתאימה לגילך ואת צריכה להפסיק עם זה. כשתתעצבני למשל בעבודה על הבוס לא תצאי בטריקת דלת כי אז הוא יפטר איתך ולא תהיה לך עבודה. צריך לך וד להתמודד עם כעסים
נשמח לעזור לך בזה, יש לך רעיון מה לומר לך כשאת כועסת שיזכיר לך?
בכל אופן תדעי שאנחנו אוהבים, רוצים לעזור, אבל לא נתייחס יותר לטריקות דלת/ צרחות/ פרצוף נפוח/ השלם את המיותר.

ברור שהיא המשיכה לעשות את זה. קודם כל לבדוק אותנו. אחר כך כי קשה להיגמל מהרגלים תוך יום. בסוף זה מאד השתפר. אבל זה תהליך.
י"א בסיוון תשפ"ב 10:18
אפשר לשקף לה שהיית שמחה לשמוע מה היא מרגישה כרגע ואם היא רוצה לשתף היא מוזמנת. להעביר את הכדור לידיים שלה.
בנוסף, כדי להפשיר את האווירה אפשר להשתמש בהומור, למשל וואו איזה ספר יפה, רק חבל שהוא לא שקוף כי הפנים שלך יפות יותר..
בלי לצפות לתגובה מיידית. אם היא מורידה את הספר מה טוב, אם לא, לפחות הראית לה שראית אותה ואכפת לך ממנה.
לגבי המקרה המקורי, כדאי לשקף לאותו ילד את הסיטואציה והצרכים מנקודת המבט של ההורה.
למשל: אני מבינה שעובר עלייך משהו, הייתי שמחה לשמוע ממך מה את מרגישה אבל כרגע זה לא אפשרי כי כרגע הידיים שלי עסוקות ב... אבל הלב והמחשבה גם איתך וגם עם אחים שלך, אחרי שהם ילכו לישון אשמח אם נוכל לדבר בנחת. לבינתיים את יכולה להכין לעצמך משהו לאכול/ לשתות/ להתקלח/ לשמוע מוזיקה או כל דבר שעוזר להירגע.
אם היא מתרצה- מצויין. אם לא- הכל טוב.
אמפטיה, אהבה וכו' את הצעת לה.
זה לא או שהיא משתפת אותך ואז הקשר טוב או שהיא לא משתפת ואז הקשר לא טוב.
יכול להיות שהקשר בסדר אבל היא כרגע לא במצב לשתף וזה גם בסדר.

אם מה שעובר עליה היה יחסית חריג אפשר גם אחרי יום יומיים כשהיא חוזרת לעצמה לשאול אם היא רוצה לדבר על מה שקרה, אולי כן יש משהו קונקרטי שחשוב לה לומר על מה שהיה.

אם זה קורה לעיתים קרובות מדי שהיא לא מצליחה לגייס את עצמה לדבר על מה שמפריע לה או לשתף ברגשות שלה, זה כבר סיפור אחר.
כ"ו באייר תשפ"ב 08:00
בת השבע וחצי קמה בבוקר בפנים קודרות ועצובות. לא התרגשתי יותר מדי, כי היא מתנהגת ככה מדי פעם, אבל ניסיתי לדובב אותה, להבין למה היא עצובה (בסבלנות ככל שיכולתי בלחץ של הבוקר...) - ונתקלתי בחומה בצורה של שתיקה.
היא הלכה ככה לבית הספר, ואחרי כמה זמן התקשרו לומר לי שהיא הקיאה... כמה הלב שלי נקף אותי! הייתי בטוחה שהפנים המצוברחות היו כי בעצם היא לא הרגישה טוב, ולא ידעה לזהות את זאת כדי לומר לי... וכעסתי על עצמי שלא זיהיתי את זה בעצמי...
בסופו של דבר היא בחרה להישאר בבית הספר עד סוף היום (אחרי שהביאו לה בגדים להחלפה), וחזרה שמחה ובריאה כאילו כלום.
כשניסיתי לגשש אם המצברוח בבוקר היה קשור לזה שלא הרגישה טוב - היא טענה שלו, ושהיא באמת כעסה על משהו. אבל לא הסכימה בשום אופן לומר על מה...
וזהו, עד היום אני לא יודעת מה הכעיס/העציב אותה באותו בוקר 🤷‍♀️
ואני מבחינתי שחררתי... (אמנם עדיין נותרו לי נקיפות מצפון - כי חשבתי שהיא העדיפה להישאר בכיתה אף שלא הרגישה טוב כי כעסה עליי, אבל אם היא חזרה בסוף בשמחה - כנראה שזה לא כעס מהותי...)
אז שחררתי, כי ידעתי שעשיתי הכי טוב במקרה הנתון, ומכאן והלאה - זה שלה. אני אמא שלה, נכון, והיא נמצאת באחריותי. אבל יש גבול לאחריות שאני יכולה להחיל עליה. היא אדם בפני עצמו, בסופו של דבר, ויש לה גם אחריות בעצמה על האושר שלה... היא קלטה שאני מוכנה לעזור לה - מכאן היא זו שצריכה לבחור אם להיעזר או לא.
וכמובן, אסור לשכוח את מי שבאמת אחראי עליה - ולהפנות תפילה לבורא העולם ובורא הנפשות בעולם שייתן לה את היכולת להיות מאושרת תמיד, בין אם בעזרתי ובין אם לא...

מקווה שההסתכלות הזו עזרה לך
(ושתדעי שאני תמיד נפעמת מהיכולת שלך להיות אמא מכילה בכל מצב!)
כ"ו באייר תשפ"ב 10:07
אני חושבת שאת צודקת, שצריך להפריד בין האחריות שלי לאחריות שלה. בהחלט יש גם לה אחריות במה שקורה, ואם היא בוחרת לא לשתף - זו הבחירה שלה, ויש לה אחריות עליה.
ואהבתי מה שכתבת על התפילה. זה כל כך חשוב, וכל פעם אני צריכה לזכור את זה מחדש. תודה שאת מזכירה לי שוב...

והלוואי שבאמת הייתי אמא מכילה בכל מצב. בכתיבה רואים יותר את הרצון, במציאות זה לא תמיד נראה ככה...
כ"ו באייר תשפ"ב 10:54
וגם הרצון להכיל תמיד הוא מדהים ♥️
כ"ו באייר תשפ"ב 09:41
אצלי במיוחד הבן 12...כל כמה ימים סצנה של פגיעה ממשהו וסוגר את עצמו בחדר לכמה שעות..
בדרך כלל זה כשאני מכינה ארוחת ערב ( שאני יודעת שהוא אוהב) ולא מתחשק לו ובא לו לבשל משהו אחר ואני לא מסכימה...
יעבור לו..
לפעמים מרגיש לי שהוא אישה על הורמונים 😁
כ"ו באייר תשפ"ב 10:15
מבאס שהוא מגיב ככה. ועוד כשאת מכינה משהו שהוא כן אוהב...
באמת יש פה גם עניין של גיל (וגם לבנים יש שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות, לא?). בעז"ה שיעבור לו מהר..
כ"ו באייר תשפ"ב 13:20
וואו העלית לי זכרונות😅
מה שאני בעיקר זוכרת זה הפעמים שכן התייחסו אבל בצורה אחרת, זאת אומרת לא לבקש שאני יחזור/ יספר מה מציק לי (כנראה מתוך הבנה שזה סוג של מניפולציה), אלא בצורה אחרת- לבקש שאני יעשה משהו ''כי אף אחד לא עושה את זה טוב כמוך'', משחק משותף, כאלה... זוכרת פעם אחת שאבא שלי עשה איתי תחרות שירים- השמיע לי התחלה של שירים ואני הייתי צריכה לזהות כל שיר...
כאילו בלי להציע '' את רוצה לשחק או לדבר'' אלא פשוט לקבוע עובדה- עכשיו אני פותחת משחק ואם את רוצה להצטרף.
וזה עבד והזכרונות שלי מזה הם של חוויה כיפית.
בקיצור מה שאני מציעה זה לתת את היחס שהיא רוצה אבל בלי להיכנס לאירוע עצמו ולניתוח שלו...
כ"ז באייר תשפ"ב 23:00
ממש אהבתי את הרעיונות שכתבת, זה באמת דרך יצירתית להראות אכפתיות, ולתת הרגשה של משמעות. ממש תודה!

אולי יעניין אותך