השארתי את הבן האמצעי ליום כיף בבית.
ברגע שהגדולה קלטה את זה כשחזרה מהלימודים, היא מיד נהייתה מאוד עצבנית ומצאה סיבות לכעוס עליו בלי פרופורציה. די ברור לי שמקנאה. כבר דיברנו על זה וקבענו יום כיף בשבילה בשבוע הבא.
אחרי הצהריים שני הקטנים הלכו לחברים ונשארתי איתה לבד, דיברנו המון, היא נרגעה, היה ממש טוב.
בערב כשהם חזרו הם שיחקו ביחד יפה והיה נראה שהמתח מצידה נרגע.
גם כשהיא התקלחה הייתי איתה ודיברנו.
בינתים הקטנים עשו בלגן. אני הייתי כבר מותשת (ובעלי חוזר הלילה מאוחר, אני לבד איתם). בשלב מסויים כעסתי עליהם. בסוף הם הקשיבו ובאו לישון.
ופתאום בלי קשר לכלום הגדולה התחילה להראות לי שהיא נורא עצובה. אבל כל ניסיון שלי להבין מה קורה ולמה היא עצובה לא נענה מצידה (שאלתי, חיבקתי, הצעתי לה לכתוב לי - היא נשארה סגורה ועצובה).
מה עושים במצב כזה?
ברגע שהגדולה קלטה את זה כשחזרה מהלימודים, היא מיד נהייתה מאוד עצבנית ומצאה סיבות לכעוס עליו בלי פרופורציה. די ברור לי שמקנאה. כבר דיברנו על זה וקבענו יום כיף בשבילה בשבוע הבא.
אחרי הצהריים שני הקטנים הלכו לחברים ונשארתי איתה לבד, דיברנו המון, היא נרגעה, היה ממש טוב.
בערב כשהם חזרו הם שיחקו ביחד יפה והיה נראה שהמתח מצידה נרגע.
גם כשהיא התקלחה הייתי איתה ודיברנו.
בינתים הקטנים עשו בלגן. אני הייתי כבר מותשת (ובעלי חוזר הלילה מאוחר, אני לבד איתם). בשלב מסויים כעסתי עליהם. בסוף הם הקשיבו ובאו לישון.
ופתאום בלי קשר לכלום הגדולה התחילה להראות לי שהיא נורא עצובה. אבל כל ניסיון שלי להבין מה קורה ולמה היא עצובה לא נענה מצידה (שאלתי, חיבקתי, הצעתי לה לכתוב לי - היא נשארה סגורה ועצובה).
מה עושים במצב כזה?