לא יודעת מה אני אמורה לעשות...בארץ אהבתי
השארתי את הבן האמצעי ליום כיף בבית.
ברגע שהגדולה קלטה את זה כשחזרה מהלימודים, היא מיד נהייתה מאוד עצבנית ומצאה סיבות לכעוס עליו בלי פרופורציה. די ברור לי שמקנאה. כבר דיברנו על זה וקבענו יום כיף בשבילה בשבוע הבא.
אחרי הצהריים שני הקטנים הלכו לחברים ונשארתי איתה לבד, דיברנו המון, היא נרגעה, היה ממש טוב.
בערב כשהם חזרו הם שיחקו ביחד יפה והיה נראה שהמתח מצידה נרגע.
גם כשהיא התקלחה הייתי איתה ודיברנו.
בינתים הקטנים עשו בלגן. אני הייתי כבר מותשת (ובעלי חוזר הלילה מאוחר, אני לבד איתם). בשלב מסויים כעסתי עליהם. בסוף הם הקשיבו ובאו לישון.
ופתאום בלי קשר לכלום הגדולה התחילה להראות לי שהיא נורא עצובה. אבל כל ניסיון שלי להבין מה קורה ולמה היא עצובה לא נענה מצידה (שאלתי, חיבקתי, הצעתי לה לכתוב לי - היא נשארה סגורה ועצובה).
מה עושים במצב כזה?
כלוםמיואשת******
הצעת לה הבנה והכלה
היא לא רוצה
סבבה מותר לה
את לא אוהבת לפעמים לעבור עצבים לבד?
או שאולי לפעמים את עצבנית ו״נפוחה״ בלי סיבה ובקושי יודעת להסביר לעצמך למה?
קורה
כל פעם שהיא קצת עצובה את מנסה לרדת לשורש הענין בשיחות והסברים?
תני לה חיבוק גדול וקובעת שוקולד
תגידי לה אני אוהבת אותך, אם את רוצה לדבר על זה תגידי לי
ואם לא אולי כדאי שתלכי לישון מוקדם ותראי שבבוקר תרגישי יותר טוב

וזהו
היא לא בת שלוש
תודה...בארץ אהבתי
זה נראה לי שהיא מנסה מאוד *להראות* לי שהיא עצובה. שהיא כן מצפה לעוד תגובה.
אבל גם אני בעצמי מותשת ואין לי כוח להתאמץ על זה יותר מידי. וכבר מאוחר, והיא צריכה לישון, וגם האחים שלה.
אבל מבאס אותי שהיא תלך לישון ככה.
אולי את צודקת. קראתי לה עכשיו לעוד חיבוק. אולי זה מספיק. מקווה...
ואם כבר שאלתי, אז מרחיבה קצת את השאלהבארץ אהבתי
עד כמה ואיך נכון להתעקש כשהילד עצבני/פגוע, וכשמנסים לדבר איתו הוא לא משתף פעולה.
זה קורה לי מידי פעם עם הגדולה, שהיא נעלבת ממני או כועסת על האחים שלה, ונעלמת למיטה עם ספר. וכשאני באה לדבר איתה - בהתחלה היא ממש מסתירה ממני את הפנים שלה עם הספר.
הרבה פעמים אני כן נשארת, וממשיכה לדבר, ובאיזשהו שלב היא מגיבה ונפתח שיח, ולרוב זה עוזר והיא חוזרת אלינו (או שבוחרת להמשיך לקרוא, אבל כבר יותר רגועה ולא מתוך עצבים).
אבל כל פעם אני מתלבטת עד כמה נכון להמשיך ולהתעקש. לפעמים זה ממש מתסכל אותי שאני צריכה כל כך להתאמץ כל פעם רק בשביל שהיא 'תסכים' לדבר איתי.
לי זה נראה כאילו היא רוצה שאני אתעקש, שאני אראה לה שהיא חשובה לי מספיק כדי להתאמץ על השיחה הזאת. ואולי גם היא מחכה שאני אגיד את הדברים שהיא רוצה לשמוע כדי שהיא באמת תיענה (להרגיש קודם כל שאני בצד שלה, ולא שאני אבוא להסביר לה למה כעסתי עליה למשל).
ואני חושבת שזה כן חשוב. אבל לא בטוחה שאני עושה את זה נכון. לא בטוחה שזה נכון להמשיך ככה בצורה הזאת...

וגם - תוהה אם זה זה שהיא לא נענית מיד לשיחה אומר שאין לה מספיק אמון בי? שיש משהו בסיסי יותר שאני צריכה לשנות מולה?
זוoo
התנהגות שגרתית של ילדים ומתבגרים, כדי לקבלת תשומת לב.

כשאצלי ילד לא מגיב בפעם הראשונה, אני מניחה לו עד שירגע, אין לחץ לדבר איתו שהוא כעוס. ילדים ומתבגרים יודעים להרגע לבד נהדר, וזה גם לימוד לחיים כמבוגרים, שאף אחד לא אחראי על הרוגע שלהם מלבד הם עצמם.

אני גם חושבת שנסיונות לפייס ולדבר שוב ושוב, גורמים לילד לעשות את זה שוב ושוב, כי הוא מרגיש בעמדת כוח.
תודה על התשובהבארץ אהבתי
זה מרגיע לשמוע שזה נפוץ...
ותודה על השיתוף על מה שאת עושה. צריכה עוד לחשוב על זה.
את לא מרגישה שהילדים מרגישים שלא אכפת לך אם את לא מנסה בכל זאת להתעניין מה קרה? אחר כך הם כן מדברים, או שזה נשאר אצלם?
(רק אומרת - מדובר בילדה בת 8, יכול להיות שעם מתבגרים זה אחרת).
היא צודקתמיואשת******
סליחה יקרה שאין לי הרבה כוחות להאריך אבל זה נשמע קלאסי מהתבגרות ולמאבקי כוחות
היא הבינה שזה מה שגורר אותך לנסות לפייס ולבוא אליה וזה מעגל שמזין את עצמו
ככל שתעצרי את זה ותגידי- אני ממש אשמח לעזור לך ורוצה לשמוע מה קרה לך, כשתרגישי מוכנה לשתף אותי זה ישמח אותי. ותלכי. זה ישבור את המעגל הזה ויפסיק את ההתנהגות הזו שנשמע שהיא נטו לצומי. היא לוחצת לך על כפתורים (לא מפתיע שזה הכפתורים שלך מהאישיות שלך שעולה מהכתיבה שלך פה זה ממש מתאים את מהממת ודואגת ואכפתית נורא נורא והיא משתמשת בזה. שלא ישמע שנאי מאשימה אותה בתככנות, זה דפוס התנהגות נורמלי וזה תת מודע, זה לא שהיא חשבה על זה וכו.)
הםoo
באים אח״כ לשתף מעצמם, ואם לא, אני אתענין שוב כשהם רגועים. יש פעמים שהם לא משתפים וזה בסדר, מותר להם להשאיר משהו לעצמם.

זה מתאים גם לפני גיל 8, מהגיל שהם מתחילים עם זה, נראלי הילדים שלי התחילו עם זה בגיל 5-6.

כמו שלא תשאלי מבוגר שוב ושוב, גם ילד לא צריך את זה באמת, כדי לחוש איכפתיות. מספיק שבאמת איכפת לך, ואת ניסית להתענין פעם אחת ועוד פעם כשהיה רגוע, הוא מרגיש את האיכפתיות.
אני רק אומרת שמאחותי אני שומעת שהיום גיל 8לפניו ברננה!
כבר יכול להחשב כתחילת גיל ההתבגרות..
זה בהחלט מרגיש לי ככה לפעמים...😏בארץ אהבתי
אני גם חושבת ככהדפני11
קודם כל שזה ממש ממש נפוץ.
את אמא נורמלית, היא ילדונת נורמלית. הכל תקין, במשפחות הכי טובות...
רק מקדימה שאני ככ מעריכה אותך ואת כל ההשקעה שלך בילדים ובכלל, ויודעת שאת רגישה... אבל אני כותבת עכשיו ישירות מהראש שלי, בעיקר בגלל השעה.. ואולי זה ישמע קצת חותך, בוטה או פחות מעודן... מבטיחה מבטיחה שזאת לא הכוונה שלי, קחי רק מה שמדבר אליך, ובעיקר תנסי להבין את הרציונאל שעליו אני מדברת (זה נפוץ, כבר אמרתי..) ולקחת משם מה שנראה לך...
כל השאר תסנני... שום דבר לא מכוון אליך/אליה ספציפית אלא לתופעה המוכרת הזאת..

נשמע שהיא נהנת מקבל היחס ככה...
אולי נהנת זאת לא המילה, אבל למדה שאם תעשה לך "משחקים" כאלו של "עכשיו אני עצובה" אז ככה היא תגרום לך להסתובב סביבה ולעשות הכל עד שתואיל בטובה לדבר...
זה נשמע גרוע אני יודעת אבל אל תקחי את זה בקטע הרע של הדברים, אלא אולי כהבנה שילד מחפש קרבה של ההורים... ולפעמים (מכל מיני סיבות, לאו דווקא חכמות או בעיייתיות במיוחד), אפילו רק מתוך הרגל- הוא נשאר בדפוס הנוח והמוכר, ככה שאם הוא רוצה יחס אז ככה הוא יקבל אותו..

זה לא אומר עליך מילה בתור אמא על כמות/איכות היחס שאת נותנת לה...
זה משהו שהוא שלה בלי שום קשר אליך.
אבל לך כאמא יש כאן תפקיד/הזדמנות ללמד אותה שהעולם לא ירדוף אחריה אם קשה לה מכל סיבה שהיא אלא היא זאץ שצריכה לעבד עם עצמה מה שקורה (ואיתך כמובן אם תרצה, את תמיד לשירותה) ולדחוף הלאה. לא לחכות שמישהו יציל אותה או יעזור לה אלא היא תבקש את העזרה אם היא זקוקה...

אני חושבת שבסופו של דבר זה שהורה "רודף" אחרי ילד זה משהו שהוא לא טוב לילד.
זה סוג של מעגל שמזין את עצמו והוא כמובן בתת מודע של הילד...
אני רוצה יחס- אם אני יעשה לאמא פרצופים היא תגיע- לא תעזוב אותי עד שאפתח--- ומנסיוני כילדה יודעת שזה הולך ונהיה קשה יותר, כלומר, בשלב הבא אהיה יותר "קשה להשגה" או "קשה לריצוי"....כי בסופו של דבר זה לא טוב לילד לכן הוא סוג של לוקח לקצה כדי לגרום להורה לשחרר את ה"רדיפה" אחריו, ובעצם לתקן את ההתנהלות הנכונה שהיא- שההורה מוביל וקובע מציאות והילד מתאים את עצמו אל ההורה...

מקווה שהובנתי.

בכל אופן בפרקטיקה, כשהיא נכנסת למוד של עצב/העלמות/כעס- אפשר לומר "מאמוש אני כאן מחכה לך, אם תרצי לדבר אני מאוד אשמח, חשוב לי לשמוע מה קרה ואני מאוד רוצה לעזור לך" וזהו!! נתת לה מקום, פתחת לה פתח לבוא ולדבר. מכאן ואילך זה שלה. היא תלמד שאם יש לה בעיה אמא כאן בשבילה.
כמובן שאפשר להזכיר את זה שוב כעבור חצי שעה, וגם בעוד חצי שעה נוספת. אבל בשאר הזמן שבין לבין- את עסוקה, עושה דברים שלך.. לא יושבת לידה או ממשיכה לדברר אותה...

ועוד משהו קטן, אנחנו רגילות ללמד את הילדים לפתור הכל באמצעות הכוונה ודיבורים דאנחנו מדברות... אבל לפעמים ילד צריך ללמוד דרך ההתנסות העצמית שלו (למשל להרגיש את הכעס, להרגיש שאני לבד בסיטואציה ומתוך זה להבין שאם אני רוצה להתקדם אני צריך לגדול ולעשות משהו- לבקש עזרה/לדבר על הקושי שלי) זה מסוג הדברים שגם אם אלף פעם נדבר עליהם זה לעולם לא יהיה כמו להרגיש אותם בעצמה. וזאת למידה שתהיה חייבת להתרחש מתישהו. וכמה טוב שזה קורה עכשיו, כשהיא עוד קטנה, איתך בבית, ואת יכולה לעזור לה לעבד את כל התובנות האלו שיקרו אחרי שתרגיש בעצמה....
ואגב יחסדפני11
זה לא בהכרח היחס שאנחנו מתכוונים אליו ברגיל
זה יכול להיות גם כל קושי כלשהו. בעיקר קושי בהתמודדות מול משהו.
למשל קשה לה להתמודד עם זה שכועסים עליה (אולי זה גורם לה לחשוב שהיא לא שווה בגלל זה) אז היא חייבת עכשיו שאת "תרדפי" אחריה כדי להרגיש שכבודה הוחזר/שהיא כן שווה/כל דבר אחר...
הרציונאל שלה הוא הגיוני אולי במבט ילדי, אבל כאמא לא כדאי לך להסכים לזה שתפתח תלות ברדיפה אחריה.
להפך
בזה שאת לא רודפת אחריה, וממשיכה להתנהל כרגיל (עם הזמנה כמובן לדיבןר, לחיבוק ולהכל- ברגע שתרצה) את מלמדת אותה ש:
1. אפשר גם לכעוס על משהו מסויים, וזה לא אומר שלא אוהבים אותך. אנחנו תמיד נאהב, גם אם יש דברים שאת צריכה ללמוד.
2. מי שמפסיד מזה שהוא נעלם- זה רק הנעלם עצמו. לכן כדאי לך לבקש עזרה או לספר מה קרה, אנחנו כאן לרשותך.
3. ברגע שתפתח את הקושי מעצמה- זה הזמן לעזור לה לפתור את ההתניה מהשורש ולא את מה שנראה לפני השטח.

מקווה שהובנתי...
תודה על המבט הזהבארץ אהבתי
וגם @oo ו@מיואשת******

אני חושבת שיש אמת מסויימת במה שאתן כותבות. יש פה מעגל שיש בו משהו לא בריא. שהיא 'מובילה' אותי עם בתשומת לב שלי אליה - איך ומתי אני צריכה לתת לה אותן. והתגובה שלי אליה מחזקת את ההתנהגות שלה של ה'בריחה' והה'היעלמות', שזו לא דרך בריאה להתמודדות בחיים.

מצד שני, קשה לי להגדיר את זה כ'מניפולטיביות' (לא כולכן קראתן לזה ככה, אבל זו ההתייחסות - שהיא מנסה לסובב אותי לתת לה את היחס בדרך שלה).
אני מרגישה שיש לה פה צורך שאולי אני לא מספקת כמו שצריך, והיא מצאה את הדרך שלה לספק אותו.
אז להגיד רק 'לא מתאים לי בדרך הזאת' אולי יפסיק את ההתנהגות שלה, אבל לא יחזק את הקשר ביננו. וירחיק אותה עוד יותר.
כרגע זו הדרך שבה היא מאשרת לעצמה שהיא מספיק חשובה לי.
אם אני מפסיקה להגיב לה כמו שהיא ציפתה, בלי לתת מענה אחר לצורך שעומד פה מתחת, אני מרגישה שזה יגרום לה להבין שויתרתי עליה.
אני עוד צריכה לחשוב על זה. להבין איך אני יכולה לתת לה את זה בצורה שאני מובילה יותר, ולא רק נגררת אחריה בזה.

בכל מקרה, תודה לכן על מה שכתבתן. זה בהחלט עזר לי להבין מה מפריע לי בדפוס הזה, ולמה צריך לעשות פה שינוי.
אויש זה כל כך את ❣️❣️❣️מיואשת******
לפחות ממה שעולה פה בפורום את אדם סופר רגיש עם לב בגודל של אוקיינוס ומחשבות מעמיקות מאד מאד על דברים שונים ❣️ אני חושבת שהתכונות הללו הם מדהימות אבל אולי במקרה זה גורמות לך קצת להפריז בפרשון המצב?

תקשיבי יקרה
יש לה צורך הצומי מאמא
כמו כל ילד
תחשבי על אנשים שאוחזים חבל משתי קצוות, אחד מושך שני נמשך
כרגע היא מושכת אותך אליה, זה לא מערכת יחסים טובה, זה נכון לגיל שנה שנתיים
אחר כך אנחנו מלמדים אותם לאט לאט שאנחנו מובילים והם נמשכים אלינו
היא לא מניפולטיבית בשום צורה!!
זה לא משהו שהיא עושה במודע. את לימדת אותה שככה היא מקבלת את הצורך שלה ממך
אם תתני אותו בדרך אחרת היא תלמד את הדרך האחרת לקבל ממך- כלומר לבוא לאמא ולדבר איתה.
זה שאת מחפשת מתחת לרצפה בעיות וכל מיני צרכים שאולי חסרים לה, חבל, זה יסבך את היחסים שלכן לגמרי.
היא רוצה צומי מאמא, תני לה צומי, בתנאים שלך, ממך אליה, לא כשהיא עושה הצגות למשוך איתך לצומי הזה. במערכת יחסים טובה בין הורה לילד ההורה מוביל.
קודם תנטרלי את המעגל הזה, תשברי אותו, תבני לכן קשר הדדי שבו את מתעניינת בה אבל לא מופעלת על ידה, והיא לומדת לבוא אליך לשתף ולספר (כשהיא מגיעה את קשובה אליה וככה היא לומדת שכשהיא באה לדבר ולשתף היא מקבלת צימי והקשבה ויחס כמו שהיא רוצה)
אחרי זה תראי שחסר משהו? תשלימי אותו.
בהרגשה שלי את מנסה קצת בכוח לחפש בעיות במקום שיש בו התנהגות סופר נורמלית בהתאם לנסיבות
ילד מגלה שאמא נותנת לו צומי מוגזם לחלוטין (אינספור שאלות מה קרה, נסיונות לפייס, לדבר לשאול לחבק וכו) בסיטואציה מסוימת, אז הוא חוזר עליה שוב. מה הסיפור ? אין סיפור. זה נורמלי.
בזה שאת קובעת גבולות לאיך ומתי את לגמרי לא משדרת שויתרת עליה . את משדרת אמא רגועה ולא נבהלת מכל פרצוף, אמא חזקה שאפשר להישען עליה אם באמת קורה משהו, אמא שאוהבת אותך אבל יודעת מה המקום שלך כילדה ושלה כאמא. זה שאת מרגישה שאם לא תשאלי מליון פעם מה קרה ותנסי לפייס אותה על משהו שלא ברור לך בכלל מה הוא, אז את מוותרת עליה, זה שורש הענין פה, זה מה שגורם לך להיגרר.


נקודה למחשבה ואם לא מתאים לך בבקשה תזרקי לפח, אבל לוותר עליה זה ביטוי דרמטי ממש לסיטואציה לדעתי ומשקף קצת את הפחדים שלך על מה היא חושבת עליך כל פעם ומה היא צריכה ממך
עד כמה שידוע לי אולי יש דברים שלא סיפרת, אבל ילדה רגילה ומתוקה ובית נורמלי ורגיל לא אמור להיות משהו שגורם לך להגיע לפחדים ואמירות כאלו, כאילו משהו מרגיש לי קצת חסר פרופורציות בחששות שלך. רק אומרת את זה למקרה שזה יושב על משהו אחר בכלל (אולי משהו שלך מול אמא שלך וחוויות איתה?)
אם לא קשור סליחה ובבקשה תתעלמי
❤️❤️❤️
את כזאת מותק...❤️בארץ אהבתי
תודה לך על מה שכתבת.
גם על המילים הטובות בהתחלה, וגם על ההמשך.
את כותבת הרבה דברים ממש נכונים, ואני בהחלט לוקחת אותם. תודה רבה על זה.

לגבי הסוף - לא חושבת שזה יושב על משהו בקשר שלי מול אמא שלי.
אבל זה כן גרם לי לחשוב על זה. אני חושבת שזה יותר קשור לקשר מול הבת שלי, שבתור בכורה עדיין מרגישה לפעמים שהאחים שלה 'לוקחים' את ה'צומי' שהיא היתה צריכה לקבל.
אני מניחה שיש לשתינו חלק בדינמיקה שנוצרה פה, ואני צריכה עוד להבין מה קורה בינינו ואיך לשנות את זה כמו שכתבת, שהיא תקבל את ה'צומי' באופן שאני מובילה את זה, ולא נגררת אחריה. ובלי פחד שאני 'מוותרת' עליה כשהיא לא מקבלת את ה'צומי' באופן שהיא ביקשה.

קראתי את הדברים שלך לפני שבת, והם ממש הלכו איתי השבת. כבר היו לנו כמה סיטואציות שהצלחתי להגיב אחרת צריך שהייתי רגילה, ואני חושבת שזה בהחלט היה לטובה. אז שוב תודה...
❤️מיואשת******
שמחה לשמוע שהועלתי משהו
ועוד לך ❣️❣️
כתבתי לך באמת מכל הלב כי זה כזו את האובר אכפתיות הזה נשפך ממך תמיד אוקיינוס של אכפתיות ואהבה כלפי כל אחת וכל דבר קטן את לוקחת לעומק הלב. זה מדהים ממש ואני חושבת שהילדים שלך זכו ❣️❣️❣️❣️
זה לא דווקא מניפולטיביותרקלתשוהנ
לפעמים יש הרגל שכשנכנסים לסיטואציה קשה, עצבים או פגיעה או סתם מצברוח רע, מישהו מבחוץ צריך לבוא ולשלוף אותי.
זה קשה מאד מאד לשנות את זה, אבל זה גרוע להיות תלוי במישהו מבחוץ, כי אז מצד אחד משדרים בקשה לעזרה ומצד שני כשמישהו בא עדיין יש צורך להראות לו את הקושי לפני שיוצאים ממנו, ואז זה נמשך ונמשך.
זה לימוד גדול, לדעת לשלוף את עצמי לבד ממצב רוח מסויים. זה קשה לבד בגיל כזה, אבל אולי זה הכיוון
זו נקודה נכונהבארץ אהבתי
אבל בגיל הזה אני לא באמת אמורה לצפות שאחרי שהיא כועסת או נעלבת היא תיגש אלי מעצמה כדי לדבר, לא?
אם אנחנו מגיעים למצב שאני ניגשת אליה אבל היא כן נענית לשיחה, זה סביר?
אני מבינה שלא נכון שאני אצטרך 'לחזר' אחריה כדי שיהיה אפשר לדבר. אבל אני חושבת שזה כן הגיוני שאני אזום איתה שיחה כשאני רואה שהיא עצבנית...
מסכימה לגמרירקלתשוהנ
תיראי אין לי ילדים בגיל הזה, אני מדברת מניסיון שלי 🥴

לא יודעת מאיזה גיל הגיוני לצפות אבל נראה לי שלומדים את זה ומתרגלים לזה מגיל קטן.
אני חושבת בדיוק כמו שכתבת בסוף, הגיוני כמובן להתעניין באמת ולשאול, אבל לא שזה יהפוך לסצנה של משיכות משני הצדדים.

כי את רוצה שהיא תרגיש טוב, והיא רוצה להרגיש טוב.
רק שכדאי שהסיטואציה תהיה שהיא מרגישה טוב כי היא מצליחה להיעזר ולהתמודד עם הסיטואציה, ולא כי היא מותחת עוד ועוד את הזמן שהיא מקבלת תשומת לב על ידי זה שהיא לא מתפייסת.

בעצם השאלה היא על מי האחריות בסיטואציה, את צריכה לפייס אותה או שהיא צריכה להירגע ולפתור את הבעיה?
ושוב ברור שאת כאן איתה לצידה לעזור לה, אבל מי אחראי?
התחברתי למה שכתבתבארץ אהבתי
השאלה על מי האחריות בסיטואציה היא באמת שאלה שעוזרת לחדד את הדברים. תודה!
למהoo
שלא תגש מעצמה לדבר? זה יכולת שרוכשים בגיל מאד צעיר, כמו בן שנתיים שמשתולל על הרצפה, נרגע בעצמו וניגש לבקש עזרה. לא רואה הבדל משמעותי בסיטואציה, בינו לבין ילד בן 6 או 8 שעצבני, נרגע לבד ובא לשתף.
זה מעניין שאת חושבת ככהבארץ אהבתי
לי זה נשמע מאוד בוגר לדעת לעשות את זה.

והאמת - קשה לי להתחבר לזה.
כשאני נפגעת מבעלי, אני כן יכולה לפנות אליו ולפתוח את זה מולו. אבל זה יתן לי הרגשה הרבה יותר טובה אם הוא ייגש מעצמו. זה יראה לי שאכפת לו ממני, ושהוא שם לב שמשהו קשה לי ורוצה לעזור לי.

ואני מרגישה שגם מול הילדים שלי - אני רוצה לתת להם את ההרגשה שאכפת לי מהם. אז כשהבת שלי עצובה, גם אם בגלל משהו שהיא עשתה לא בסדר וכעסו עליה, עדיין אכפת לי ממנה ואני רוצה לעזור לה.
ואם הסיבה שהיא בחדר זה כי בדיוק כעסנו עליה, אני לא מאמינה שהיא תקום ותבוא לדבר על זה. אולי בשלב מסויים היא תצא משם כי ימאס לה לחכות לי. אבל לא נראה לי שהיא תפתח את זה מולי, אחרי שהיא נפגעה ממני.
והקשר שלנו יפגע. וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

וגם עם ילד בן שנתיים שמשתולל - אני לא נותנת לו להרגיש לבד כשהוא משתולל. הוא מרגיש שאני איתו בקושי שלו, ולכן יכול לפנות אלי לעזרה כשהוא מצליח להירגע.
ופה הדרך שהיא תוכל להרגיש שאני איתה זה בכך שאני אפנה אליה ואראה לה שאכפת לי מהרגשות שלה.
מסכימהoo
אבל יש הבדל גדול אם את פונה פעם אחת או הרבה פעמים.

באופן כללי אני לא מרגישה שצריך ׳לתת הרגשה׳ כלשהי, כי אם את מרגישה איכפתיות/ כל תחושה אחרת, הילד ירגיש לבד.


עכשיו אני יותר מבינה אותךבארץ אהבתי
ואני מסכימה לגמרי שהנקודה היא לא 'לתת הרגשה' אלא שזה יהיה אמיתי.
אבל כשאני מנסה לשנות את ההתנהלות שלי ממה שאני רגילה, אז לא תמיד מה שאני אעשה יהיה לפי מה שטבעי לי כרגע.
ואני מנסה להבין מה הדבר הנכון לעשות פה.
אז בהתחלה היה נשמע לפי דבריך שאני לא צריכה בכלל לגשת אליה. וזה נשמע לי שזה לא מבטא את האכפתיות שיש יש לי כלפיה. והיא לא תוכל להרגיש את האכפתיות שלי מרחוק, אם אני נשארת בסלון והיא בחדר...

לגשת פעם אחת זה כבר נשמע אחרת. וזה עדיין דורש ממני שינוי, אבל מאפשר לי בכל זאת להראות לה שאכפת לי ממנה.
מותר לנצלש טיפה?בוקר אור
באמת ילד בן שנתיים שמשתולל את לא תגיבי בכלל ותחכי שהוא יגש אליך? אני בסיטואציה כזאת לפעמים עם הבת שלי וכל פעם מתלבטת איך להגיב. בדרך כלל אני כן מבקשת ממנה להפסיק לבכות ולהסביר את עצמה ומשכנעת אותה לבוא לקבל חיבוק. אבל אף פעם לא בטוחה אם אני עושה נכון.
אם זה מידי נצלוש אפתח את זה בשרשור חדש @בארץ אהבתי
בהחלט אפשר לנצל"ש..🙂בארץ אהבתי
ואני גם רוצה לענות, כי דווקא על זה יש לי מה להגיב.

כשילד בן שנתיים בוכה ומשתולל, לרוב זה בגלל משהו שקורה אחרת ממה שהוא רצה.
והוא צריך לעבור תהליך של 'הסתגלות' - להבין שהמציאות לא תמיד תואמת את הרצון שלו, לקבל את זה, עם כל הרגשות הקשים שזה מביא איתו, ואז מתוך זה להגיע להשלמה, ולמצוא דרך להסתדר עם המציאות הקיימת.
והדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור לו לעבור את זה כמו שצריך, זה להיות איתו באמפתיה. להראות לו ולשקף לו שאנחנו מבינים את הקושי שלו. לתת לו לבכות ולבטא את הרגשות הקשים שזה מעלה בו. אבל גם להחזיק בתודעה שלנו שהוא מסוגל להתמודד עם זה, שהוא יתגבר בסוף על הכאב ויצמח מזה.
וזה תהליך מאוד חשוב שילדים עוברים (וממשיכים לעבור גם בהמשך), וכמה שניתן לזה לעבור בצורה יותר בריאה, באמפתיה וקבלה של הרגשות שלו, זה יאפשר לו יותר לצמוח, ולהצליח עם הזמן להסתגל יותר בקלות.
באופן אישי אני ממש יכולה לראות איך זה עובד. כשאני מצליחה לזכור להיות באמפתיה לקושי של הילד, לא להיות עסוקה בלהסביר לו את המציאות, אלא להתמקד ברגש שלו, בכמה זה קשה לו, וזה באמת עצוב וכו', אני ממש רואה איך הילד מצליח אחרי כמה דקות לעצור את הבכי ולעבור הלאה.

כל הדברים שכתבתי זה על פי הגישה ההיקשרותית-התפתחותית של ניופלד, חלק מהכלים האלו אפשר לקבל בספרים של לייף-סנטר.
היה לאחרונה גם מפגש של נשים מהפורום עם @תיתי2 שמדריכה בגישה הזו, והדברים שכתבתי פה הם בעקבות המפגש שהיה איתה. אם את רוצה אני יכולה לשלוח סיכום שלו בפרטי.

ואפשר גם לקרוא עוד על הנושא הזה פה
על דמעות ואגרסיה - חזרה ללב ההורות
ופה
הדמעות שתומכות בהסתגלות - חזרה ללב ההורות
תודה שכתבת!בוקר אור
בעיקרון אני מאוד מנסה לעשות את זה אבל לא תמיד אני באמת יודעת למה היא בוכה. לפעמים היא מבקשת פרי, אני מביאה לי בדיוק את מה שהיא ביקשה והיא מתחילה לבכות.
(ברור לי שזה גם קשור לזה שנולד לה אח, כן? אבל ברגע האמת אני לא באמת יודעת איך להכיל את זה ואין דבר שיותר משגע אותי מבכי היסטרי לא מוסבר)
אני מנסה לחשוב מה היה אחרת בסיטואציה שהוא דמייןלפניו ברננה!
רצית שאני אתן לך שלם וחתכתי? (או הפוך..) אוי זה באמת לא נעים. זה ממש מאכזב.
מחבקת או מושיבה עלי ומלטפת..

ואצלי בן השנתיים וחצי כשהוא בוכה מדברים לא מוסברים בדרך כלל מדובר בעייפות
אני מנסהoo
פעם אחת להבין במה מדובר/ להציע חלופות, אם הוא ממשיך להשתולל, אני נותנת לו להרגע לבד.
הוא אף פעם לא בוכה יותר מכמה דקות, בדר״כ זה נגמר תוך דקה שתיים, כי הוא יודע שזה לא מרשים אף אחד.
תודה,בוקר אור
אבל את לא חושבת שהוא מפסיק לבכות כי הוא מבין שלא יקבל מענה? ואז בעצם השגנו שהוא מפסיק לבכות אבל אולי הוא לא באמת קיבל את המענה שהיה צריך?
הוא מביןoo
שזו לא הדרך לקבלת מענה, ואז הוא ניגש אלי, מבקש חיבוק/ על הידיים/ נותן לי יד שאלך איתו ויראה לי מה הוא רוצה.

בעיני בגיל שנתיים פשוט לומדים לכעוס, ובודקים כמה כוח יש לכעס. יש ילדים שמגלים שכעס שלהם שווה הרבה וחוגגים עליו בהמשך כילדים, כמתבגרים וכמבוגרים. לי חשוב ללמד מגיל צעיר, להרגע לבד, ושכעס הוא לא כוח, אלא רגש שלילי בלבד.
מנסהקמה ש.
בס״ד

בארץ אהבתי יקרה!

שרשור חשוב...
אני מאד סקרנית לקרוא מה האחרות תכתבו.

לפני הכל, שאפו גדול על ניהול הערב לבד!!!
ואת מרגשת שאת ככה ניסית וחשבת לגבי בתך, עד שבסוף כתבת כאן. יש לה הרבה מזל, לילדה שלך 🧡



מה שעולה לי -

1. מותר לך לגמרי להיות תשושה, לא להיות עם כוחות יותר ולהחליט שעכשיו כולם צריכים לישון (כדי שהם ישנו מספיק וכדי שאת תקבלי ערב). לא תמיד אנחנו יכולות עוד. בעיניי, חוץ ממקרי קיצון, צריך להקשיב לקול הזה בתוכנו שאומר ״סוף הכוחות כאן״ ולשמור על עצמינו ממאמץ-יתר. ככה שומרים על אמא. ואמא ששומרים עליה היא אמא הרבה יותר טובה לכולם.


2. קראתי פעם את האנקדוטה הבאה (במייל מאורה פולק אולי?). אמא אחת הרגישה שהילד שלה המתבגר בקושי משתף אותה. יום אחד, הייתה להם נסיעה משותפת באוטו. בהחלטה של רגע, היא החליטה לשתוק ופשוט להקשיב. לא עשתה שום דבר אקטיבי. רק התכווננה בתוך עצמה לכמה קשב שהיא רק יכלה לגייס. והפלא ופלא, כעבור מעט זמן, הילד פשוט התחיל לספר כל מיני דברים שעוברים עליו...

בעיניי זה סיפור מדהים. לפעמים זה פחות במה נעשה כמו באיפה אנחנו נמצאות מבפנים...


3. אצלי, כשיש מצב של עצבים מאד גדולים אצל אחד הילדים, אני כן מנסה לדובב, וממשיכה גם כשזה לוקח זמן. כי אני מבינה שעם שחרור הדברים שמטרידים אותו, גם הנפש שלו תגיע לפיוס בע״ה.


4. ילד *מאד* עצוב, בעיניי זאת אותה דרגה של מצוקה (גם אם דרך ההבעה שונה כאן מאשר במקרה הקודם). כנ״ל אם אני מרגישה שהוא מאותת לי שהיא רוצה שאראה אותו.

במקרה כזה, אני מאמינה שגם הייתי משתדלת לדובב. אולי להציע לשבת רק שנינו על הספה אחרי שכולם הלכו לישון. אולי לשכב לידו במיטה ולחכות כמו בסיפור הנ״ל.

ואולי פשוט נכנסת שוב לחדר לדקה, מסתכלת לו/לה עמוק בעיניים, מגייסת את כל האהבה שיש בתוכי ואומרת לה במשפט אחד ועם נשיקה שאם היא רוצה, אני בחוץ בסלון והיא מוזמנת לצאת ולשתף אותי, שאני אוהבת אותה ושאני מתפללת שהיא תרגיש יותר טוב.


5. לא תמיד אנחנו מסוגלים להתבטא ולשתף אחרים. אני חושבת שאנחנו עדיין פוגשים את זה פה ושם בתור מבוגרים. לפעמים המחשבות מבולגנות מדי. לפעמים מביך אותנו מדי. לפעמים אנחנו לא מוצאות את הכוח הנדרש כדי לפתוח את הדברים. ולפעמים אנחנו חוששות שלא מספיק יקשיבו לנו / שלא יהיה לאחרים מספיק כוח להתייחס למה שיש לנו לספר.

אני חושבת שהגישה צריכה להיות - לשאוף לעשות את מה שהיינו רוצים שיעשו איתנו.

אם זה מקרה שאני מרגישה שהילדה תקועה, וכשאני מתבוננת פנימה בתוכי אני מרגישה שאני במקומי הייתי שמחה שבעלי או אדם אחר יעזור לי להתחיל לדבר, נראה לי שזה מה שנכון לעשות גם איתה - למצוא דרך לעזור לה להיפתח.

אבל יש גם מצבים שאני לא רוצה שיתעקשו כל-כך הרבה איתי. כי זה בסוף היה הופך אותי לאדם תלותי וילדותי הרבה יותר ממה שאני רוצה להיות וממה שאני מסוגלת להיות. מול הילד, אם ארגיש לפי האינטואיציה שלי שבסיטואציה הספציפית הזאת, אני מזינה דפוס לא בריא, אז אסתפק כנראה בלהשיאר דלת פתוחה, בלי להתעקש יותר.

כך שזה ממש כל מקרה לגופו. עם הרבה הקשבה למה שקורה והרבה שימת לב לאינטואיציה שלנו.


6. לא לפחד מלהיות בחמלה. הם הילדים שלנו. אנחנו מקור החמלה העיקרי שלהם. העולם גדול ולא בדיוק תמיד פשוט להם. הם חיים אינספור התמודדויות, תסכולים, חששות ופגיעות לאורך היום. שלא נפחד לחמול. אני מאמינה מאד שהחמלה הזאת שנעניק להם (לא רחמים - אלה חמלה דווקא) היא זאת שתעזור להם לפתח אישיות בריאה ועמידה מפני קשיים, בסופו של דבר, בעזרת ה׳.

קצת כמו מה שעונים לאמא צעירה ששואלת האם זה טוב שהתינוק נמצא המון על הידיים, או שמא זה עלול לייצר איזושהי תלות. אנחנו בדרך כלל עונות שהחיבוק לא יקלקל את התינוק. שהוא דווקא יעזור לו להרגיש מספיק ביטחון כדי שבסופו של דבר הוא יצליח לחיות חיים עצמאיים ובריאים.


7. סתם מקרים של מצוברחות, אם אין לו כוחות לשתף אותי ולי אין כוחות להקשיב - זה בסדר... אפשר לשחרר ולסמוך עליו שהוא יידע לקום מזה לבד. או שנמצא הזדמנות אחרת לדבר. לא הכל צריך להיות מושלם והרמוני כל הזמן. לא את הכל חייבים לפתור הלילה. יש רגעי באסה שלא מקבלים ״טיפול״ ומתמודדים בכל זאת... 🙂


8. אינטואיציה. חוזרת לזה כי זאת השורה התחתונה בעיניי. מה ליבך אומר לך לעשות?



מקווה שזה עוזר...
המון הצלחה!!! 🧡
תודה רבה על התגובה המושקעת❤️בארץ אהבתי
כתבת הרבה דברים חשובים ומשמעותיים.
התחברתי מאוד לנקודה 6 - לא לפחד להיות בחמלה. הייתי צריכה לשמוע את זה עכשיו, אז תודה...

והרעיונות שכתבת בנקודה 4, על איך היה אפשר להגיב (ולתת בכל זאת פתח לדבר) היה כיוון שהייתי שמחה ליישם, ובאינטואיציה שלי היה הדבר הנכון לעשות, אבל בפועל ישבתי בחדר עם הילדים כשהשכבתי אותם, ונרדמתי איתם בעצמי. אז לא היתה שום הזמנות ליחס אישי נוסף אליה...
אז תודה גם על מה שכתבת בנקודה 1 ובנקודה 7. את כל כך צודקת...

ותודה גם על שאר הנקודות שלא הזכרתי כאן בפירוט. כל אחת היתה לי משמעותית.❤️
בשמחה! והתגובות פה השאירו אותי ממש מהורהרתקמה ש.
בס״ד

כבר כמה ימים שאני חושבת על השרשור הזה...
אני זוכרת את עצמי ככה בתור מתבגרתבוקר אור
עבר לי 😅
לא מתבגרת ממש, בת תשע עשרבוקר אור
תודה על השיתוף...בארץ אהבתי
קודם כל, זה באמת מרגיע לדעת שזה קורה הרבה.
את זוכרת את החוויה שלך בזמנים האלו? איך רצית שיגידו לך? איך הגיבו בפועל? מה למעשה עזר לך?
אם מתאים לך לשתף, כמובן...
זה מעניין לשמוע על זה מהצד של הילדה.
(עכשיו אני תוהה אם גם אני עשיתי את זה ואפילו לא זוכרת...🙂)
באהבהבוקר אור
אבל רוצה לכתוב לך בפירוט אז בע"ה מחר ♥️
תודה, לילה טוב!❤️בארץ אהבתי
חזרתי🙂בוקר אור
בתור ילדה כל פעם שמשהו היה מעצבן אותי הייתי עושה ברוגז והולכת לחדר שלי או יורדת לגינה ומחכה שמישהו יבוא לנחם אותי. וההורים שלי בדכ חיכו בזמן שאני הייתי מתייבשת שם ורק אחרי הרבה זמן באים לקרוא לי. גם אז לא זכור לי שהם הי מתחננים, אלא מנסים להבין אם הם יכולים לעזור ואם הייתי מתעקשת מידי הם היו הולכים (ואז הייתי מתבאסת בלב שהתעקשתי ועכשיו אני תקועה בחדר..)
בתור ילדה התעצבנתי עליהם כי הרגשתי שהם לא מבינים אותי, אבל היום אני חושבת שזו הפעלת מניפולציות שהם לא היו צריכים להיענות לה. מצד שני, אולי הפתרון של לבוא, להגיד איזו מילה טובה ןלהזמין הוא מוצלח מהבחינה הזו
המון הצלחה. את נשמעת אמא נהדרת!
תודה רבה על השיתוף...בארץ אהבתי
מצד אחד - אני שמחה שאת מבינה היום את ההורים שלך ואת התגובה שלהם.
ומצד שני - אם התגובה הזו עצבנה אותך אז, ועדיין היית ממשיכה לעשות את זה ולהתעצבן בכל פעם, אז אני לא בטוחה שאני רוצה את זה ככה גם אצלנו...
בכל מקרה, תודה על השיתוף. זה בהחלט מעורר מחשבה...
מה שאפשר לעשותמיואשת******
ואנחנו עשינו עם אחת הילדות בסוג כזה של סיטואציה, זה בזמן רגוע לגמרי לשבת לנהל שיחה ולהסביר- שמנו לב כשאת מתעצבנת שאת עושה ככה וככה. חבל, אנחנו רוצים לעזור לך אבל יכולים לעשות את זה רק אם את עושה ככה וככה.
אנחנו חושבים שזה התנהגות לא טובה ולא מתאימה לגילך ואת צריכה להפסיק עם זה. כשתתעצבני למשל בעבודה על הבוס לא תצאי בטריקת דלת כי אז הוא יפטר איתך ולא תהיה לך עבודה. צריך לך וד להתמודד עם כעסים
נשמח לעזור לך בזה, יש לך רעיון מה לומר לך כשאת כועסת שיזכיר לך?
בכל אופן תדעי שאנחנו אוהבים, רוצים לעזור, אבל לא נתייחס יותר לטריקות דלת/ צרחות/ פרצוף נפוח/ השלם את המיותר.

ברור שהיא המשיכה לעשות את זה. קודם כל לבדוק אותנו. אחר כך כי קשה להיגמל מהרגלים תוך יום. בסוף זה מאד השתפר. אבל זה תהליך.
לדעתי לא כדאי ללחוץאמאשוניאחרונה
אפשר לשקף לה שהיית שמחה לשמוע מה היא מרגישה כרגע ואם היא רוצה לשתף היא מוזמנת. להעביר את הכדור לידיים שלה.
בנוסף, כדי להפשיר את האווירה אפשר להשתמש בהומור, למשל וואו איזה ספר יפה, רק חבל שהוא לא שקוף כי הפנים שלך יפות יותר..
בלי לצפות לתגובה מיידית. אם היא מורידה את הספר מה טוב, אם לא, לפחות הראית לה שראית אותה ואכפת לך ממנה.
לגבי המקרה המקורי, כדאי לשקף לאותו ילד את הסיטואציה והצרכים מנקודת המבט של ההורה.
למשל: אני מבינה שעובר עלייך משהו, הייתי שמחה לשמוע ממך מה את מרגישה אבל כרגע זה לא אפשרי כי כרגע הידיים שלי עסוקות ב... אבל הלב והמחשבה גם איתך וגם עם אחים שלך, אחרי שהם ילכו לישון אשמח אם נוכל לדבר בנחת. לבינתיים את יכולה להכין לעצמך משהו לאכול/ לשתות/ להתקלח/ לשמוע מוזיקה או כל דבר שעוזר להירגע.
אם היא מתרצה- מצויין. אם לא- הכל טוב.
אמפטיה, אהבה וכו' את הצעת לה.
זה לא או שהיא משתפת אותך ואז הקשר טוב או שהיא לא משתפת ואז הקשר לא טוב.
יכול להיות שהקשר בסדר אבל היא כרגע לא במצב לשתף וזה גם בסדר.

אם מה שעובר עליה היה יחסית חריג אפשר גם אחרי יום יומיים כשהיא חוזרת לעצמה לשאול אם היא רוצה לדבר על מה שקרה, אולי כן יש משהו קונקרטי שחשוב לה לומר על מה שהיה.

אם זה קורה לעיתים קרובות מדי שהיא לא מצליחה לגייס את עצמה לדבר על מה שמפריע לה או לשתף ברגשות שלה, זה כבר סיפור אחר.
הייתה לי סיטואציה דומה לפני כמה זמןמתואמת
בת השבע וחצי קמה בבוקר בפנים קודרות ועצובות. לא התרגשתי יותר מדי, כי היא מתנהגת ככה מדי פעם, אבל ניסיתי לדובב אותה, להבין למה היא עצובה (בסבלנות ככל שיכולתי בלחץ של הבוקר...) - ונתקלתי בחומה בצורה של שתיקה.
היא הלכה ככה לבית הספר, ואחרי כמה זמן התקשרו לומר לי שהיא הקיאה... כמה הלב שלי נקף אותי! הייתי בטוחה שהפנים המצוברחות היו כי בעצם היא לא הרגישה טוב, ולא ידעה לזהות את זאת כדי לומר לי... וכעסתי על עצמי שלא זיהיתי את זה בעצמי...
בסופו של דבר היא בחרה להישאר בבית הספר עד סוף היום (אחרי שהביאו לה בגדים להחלפה), וחזרה שמחה ובריאה כאילו כלום.
כשניסיתי לגשש אם המצברוח בבוקר היה קשור לזה שלא הרגישה טוב - היא טענה שלו, ושהיא באמת כעסה על משהו. אבל לא הסכימה בשום אופן לומר על מה...
וזהו, עד היום אני לא יודעת מה הכעיס/העציב אותה באותו בוקר 🤷‍♀️
ואני מבחינתי שחררתי... (אמנם עדיין נותרו לי נקיפות מצפון - כי חשבתי שהיא העדיפה להישאר בכיתה אף שלא הרגישה טוב כי כעסה עליי, אבל אם היא חזרה בסוף בשמחה - כנראה שזה לא כעס מהותי...)
אז שחררתי, כי ידעתי שעשיתי הכי טוב במקרה הנתון, ומכאן והלאה - זה שלה. אני אמא שלה, נכון, והיא נמצאת באחריותי. אבל יש גבול לאחריות שאני יכולה להחיל עליה. היא אדם בפני עצמו, בסופו של דבר, ויש לה גם אחריות בעצמה על האושר שלה... היא קלטה שאני מוכנה לעזור לה - מכאן היא זו שצריכה לבחור אם להיעזר או לא.
וכמובן, אסור לשכוח את מי שבאמת אחראי עליה - ולהפנות תפילה לבורא העולם ובורא הנפשות בעולם שייתן לה את היכולת להיות מאושרת תמיד, בין אם בעזרתי ובין אם לא...

מקווה שההסתכלות הזו עזרה לך
(ושתדעי שאני תמיד נפעמת מהיכולת שלך להיות אמא מכילה בכל מצב!)
תודה רבה על השיתוף הזה..בארץ אהבתי
אני חושבת שאת צודקת, שצריך להפריד בין האחריות שלי לאחריות שלה. בהחלט יש גם לה אחריות במה שקורה, ואם היא בוחרת לא לשתף - זו הבחירה שלה, ויש לה אחריות עליה.
ואהבתי מה שכתבת על התפילה. זה כל כך חשוב, וכל פעם אני צריכה לזכור את זה מחדש. תודה שאת מזכירה לי שוב...

והלוואי שבאמת הייתי אמא מכילה בכל מצב. בכתיבה רואים יותר את הרצון, במציאות זה לא תמיד נראה ככה...
לזכור להתפלל - זה באמת אחד הדברים הקשים...מתואמת
וגם הרצון להכיל תמיד הוא מדהים ♥️
העצבים והכעס שלהם וואי כמה שזה מתסכלאור123456
אצלי במיוחד הבן 12...כל כמה ימים סצנה של פגיעה ממשהו וסוגר את עצמו בחדר לכמה שעות..
בדרך כלל זה כשאני מכינה ארוחת ערב ( שאני יודעת שהוא אוהב) ולא מתחשק לו ובא לו לבשל משהו אחר ואני לא מסכימה...
יעבור לו..
לפעמים מרגיש לי שהוא אישה על הורמונים 😁
זה באמת מתסכל...בארץ אהבתי
מבאס שהוא מגיב ככה. ועוד כשאת מכינה משהו שהוא כן אוהב...
באמת יש פה גם עניין של גיל (וגם לבנים יש שינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות, לא?). בעז"ה שיעבור לו מהר..
גם אני הייתי עושה את זה בתור ילדהאיזמרגד1
וואו העלית לי זכרונות😅
מה שאני בעיקר זוכרת זה הפעמים שכן התייחסו אבל בצורה אחרת, זאת אומרת לא לבקש שאני יחזור/ יספר מה מציק לי (כנראה מתוך הבנה שזה סוג של מניפולציה), אלא בצורה אחרת- לבקש שאני יעשה משהו ''כי אף אחד לא עושה את זה טוב כמוך'', משחק משותף, כאלה... זוכרת פעם אחת שאבא שלי עשה איתי תחרות שירים- השמיע לי התחלה של שירים ואני הייתי צריכה לזהות כל שיר...
כאילו בלי להציע '' את רוצה לשחק או לדבר'' אלא פשוט לקבוע עובדה- עכשיו אני פותחת משחק ואם את רוצה להצטרף.
וזה עבד והזכרונות שלי מזה הם של חוויה כיפית.
בקיצור מה שאני מציעה זה לתת את היחס שהיא רוצה אבל בלי להיכנס לאירוע עצמו ולניתוח שלו...
תודה רבה על השיתוף, איזה רעיונות חמודיםבארץ אהבתי
ממש אהבתי את הרעיונות שכתבת, זה באמת דרך יצירתית להראות אכפתיות, ולתת הרגשה של משמעות. ממש תודה!
המלצות עבור תולעת ספרים בת 7?אין לי הסבר

מצד אחד קוראת שוטף

מצד שני כשיש סיפור ארוך זה מקשה עלייה

הרפתקאות דוד אריה, למשל, קשה לה עם האורך של הסיפורים, מצד שני ספרי ילדים כמו הבית של יעל היא בולעת בשניות...

היא גם אוהבת אנציקלופדיות לילדים, שכל עמוד יש נושא אחר.

מחפשת משהו בין לבין, שיהיה מעניין...

ספרים של מנוחה פוקס וכדו'. זה סיפורים סיפוריםיעל מהדרום

כה עשו חכמינובוקר אור

ספרים חרדים הולך? וספרי פנטזיה?מתואמת

יש סדרת פנטזיה חרדית שמתאימה לילדים צעירים. ספרים עבים יחסית, אבל יש הרבה ציורים בכל עמוד - פוצולופופום של תמר מור.

זוכרת גם ספר מתוק שהיה לנו פעם בשם הבובה דוש, שמתאים בדיוק לקונספט שאת רוצה.

גם הספר סיפור של התחלה של רבקי פרידמן מתאים (הוא מיועד לילדים בכיתה א'), והבונוס שיש גם הקלטה שלו, אז יכול לעזור לה לעקוב.

ולמנוחה פוקס יש שתי סדרות בדיוק לגיל הזה - אביחיל בן חיל ואביגיל בת חיל.

יש המון..אביולאחרונה

יכולה להתחיל לפרט, אבל למה שלא תלכו לספרייה והיא תבחר פשוט?

ילד בן 5 שכנראה ישאר עוד שנה בגןמתחדשת111

איך מסבירים לו?

למה כבר עכשיו את סגורה שהוא ישאר?מתיכון ועד מעון

יש עוד המון זמן עד שנה הבאה...

שולחים בקשות במרץ למניינם, ומתחיליםמתחדשת111

במילוי טפסים סביב ינואר פברואר

אני יודעת מה הלו''ז, זו העבודה שלימתיכון ועד מעון

אני רק שואלת למה כבר עכשיו את בטוחה שישאיר, יש עוד המון זמן, אולי דברים ישתנו

אני נערכת לזה כרגע זה הכיוןמתחדשת111

אשמח לדבר בפרטי אם מתאים לךמתחדשת111

מתאים, תמיד מתאיםמתיכון ועד מעון

מוזמנת בשמחה...

עדיין יש עוד זמן... לפחות עוד זמן עד שתסבירו לומתואמת

לי יש ילדה שנשארה שנתיים בגן חובה, אחרי שכבר הייתה שנתיים בטרום חובה (אצלנו הגנים לבנות הם דו-גילאיים).

לא זוכרת מה בדיוק אמרנו לה - כנראה בפשטות שאנחנו רואים שיהיה לה טוב להיות עוד שנה אחת בגן, ובע"ה כשהיא תעלה לכיתה א' היא תהיה בין הגדולות ויהיה לה כיף. (היא לא הכי גדולה בכיתה, אפילו... נולדה בסוף חשוון)

אין לה שום משקעים מזה ב"ה.

זה גן רק של שנתון 1?יעל מהדרום

אז זה שונה מאצלינויעל מהדרום

לא מסבירים עכשיו, לקראת סוף השנה אם עדיין יש צורךשימושית

להשאיר את מסבירה לפי הסיטואציה.

יש גננות ש'בוחרות' ילדים שישארו לעזור להן שנה הבאה עם הילדים החדשים שנה הבאה

ורוב החברות שלי הסבירו לילדים שבסוף השנה בודקים מי מוכן לכיתה א' ומי כדאי שישאר עוד שנה בגן.

תגידי לו מעכשיו באופן כלליחילזון 123

שיש ילדים בגן שעולים לכיתה א בשנה הקרובה ויש ילדים שלומדים שנתיים בגן, כדי להיות יותר מוכנים לביה''ס, ואז עולים לכיתה א.

והגננות וההורים מחליטים על זה לקראת סוף השנה.

וזהו שידע שאפציה כזו קיימת

אין הרבה מה להסביר מעבר לדעתי

תודה שהגבתןמתחדשת111

התכוונתי לשאול איך לספר לו בבוא העת. לא חשבתי לספר לו עכשיו..

כמובן אם נחליט שכן- כרגע זה הכיון- אני תוהה איך לומר לו

לדעתי עדיף שהאופציה תהיה על השולחן מראשחילזון 123

שידע במעורפל שזה קיים

ככה זה לא יהיה דרמטי אם תצטרכי ''לבשר'' לו בהמשך

גם אני חושבת ככההשם שלי

אפשר עכשיו לדבר איתו על זה תיאורטית.

שאחרי גן חובה עולים לכיתה א'. אבל יש ילדים שההורים והגננת חושבים שכדאי להם להישאר עוד שנה בגן, כדי שהם יעלו לכיתה א' יותר מוכנים.

בדרך כלל זה ילדים שהכי קטנים בגן, ואם הם נשארים עוד שנה הם יהיו מהגדולים בכיתה.

יכול להיות שיש לו בגן ילדים שנשארו עוד שנה ועכשיו הם כבר בני 6, ואז זאת מציאות שהוא מכיר.

בהמשך השנה, אם תחליטו להשאיר אותו עוד שנה בגן, או שתתלבטו לגבי זה, אפשר להסביר לו שככה הוא יכנס לכיתה א' יותר גדול ויהיה לו יותר קל.

הילדים שלי מכירים את המציאות הזאת.

לרובם היו ילדים בגן חובה שהיו גדולים בשנתון כי נשארו עוד שנה בגן, וגם ילדים שלא עלו איתם לכיתה א'.

הבן שלי עכשיו בשנה הראשונה בגן, והוא מהקטנים בשנתון, עוד חודש הוא יהיה בן 3.

וכבר עכשיו אנחנו מדברים על זה בבית. הרבה פעמים הילדים מדברים ביניהם באיזו כיתה כל אחד יהיה עוד כמה שנים, ותמיד אני אומרת שיכול להיות שהוא יהיה עוד שנה בגן חובה. למרות שצריך שהוא עכשיו, לא נראה שהוא יצטרך עוד שנה בגן.

מוסיפה, שאני לע יודעת אם התהליך זהה בכל מקום, אבל לפחות אצלינו בשנים האחרונות הקשיחו את התהליך להישארות בגן. צריך המלצה של הפסיכולוג, ואישור של ועדה במועצה. לוקח זמן עד שמקבלים תשובה, ובזמן הזה יכול להיות חוסר וודאות. לא יודעת אם כדאי לחכות לתשובה סופית ורק אז לשתף את הילד, או שעדיף להסביר לו כבר לפני והוא יהיה חלק משלב האי וודאות.

בדיוקנירה22

אצלי למרות שעשיתי כל השנה הכנה מראש, ברגע שאמרתי לה שהחלטנו סופית שתישאר היא פרצה בבכי, אז אם לא היינו מכינים מראש זה היה הרבה יותר גרוע

ומוסיפה נקודה חשובה שאני גיליתי בדרך הקשהנירה22

אם אתם זכאים להנחת תמת בצהרון, צריך אישור מרופא התפתחות שהילד צריך עוד שנה בגן. לא מספיק הפסיכולוגית של הגן.

לי לא היה את זה וכמה שהתעקשתי לא קבלתי דרגה

בכלליות הוא מכיר, הוא היה שנה שעברהמתחדשת111אחרונה

בגן טרום וחובה עם כמה ילדים שנשארו שנה

כמה שעות הלכה לומדות הבנות אצלכם?ירדנית

מרגיש לי שבקושי נותנים לזה מקום, ביסודי בטח אבל גם עכשיו באולפנה מרגיש שאין על זה דגש בכלל.

אצל קרובי משפחה חרדים עד כמה שנחשפתי זה ממש לא ככה, ודינים נחשב מקצוע עמוס וקשה.

שעתיים בשבוע. נשמע לי רגיל.יש עוד הרבה מקצועותחילזון 123

לא יודעת, יהושע, שופטים, שמואל לדעתי למדו כברירדנית

3 פעמים.

הלכות כן הייתי שמחה לראות יותר דגש, ברור שבסוף הרבה לומדים בבית אבל דווקא נראה לי חשוב לשים על זה יותר דגש.

אני שומעת על אחייניות שלי שעושים להם כנסים שלמים על נושאים כמו כיבוד הורים ושבת

אין לי עדיין בנות באולפנהאר

אבל באמת דיברנו על זה עם חברים לא מזמן

שבעבר למדו יותר הלכות ודינים והיום הרבה פחות

ואז בנות יוצאות לחיים ולא יודעות הרבה הלכות

באולפנה של הבת שלי למדו רציני למדימתואמת

אבל באמת הן הולכות שם לפי תוכנית הלימוד החרדית, פחות או יותר...

אני מלמדת בבית יעקב. יש 2 שעות הלכה בשבועאמהלהאחרונה

בוקר124816

"אתה רוצה להסביר לי? יש משהו ספציפי שבגללו אתה לא רוצה ללכת לבית ספר עכשו?"

"כן"

"מה?"

"לימודים"

למי יש עצה לשליחת מתבגרים לבית הספר בבוקר?

עד שקמים גם לא רוצים ללכת.

מתבגר שישי ככה שנסיון יש, אבל עדיין לא הצלחתי ללמוד מהניסיון....

לנסות להבין מה מפריע לו "לימודים"על הנס

אח זה סתם מצב רוח אין מה לעשות עם זה.

הרי להכריח אותו ללכת אפשר אבל ללמוד אי אפשר...

אבל אפשר לנסות למצוא מה כן ממלא אותו ויש לו בזה עניין.

אצל אצל הבנות יש השקעה מטורפת בתחום שמעניין אותה וזה שיפר פלאים את היחס שלה ללמודים...

מכירה ילד שההורים הבינו שלמודים זה לא התוכניות שמתאימות לו כי הוא לא מצא את עצמו בזה. ושלחו אותו להמון קורסים שהיה לו עניין בהם,בסוף פתח עסק עצמאי.הלימודים לא בהכרח תרמו לו משהו....(הוא גם אאוטסיידר מטורף,אין משהו שהוא לא מבין בו)

זה מאתגר ממש,שולחת לך כוחות.

כל נער ודרכו שלו....

תחושה שלי שסתם מצב רוח124816

ובנוסף שילוב של יום חופשי שלי ביחד עם יום חופשי של המחנך...

מסתבר שזה כנראה משפיע גם על מתבגרים, אצל הקטנים ברור לי שזה משפיע, ברגע שהם מבינים שאמא בבית והמחנך לא בבית הספר, החשק ללכת נעלם...

ויש לו גם דוגמאות קרובות של כאלה שבמקום ללמוד הקימו עסק עצמאי, אז גם זה מוריד את החשק ללמוד.

אחת הבנות שלי גם ניצלה סיטואציה דומה כדיעל הנס

לוותר על הלימודים.

היא ספציפית בת 15.5 אמרתי לה תדעי לך שכדאי לחשב מתי להעדר ומתי לא,ובקרוב יתחילו הבגרויות הפנמיות,אז שתעשה את השיקולים שלה.ובזה גמרתי את הנושא ושחררתי.

היא בחרה להישאר.....

אבל אני לא נגד יום חופש מידי פעם,אם הם מודעים להשכות ולוקחים אחריות.

אני הופכת את זה לפעמים לזמן איכות איתם.

תלוי בנסיבות ובסיטואציה.

יש איזה שלב שהם מבינים שקשה יותר להשלים ועדיף להם לבוא.

זה קורה רק לעתים קרובות?רינת 24

אם זה רק פעם ב… הייתי מאפשרת לו להשאר.

אצלנו מותר להעדר עד 20% מהשיעורים (כולל מחלות ושאר סיבות מוצדקות) מעבר לזה מורידים בציון הסופי…

יש להם איזה תקרה מסוימתעל הנס

אבל לפעמים הן מעדיפים להעדר מיום שיש בו פעילויות /הרצאות/סדנאות ולא לומדים רגיל.

שזה בהחלט שיקול שלהם.

אחת הבנות שלי מרגישה שיום כזה היא שורפת את הזמן וממש מתבאסת ללכת.

אפשר לנסות למצוא יחד סיבות אחרות להגיעמתואמת

אולי חברים, אולי משהו מעניין בדרך ללימודים, אולי מורה מוערך ששווה לדבר איתו בהפסקה...

(אבל בעצם אין לי ממש ניסיון כזה, אף שיש לי מתבגרים וילדים שמסרבים ללכת ללימודים לפעמים...)

יש לי בעיה דומה , כיתה ג...מנגואית

אין לי בעיה לקחת לעבודה

אבל גם האחים רוצים להצטרף וזה לא שייך לקחת יותר מ1

בכיתה ג' "שיטת העבודה" היא אחרתמתואמת

עדיין אפשר לחייב את הילד לעשות מה שההורה אומר - כמובן, בצןרה שהוא ישמח לשתף פעולה.

ולדעתי בכיתה ג' בעיקרון זה לא רגיל שילד לא רוצה ללכת ללימודים, ולכן צריך לברר לעומק מה הסיבה ולטפל בהתאם.

(אני כותבת מניסיון אישי, כמובן...)

איך מגלים מה הסיבה?מנגואית

הילד אומר דברים שנשמעים לי יחסית שוליים כי מחליף יום / מקצוע כל כמה זמן

בסגנון כזה: מורה שכועסת על אחרים, מורה שנותנת הרבה שב, מקצוע שקשה לו,

זה לא דברים חמורים, מצד שני לא נעימים,הגיוני שלא ירצה ללכת לבית ספר

זה באמת קשה מאודמתואמת

אנחנו עושים את זה בעזרת הדרכת הורים...

אפשר גם להתייעץ עם המורים, שבעלי ניסיון בדרך כלל.

נשמע שאצלכם זה יושב על משהו עמוק ממה שהוא אומר בפה. אולי הוא ילד רגיש מאוד, ואז מוצף בקלות? או שיש לו קושי לימודי אמיתי?

באמת צריך לחקור את זה...

תודה. הדרכה הייתי בעבר שווה לחזור בלי קשרמנגואית

ברור לי שהוא ילד רגיש מהממוצע.לא יודעת אם "רגיש מאוד"

הדרכת הורים היתה טובה פשוט יקרה וצריך כוח

בעה שאצליח למצוא לזה זמן

העלות באמת פקטור...מתואמת

מקווה שתצליחו בכל זאת, אפילו רק להתייעצות מדי פעם❤️

בן כמה הוא?נעמי28

בד"כ מתבגרים לוקחים אחריות מעצמם בחטיבה עליונה כשמתחילים בגרויות ויש משמעות לחיסורים.

אצלנו יש כמות מסוימת של חיסורים שמעבר אליה יש הורדת נקודות בבגרויות.

כיתה ז124816

באותו יום בסוף הוא קם והתארגן,

שבוע קודם גם ביום החופשי שלי לא רצה לקום ואז גילינו שיש לו קצת חום אז נשאר כמובן בבית, שמענו אח"כ שבאותו יום חלק מהחברים בכיתה עשו שטויות מסוכנות (יום חופשי של המחנך) אולי זה גם קצת הלחיץ אותו.

לגבי לקיחת האחריות יש לו בבית אחים גדולים שלקחו אחריות בגיל מאוחר יותר והתחילו להגיע בזמן וגם כאלה שלקחו אחריות בדרך שלהם ובחרו דרך אחרת שלא כוללת לימודי תיכון.

יכול להיות שזה גורם לי להיות לחוצה יותר כשהוא לא קם בזמן... כי לא יודעת לאיזה כיוון זה יתפתח אצלו.

שני הבנים שלי כשהיו ב ז'על הנסאחרונה

חיפפו ממש.

הם לא טרחו בכלל להשקיע הרבה החסירו,אבל הם התקדמו בחומר שלהם לבד בבית.

הגדול היה בז' בקורונה,השני לא הבין שהקורונה עברה....ואם הגדול זילזל אז אין סיבה שהוא יהיה רציני.

כן היה לשניהם בעיות שונות בחברה בכיתה.

ואני לקחתי המון אויר והשתדלתי להתפלל,בגדול ממש הייתי בלחץ.בשני כבר פיתחתי חרדות😬

שניהם בכיתה ט אחרי שנתיים התאזנו,

לקחו את החיים ברצינות והתחילו להתמיד.

גם אני בשאלת מתבגרים, מתבגרות, נכון יותרמתואמת

רבע לאחת עשרה בלילה, הטלפון הנייד של הילדים מצלצל, בת ה-12 (שהטלפון נמצא בשימושה הכמעט בלעדי) עונה -

חברה מתקשרת ללמוד למבחן מחר😱

וכשהערתי לה שהשעה מאוחרת מדי, היא אמרה שלא ידעה שצריך להביא למבחן את דף החזרה מלא (הייתה חולה השבוע אז החסירה), ולכן אין לה ברירה.

מה דעתכן על זה? איך נכון להתנהל ספציפית עכשיו ומכאן להבא?

(הבת הבכורה שלי בדיוק חזרה הביתה הערב, אז שאלתי אותה אם לה בגיל הזה הוריתי ללכת לישון עד שעה מסוימת. היא אמרה שהיא פשוט לא עשתה בעיות עם זה אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)

האמת שאני רק אומרת שזה מאוחר מדי לדעתייראת גאולה

אבל לא מתעקשת על זה, כי גם אצלנו זה נדיר. אז כשזה גם עניין חברתי וגם יש תירוץ טוב, אני מעדיפה לשחרר.

אם יגיעו ל12, אני כן אעצור אותה שזה מוגזם ואני לא מרשה להמשיך.

העניין הוא שזה כבר לא נדירמתואמת

היא הרבה פעמים מאחרת לישון לאחרונה, בין אם כי צריכה לסגור דברים חשובים בטלפון עם חברות, ובין אם כי היא רוצה לפטפט עם האחים הגדולים שלה, ובין אם סתם כי היא נמרחת...

ולאחרונה קשה לה לקום בבקרים (אחרי שבעבר הייתה מזנקת). עכשיו למשל היא עדיין במיטה😬

לא יודעת מה נכוןהשם שלי

אצלי בת ה 9 הולכת לישון מאוחר, והיא עוד קטנה.

היום ב 22:15 היא התחילה לקרוא ספר על הספה.

באיזה שהוא שלב בעלי גירש אותה למיטה.

ב 23:00 היא עדיין קראה במיטה עם פנס.

לא יודעת מתי היא נרדמה.

גם אצלי הצעירים יותר נרדמים מאוחרמתואמת

(והלוואי שהיו רק נשארים במיטות)

ההבדל הוא שעליהם אני יודעת שאני צריכה להיות אחראית ולהכריח אותם לישון. בגיל 12 אני כבר מתלבטת כמה זו האחריות שלי וכמה אני אמורה להשאיר לה את האחריות...

כשאני הייתי ילדהאנוני.מית

שרפתי חצאית ככה. לקחו לי את האור וקראתי ספר עם מנורה שהוסתרה בחצאית.

אין לי בת 12 עדיין, אבל נראה לישימושית
  1. זה עדיין גיל צעיר שכן נכון להגדיר שעת שינה קבועה (נראה לי 22:00-22:30 גג)

  2. בלי קשר להגבלת שינה, יש עניין גם בללמד איזה תעסוקה עושים מתי... כשזה חריג אז אפשר להתגמש אבל קודם צריך להיות ברור שטלפונים עושים רק עד שעה איקס ולימודים עד שעה וואי וכו'.

אבל דברי איתי עוד שנה וחצי

תודה רבה! כיוונים טוביםמתואמת

אדבר איתך עוד שנה וחצי בלי נדר (אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)

בעיניי חשוב להציב גבולות גם בתחום הזהגלי מטר

גם לי יש בת 12 ויש לה שעה שהיא צריכה להיות במיטה ואם צריך באיזשהו שלב שלב אנחנו מבקשים ממנה לסגור את העיסוקים שלה ולנסות להירדם. כמובן שהכל מתוך תקשורת מכבדת ולא בהנחתה ובקשיחות. נראה לי חשוב ללמד אותם מה שייך לעשות מתי, ואני באופן אישי לא חושבת שנכון ללמוד בשעות האלה בכיתה ז, ובטח שלא בטלפון. אני מרגישה שזה גיל שהוא ממש שלב מעבר, עדיין יש לנו הרבה מרחב להשפעה על ההרגלים והלו"ז שלהם וכדאי לנצל את זה ולעזור להם להגיע אל הכיוונים שנכונים בעינינו. כשהיא תגדל יותר מטבע הדברים יהיה לה יותר מרחב פעולה ולו"ז גמיש יותר ותהיה לה גם יותר מסוגלות לנהל את זמנה בצורה נכונה, אבל בגיל 12 זה עוד לא השלב בעיניי ויש יותר צורך בגבולות שלנו.

דווקא אני מרגישה הפוךירדנית

שבגלל שיש להם רצון גדול לעצמאות, אבל הרוב עדיין בשליטה שלנו, בתחום כזה כל עוד לא מפריע להתנהלות היומיומית שלה, כן מעדיפה לתת לה מרחב בחירה.

תודה על הכיוון הזה!מתואמת

זה גם מה שאני מרגישה, רק לא הייתי בטוחה אם אני צודקת.

איך את אומרת לה את זה? בדרישה או בבקשה?

עד כיתה ו הקפדתי יותרירדנית

וישנו בזמן יחסית

מהמעבר לאולפנה השתנה פה הקצב והן ישנות מאוחר יותר.

כל עוד לא מפריע לתפקוד לא רואה בזה בעיה שיישארו ערים, אבל כן יכולה להגביל טלפון אם רואה שהשעה מאוחרת

זה העניין, שזה כן מפריע לתפקודמתואמת

היא מתקשה לקום בבוקר...

באמת אצל הבכורה בסביבות גיל 14 הפסקתי לומר לה ללכת לישון, כי ראיתי שהיא מצליחה לקום בבוקר בכל מקרה, גם היא תלך לישון מאוחר.

אבל אצל השנייה כרגע אני רואה קשר ישיר בין שינה מאוחרת לבין קימה מאוחרת... (למעט הלילה האחרון, שאף שהלכה לישון מאוחר קמה מוקדם - יתרונות חד שנתיים של המעבר לשעון חורף)

בת אחת שלי גם זקוקה מאוד לשעות שינה שלהירדנית

אצלה זה מתבטא בעצבנות יתר כשהיא עייפה ולא באיחורים.

כשהיא מגזימה אני כן אומרת לה שאם לא תלך לישון תהיה עצבנית מחר, אבל זה לא שאעשה כיבוי אורות ואשלח אותה לישןן, אלא רק אתזכר מדי פעם, ובאופן כללי מכוונת אותה לסיים את כל הארגונים שלה מוקדם.

תודה!מתואמת

בוודאי ששולחת לישוןאר

בת 11.5 ובן 13

הבת הולכת סביב 22:00-22:30

ובן ה13 משתדלים עד 23:00 לפעמים זה גם אחרי

אבל כמובן שמעירים להם ושולחים אותם לישון

א. כי אנחנו רוצים קצת שקט

ב. יותר חשוב - הם צריכים לישון והם עדיין קטנים. אם לא אשלח אותם לישון ימשכו בכיף עוד...

וגם אם קמים בבוקר בסדר זה עדיין לא בריא ולא טוב

יש לי גדולים בני 17.5 ו19 שלהם כבר לא אומרת

הם כמובן ה2בה פחות בבית

אבל גם בתקופות שהם בבית זה שלהם בדרכ

תודה! מאיזה גיל לגדולים הפסקת לומר ללכת לישון?מתואמת

ובאשר לשקט - גם אני לגמרי זקוקה לו, אבל כבר הבנתי שאין לי הרבה סיכוי... כן לפעמים שולחת אותם מהסלון, אבל זה לא אומר שהם הולכים לישון...

אני יכולה להגיד לך מה קורה אצליעל הנס

אני במצב הזה עונה במין הלם מעןשה,מה? עכשיו? היא ישנה,אי אפשר לשאול אותה...

וקרו לי מקרים דומים לזה.

האחריות אצל המתבגרים לשינה היא נטו עליהם.

אבל הם הולכים לישון בשעות סבירות לחלוטין.

גם לקום בבוקר בזמן זה נטו עליהם...

בחופש הם יותר מרשים לעצמם,

אבל עם הקטנים זה סיפור אחר לגמרי....

קודם כל אני בלנית אז בקיץ אני חוזרת לקראת עשר וחצי לפעמים מאוחר יותר.בדרך כלל רק אז אני מתחילה השכבות🤦‍♀️ואז הבוקר הוא פרויקט בפני עצמו.

אבל אני בהחלט משקפת להם שאם יישנו מוקדם בבוקר יצליחו לקום מוקדם ויהיו עייפים פחות.

אני כן רואה שלקראת גיל 10 זה מאד מחלחל להם

והם לוקחים אחריות על זה.

אני הולכת לישון בזמן שלי,מתעלמת מהם.

אח הקטנים לא נרדמו קודם בגלל הגדולים אז הגדולים אחראים עליהם,לא קורה הרבה אבל קורה.

גם אני עשיתי כמה פעמים כמוךמתואמת

אבל אז חששתי שאולי אני גורמת לה לפדיחה מול החברות...

בכל אופן, אנסה לאמץ קצת את הגישה שתיארת.

(ואני רק מתפעלת מזה שהגדולים אחראיים על השכבת הקטנים - לא מובן מאליו! וכמובן, מתפעלת מעבודת השליחות שלך❤️)

בעלי טוען שמצאתיעל הנס

עבודה כזו שכל השעות הקשות בבית נופל עליו,

ואני כזה:איך זה מתבטא אם אני חוזרת הביתה להשכבות?

ולמען האמת,הוא כמעט לא בבית בשעות הללו,

והגדולות שלי באמת מקסימות בלעדיהן לא הייתי יכולה לצאת לעבוד.

וכן הם לוקחים אצלי אחריות מגיל מאד קטן.

אני כן רואה את הבת 8 שלי מתקתקת עניינים בבית,בת 10 לוקחת אחריות על הקטנים.

והמתבגרות מנהלות את הבית.

משתדלת שהן לא ירגישו שזה שלהן אבל בפרוש שיהיו מעןרבות ואם בגללן קרה משהו שישאו בתוצאה,

אבל זה המון סיבה ותוצאה פחות עניין של לנסות להטמיע הרגלים ופחות עניין שלי להיות אחראית על המעשים שלהן.

לגבי הפדיחות,אני מבינה לחלוטין,פעם גם היה לאחת הבנות שלי דיון עם חברה על זה😏

הבת שלי ממש לא מתרגשת מזה,אמרה לחברה,כן אם אני לא ישנה בזמן אני גם לא מרוכזת כמו שצריך בכיתה,ובשעה הזאת לא מתקשרים לאנשים אחרים.....פדיחה להעיר הורים של חברה.

אבל הבת שלי חנונית עם קבלות😉

במקום מסוים זה נחמד, בת חנונית כזו🤭מתואמת

בכל אופן, הבנות שלך נשמעות מקסימות!

תודה🙏על הנסאחרונה

בעלי מוותר על הילד שלנואנוני.מית

מתבגר מתחיל. על הרצף. אין לו שום רצון לעשות שום דבר שהוא לא רביצה מול מסך.

רשמתי אותו לחוג שחיה (מעורב, לא שלמה עם זה אבל זה מה יש).

כשהוא הולך הוא נהנה. כשמשהו משתבש לו הוא פשוט לא הולך ואני נכנסת ללחץ שילך כבר ושלא יפסיד ומגעיל לי.

אתמול הוא לא הלך. החליט שכואב לו הראש וטרק את הדלת. ניסיתי לבקש מבעלי שיוציא אותו אבל 'הוא בעבודה'.

בעלי מבקש לבטל לו את החוג. אין לו כח או רצון לרדוף אחריו, ומצידו שיהיה שקט

אני נקרעת. וכל פעם שאני מבקשת ממנו עזרה גם כשהוא עוזר (והוא מנסה) בסוף זה 'בעיה שלי' ומצידו לבטל את החוג ולא להמשיך.

זה חוג יקר.

אני רוצה שהילד יזוז. עושה לי רע לראות אותו כל היום בבית חוץ מהמסגרת. לא תנועת נוער ולא כלום. אם אנחנו סוגרים לו את האינטרנט הוא נשאר במסך, פשוט עם סרטים שיש לו במכשיר עצמו.

איכס. מגעיל לי.

קודם כל חיבוק, גיל ההתבגרות צריך ללמוד לשנות פאזהשמשית123

מצד אחד הם גדלים ואנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות, מצד שני זקוקים לטונות של חום ואהבה והרבה עין טובה.

תנסו ליצור איתו קשר, שיהיה זמנים של חוויות משותפות. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם זה ממש תחילת גיל ההתבגרות אפשר להטיל וטו על מסך, כמובן אחרי שיחה טובה, קביעת עקרונות וזמנים, אבל יכול להיות שהוא נשאב למסך ולא נשאר לו שום מוטיבציה למשהו אחר. יש הרבה חומר ברשת איך לעשות את זה נכון, אבל זה בעיניי דבר ראשון.

הוא רוצה חוויות משותפות מאוד פיזיותאנוני.מית

לגוף שלי זה לא מתאים. כל טיול "רך" שמתאים לגוף שלי אחרי כמה וכמה לידות הוא מעדיף להישאר בבית.

להטיל וטו על מסך - ניסינו בעבר. לא היה גיבוי. הילד שהיה קטן יותר היה פותח בהתקפי זעם אלימים עד שנשברנו. כשהיה קטן יותר הייתי אומרת לו "די סרט" וזה היה פשוט התקף זעם. הוא היה מכה אותי פיזית ושובר חפצים בבית. כשהייתי מזעיקה את אבא שלו שיבוא לעזור הוא היה פשוט מחזיר לו את המסך רק כדי שיוכל לחזור לעבודה שלו ולעיסוקים שלו.

בשלב מסויים בעלי התחיל לחסום לו את האינטרנט. זה עבד קצת. עד שהילד למד ביוטיוב (הילד בכללי לא רואה שטויות, רואה סרטים של גאונים) איך מורידים סרטים לטלפון עצמו. ומאז הוא פשוט מוכן שהעונש הזה יגיע.

בשביל להתקין בקרת הורים על הטלפון צריך את הטלפון. והילד ישן עליו. בכללי היו לו התקפי זעם על עוד דברים אבל הנושא הזה רגיש לו ממש.

אז נשמע שיש פה בעיה עמוקה יותרשמשית123

כשאין כלים באמת זה קשה לעשות שינוי כזה, הייתי מחפשת קודם כל הדרכת הורים מסודרת, עדיף כמובן בזוג, ובהמשך לשקול טיפול גם בשבילו.

יש חוויות משותפות של טיולים האטרקציות, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות ביומיום. תנסי ליצור הזדמנויות כאלה ביומיום, שעה ביום שיושבים לאכול יחד, לראות יחד משהו, להיות חלק מהעולם שלו.

קשהתהילה 3>

נשמע שהפער בין התפיסה שלך לשלו ביחס אליו קשה לך. מציעה לדבר על זה. זה לגיטימי שהוא רואה את הדברים אחרת. זה לגיטימי גם שזה מבאס אותך כי מאד חשוב לך שיתפתח ויעשה דברים עם עצמו.

מציעה לשתף את בעלך בתחושות שלך, ומתוך כך לנסות למצוא מענה לך וגם לילד

מעבר לזה, ניתן למנוע מסך גם במכשיר אם זה חשוב לך. להגדיר שעות שאפשר מסך ושעות שלא. ובמקביל להציע דברים אחרים כמו ספרים, ערכות מדע, ובכללית למצוא דברים ותחביבים שיכולים להעסיק אותו.

הבית מלא בספרים וצעצועים ודבריםאנוני.מית

ולגו.

קניתי לו רחפן. שיחק בו אולי 3 פעמים.

קניתי לו חוגים יקרים כמו השחיה הזה - צריך להתחנן שהוא ילך ולהכין לו את התיק כאילו שהוא ילד בן 5. אם התיק לא יהיה מושלם הוא לא ילך.

הוא מוכן לשחק בדברים שהם לא מסך אבל כשאני (או אבא שלו) איתו. לא כשהוא לבד. כשהטלפון שלו התקלקל חשבתי שאולי זה שהטלפון שלו מקולקל ירגיע אותו קצת. זה לא עזר. הוא פשוט נהנה מזה שאנחנו לא יכולים לתקשר איתו וחגג על זה (גם לא הלך לבי"ס בתקופה שלא היה לו טלפון, כן ערבנו קב"סית, זה לא עזר)

בסוף נשברנו ולקחנו לתיקון.

אין סיכוי לקנות לילד כזה טלפון מקשים. אפשר, הוא לא יסתובב איתו ואז לא השגנו שום דבר. התקופה שהוא היה בלי טלפון הייתה סיוט בשבילי יותר מאשר בשבילו.

לא יודעת כמה כסף השקעתי שיהיה עוד דברים חוץ מהמסכים. זה לא הועיל. הוא היה משחק בדבר החדש חמש דקות וחוזר למסך.

וגם להגביל את המסך לא היה אפשרי. בשנים שהילד הזה היה קטן יותר אני הייתי בדיכאון ועם כדורים ובמיטה ובעלי פשוט שם אותו מול המסך כל הזמן רק כדי שיוכל לעבוד ושיהיה לו שקט. כעסתי עליו על זה מאוד אבל זה לא עזר. הייתה תקופה נוראית.

הקורונה הייתה עוד יותר איומה והרגה את הכישורים החברתיים שעוד קצת היו לו לפני כן. פתחנו לו מחשב בשביל השיעורי זום הדפוקים. אז הוא היה נכנס לשיעור במחשב ורואה סרט במסך מפוצל.

עם ילדים אחרים בבית אני כן מצליחה להגביל שעות בהיה. איתו - לא.

נשמע ממש ממש לא פשוטתהילה 3>

מקווה שיש ךכם הדרכת הורים, גם כדי לאוורר את התחושות הקשות, לקבל הכוונה לגביו וגם הזדמנות לשיח זוגי על היחס כלםיו

יש לכם הדרכת הורים?מתואמת

אני מבינה נכון שהוא על הרצף האוטיסטי?

זה דורש עבודה אחרת מאשר עם מתבגר "רגיל", וזה באמת עלול לעורר קושי רגשי אצל ההורים וייאוש...

בהדרכת הורים טובה יוכלו לעזור לכם בזה.

❤️

אולי למצוא לילד חוג אחר?רינת 24

אצלנו באזור יש חוג כדורגל לילדי צמי"ד אבל גם אם אין אצלכם… אולי הוא פשוט מעדיף תחום אחר?

יכול להיות גם נגינה, שחמט וכו'

(אם הוא לא יודע בכלל לשחות אז בעיני כן שווה להתעקש איתו כי זה יכול להציל חיים)

מצטרפת לשאלהמתיכון ועד מעון

האם יש לכם הדרכת הורים המותאמת לנוער על הרצף? האם אתם בקשר עם הורים נוספים שיש להם בני נוער על הרצף? האם הוא במעקב רפואי?

נשמע שאת עושה המון אבל אולי צריך לשנות כיוון

יש הדרכהאנוני.מית

אבל הזמן שם מוקדש לבעיות יותר קשות שיש לנו איתו ולהתקדמות במקומות אחרים. יש מעקב פסיכיאטר. יש גם כדור שהוא מקבל אבל לא לוקח.

תודה !

אני ממש מבינהמתיכון ועד מעון

אבל השאלה נשמעת מורכבת, וגם הנושא של הטיפול התרופתי, שנשמע לי כדאי לחשוב ביחד.

זה לא השאלה הקונקרטית של כן או לא בריכה אלא באופן כללי ההתנהלות הזוגית שלכם מולו

כל הכוח נמצא אצלך, רק תשתמשי בו נכוןמשה.ב

את נקרעת כי את סוחבת את זה לבד, וכל פעם שאת מבקשת עזרה זה חוזר אלייך בתור 'בעיה שלך'. זה מתיש. במקום להסביר לו שוב ושוב למה החוג חשוב, תנסי לשאול אותו שאלות: 'מה לדעתך יקרה לו אם הוא יהיה כל היום מול מסך?' 'מה כן היית מוכן לקחת על עצמך?' כשהוא מגיע לבד למסקנה, הוא הרבה יותר שותף. ואז תגידי לו בפשטות מה את צריכה: 'אני לא מבקשת שתרדוף אחריו. אני מבקשת שביום של החוג אתה זה שמוציא אותו.' בקשה אחת, ברורה, בלי נאום.

לגבי הילד: אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, וזה לא משנה מה הסיטואציה שלו, גם אם הוא על הרצף, בסופו של דבר אם את רוצה להניע ילד לעשות משהו את צריכה להביא לו תמריץ. כרגע יש לו מסכים שהוא יכול לברוח אליהם ולעשות את מה שהוא רוצה.

בתור התחלה, אם את רוצה שהילד יזוז, תוציאי ממנו את הדברים שיוצרים לו סטטיות: מחשב ופלאפון. עכשיו, אל תוציאי את זה בכוח. מה שאת יכולה לעשות בפלאפון בתור התחלה זה לנתק לו את ה-SIM, את הטלפון מהאינטרנט. אפילו לא להוציא את זה פיזית, ולא להראות לו שעשית משהו.

את צריכה להסביר לו בצורה אלגנטית ונעימה, כי את רוצה לרכוש את האמון של הבן שלך, ושלא יהיה לו אנטגוניזם כלפייך. תסבירי לו שפשוט כרגע, בשביל שיהיה לו משהו מסוים, הוא חייב לתת משהו מסוים. זה גם יחנך אותו בצורה הרבה יותר בריאה לעתיד, והוא יהיה פחות מפונק.

ככה תהני משני עולמות: גם זה יקדם אותו מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם הדברים שיגיעו בעתיד, וגם תגרמי לו להבין שאם הוא רוצה משהו כמו הנאה מיידית, כמו מסכים, הוא חייב לעשות משהו עבור זה — כמו ללכת לחוג, או כל דבר אחר שתבחרי לנכון.

אם יש עוד שאלות, אני פה

יישר כוח על התגובהמתואמת

הפורום הזה מיועד לאימהות (נשים) בלבד, אז נשמח שגברים לא יגיבו בו.

(נעזוב את זה שזה פורום לנשים)אנוני.מית

אם היית קורא את התגובות היית רואה שכבר סגרנו לו את האינטרנט והוא למד לאגור סרטים ותוכן בטלפון בידיעה שהעונש הזה יגיע. הוא לא טיפש.

בעבר כשסגרנו לו את הרשת הוא הלך לדודים שגרים קרוב. אפילו לא נכנס אליהם הביתה. ישב מתחת לחלון שלהם בשביל wifi...

נראה כמו תשובת AIרקאני

(באופן כללי צריך לשים לב לכל שם משתמש חדש...)מתואמת

קטע. למה ?אנוני.מית

אני עובדת עם AI ביום יום והתשובות שלו נראות אחרת לגמרי. את התגובה כתבתי במקלדת שלי אני בעצמי לבד. עכשיו המורה מאשרת לי את שיעורי הבית?

לא דיברתי על התגובה שלךרקאני

הגבתי למשה.ב

שימי לב לניסוח התגובה שלו

(ואם תיכנסי לכרטיס שלו תראי שכל התגובות שלו בסגנון הזה)

והמקף הקשיח !אנוני.מית

אם יש עוד שאלות, אני פהרקאני

אין דבר יותר מסגיר מהמשפט הזה....

נשמע ממש קשוחצמאהאחרונה

מבינה שאתם אצל הדרכת הורים שזה הצלה במקרים כאלה.

ונשמע שהוא שיא המורכב

כאוטיסט ועוד.

בעיקרון בגלל שזה כבר מאוד מושרש אצלו התלות במסך זה תהיה עבודה מאוד קשה לפרק את זה ולהפריד אותו מהמסך, ולו לזמן קצר.

אני הייתי מגדירה מכל הדברים שכתבת ואמרת מלחמה אחת מולו ולא בו זמנית 20 מלחמות וחזיתות

אז אם יש עוד מלחמות מולו צריך לוותר

ולדעת בשלמות שאת עושה את ההשתדלות שלך ומכאן להתפלל לה' שיעזור לו, זה ילד גם שלו.

אם המלחמה שאת רוצה לנהל זה הקטנת זמן מסך או הגעה לחוג

או פעילות אחרת שיבצע

צריך לייצר לו תכנית התנהגות עם תמריצים חיוביים ושלליים. אבל לא עם הדבר עצמו שזה המלחמה שלך אלא בדרך עקיפה.

אבל צריך בשביל זה כח ויציבות.

וכרגע הוא מצליח למוטט אותך ואת שבורה מהמצב..

שזה ממש מובן וכואב ובאמת מפרק

כי יש פחד וחרדה לשלומו ולמה יצא ממנו ושהוא מפסיד את כל העולם שלו לטובת מציאות מדומה של מסך.

יש לי אישית ילדה במצב ממש דומה

בת 13

ונמצאת ביום כ8 שעות או יותר רק במסך..

ניסינו את כל סוגי הנעילות והסגירות וזה לא עובד..

העבודה היא בחיובי

ביצרתיות

בקשר

במינונים

לא בהורדת זמן מסך

גם ראיתי כתבה על זה שיש מחקר שכבר לא צריך להוריד זמן מסך (נראה לי אודליה מתעצומות דיברה על זה)

אלא לייצר זמנים של צומת לב משותפת חיוביים וגם זמנים לבד שהילד יוצר ויצרתי גם אם זה קצת זמן ביום.

אבל הנקודה הכי עיקרית היא

שהוא חייב חייב זמנים שאתם מראים לו שאתם אוהבים אותו בסופר גלויי מוחצן

ובכל הכח כמה הוא טוב ונצרך בבית..

כל דבר פצקי טוב שהוא עושה תחציני אותו ותחגגי עליו

וזה יתן לו העצמה ויחבר אותו לרצון שרוצה עוד מהטוב הזה.

כי כרגע משיג מלא צומת לב שלילית. ולא מצליח לאסוף צומת לב מזמנים חיוביים.

מקווה שיש לו תפקיד קטן בבית ואם יש לו אז לתת לו על זה כ"כ הרבה חיזוקים

ולספר לאחים ולאבא כמה הןא טוב ושמח אותך.

ממש לעשות את זה בהתחלה מעושה ובהצגה .

הוא צריך שתעזרי לו לבנות לו תדמית שיש לו למה להיות אתנו בעולם בלי לברוח.

טוב כתבתי כמה נקודות בקצרה מקווה שעזרתי

דרכי הרגעה לפני השינה לילדת קשבמדברה כעדן.

ילדתי המתוקה בת ה11 עם קשב וריכוז ובולט מאוד שזה מפריע לה להירדם בלילה, בנוסף, היא גם עדין מרטיבה ואני כן בקטע של לטפל מהשורש ולא כל הפלסטרים האחרים... אז בגלל שממילא ברור כשמש שהיא לא רגועה לפני השינה, וזה בעיה לכשעצמה, ואולי זה גם יסייע כ"תופעת לוואי" לעניין ההרטבה, חשבתי לחפש איזה תוסף תזונה טבעי ללפני השינה או אולי המלצה למדיטציה מומלצת לילדי קשב ללפני השינה... או כל דבר שמעודד רוגע.

תודה רבה!

>>>שימושית

תנסי להכניס לה לסדר יום 40+ דק' פעילות גופנית רצינית (רכיבה על אופניים, התעמלות, שחיה וכו') שעתיים לפני שהיא אמורה ללכת לישון

להחשיך את הבית חצי שעה לפני שהולכים לישון (ושלא תתעסק במסך בזמן הזה, אם ממש דחוף, לשים את המסך על מצב לילה)

להשתמש בשמיכת כובד, ובמיטה לעשות 30 נשימות עמוקות ומלאות.

בקשר להרטבה ממליצה ללכת לטפל בזה אצל אורולוגית

תודה! ואוו כמה טיפים!!מדברה כעדן.

ולגבי ההרטבה, היינו בהכל...

אוף שימושית

מקווה שתמצאו פתרון, כי הירדמות מהירה ושינה איכותית לא בהכרח יפתרו את זה

לגבי ההרטבה…רינת 24

יש לי שיטה שיכולה לעזור וגם אם לא עוזרת מאד מקלה על התקופה הזאת:

תעירו אותה כל לילה בשעה קבועה (נניח אחת בלילה- שימו שעון מעורר) וכל שלושה ימים תאחרו את זה ברבע שעה. ככה עד שתגיעו לבוקר.

אמנם מבאס לשים שעון מעורר לשעות כאלה אבל לפחות היא קמה יבשה.

האם היא מטופלת תרופתית בקשב?

אם כן- אולי צריך להחליף כדור/ מינון.

באופן כללי יש קשר בין הרטבת לילה לקשב וריכוז…

  • יש ביוטיוב מלא הרפיות ומדיטציות לפני השינה.

  • כתבו לך פה ספורט- זה יכול לעזור משמעותית

  • אמבטיות

  • מלטונין עוזר להרדם. זה לא טבעי וצריך מרשם אבל מאד אופייני לילדי קשב וריכוז.

  • באיזה שעה היא הולכת לישון? זה נורמלי לילדי קשב ללכת לישון מאוחר יותר. היא יכולה פשוט לקרוא במיטה בנתיים, זה גם מרגיע ומעייף.

ראיתי פעם המלצה לכבות אור לבןאנוני.מית

רק אור צהוב

איזה מהמממת את... אולי פודקאסט אהוב?אוהבת את השבת

אצלנו בת 9 מכורה... )אולי יותר מדי..( ומאוד אוהבת להירדם ככה!!

ולמה את חושבת שהקשב והפספוסים קשורים..?

מחקרים.. רפואית...מדברה כעדן.

ילדי קשב עם נטיה גדולה יותר להרטבה מאוחרת

בכל מקרה אני לא יודעת בוודאות מה אצלה, רק שאני אוהבת לטפל בדברים מהשורש...

לבדוק חסר בb12 ולתת תוסףאור עולה בבוקר

רופא משפחה עצר אותי לפני שרצתי לתת מלטונין לילד קשב שלי , הציע לבדוק חסר בb12 , וצדק ברוך ה' !! מאז שנתתי לילד הוא נרדם הרבה יותר מהר ! ובשעות סבירות

תודה!מדברה כעדן.

אשמח לשמוע מתי בערך היה נכנס לישון ומתי בפועל נרדם פלוס מינוס

לצערי אני נותנת מלטוניןצמאהאחרונה

לילדה מורכבת בת 13 היא מקבלת כבר שנה וחצי

ולילדה על הרצף בת 8

מזמינים מאתר מחול

כדורים מציצה או בליעה

זה לא הכי טוב אבל שניהן ממש התקשו להרדם ויצר מורכבות גדולה בכל ההתנהלות

את צריכה לראות אם את מצליחה בכוחות עצמך עם הצעות שניסו כאן

כמו-

מדיטציה/ ספורט לפני / החשכה/ תכנית פרסים או מבצעים/ זמן של צומת לב איכותית עם אחד ההורים לפני השינה/ להרשות להתעסק בדברים אהובים בשקט במיטה

או באמת להעזר במלנוטין

בהצלחה גדולה

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכתaibrainora

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכת לילדים עם קשב וריכוז ❤️ לגבי תוספי תזונה, כדאי להתייעץ קודם עם רופא ילדים, במיוחד בגיל 11.

חופש בשישי לילדיםאור10

הלך לנו היום חופשי לזוגיות חח

בכל אופן

השנה עשו פיילוט בישיבה חופש בימי שישי

ולילד הזה ספציפית זה ממש מיותר

הוא אוהב ללכת לבית ספר

הוא בקושי פוגש חברים מחוץ ללימודים

הוא לא יוצא לתנועת נוער

הוא לא רוצה חוג

לא רוצה להתנדב

בקושי מצליח לעשות משהו בעצמו, תמיד רוצה שאיזה אח קטן או גדול או הורה יתלווה אליו ליציאה

הוא מקסים ועוזר במה שמבקשים

יש לו קצת תחומי עניין אבל מסתכם בחצי שעה התעסקות

מה לעשות להפוך את הימי שישי האלו להזדמנות לפיתוח עצמי והעשרה, לפני שמתרגל סתם לקום מאוחר ולהיות במסך

מה אצלכם עושים?!

הוא מתחבר לבישול/ אפייה?איזמרגד1

אם הוא יזרום על זה אפשר לתת לו תפקיד קבוע של אפיית עוגות או חלות או דברים קבועים שהןא מבשל, ואז זה גם עזרה בשבילך, גם תעסוקה/ תחביב בשבילו וגם שותפות בבית במשהו שנהנים ממנו ומחמיאים עליו

ואולי שייך למצוא עבודה של פעם בשבוע, גם תעסוקה וגם שיחסוך לעצמו כסף לדברים שמעניינים אותו

גם אצלנו לא לומדים, ולצערי קמים מאוחרשמשית123

אחת קמה מאוחר אבל אח''כ במרץ משלימה את כל המשימות שלה.

השניה קמה מאוחר ודי נמרחת, אני כן התחלתי להבין שהם צריכים את הזמן הזה גם לא לעשות כלום, לא לקום מוקדם ולא יגידו להם מה לעשות. מודה שלא פשוט, כי לפעמים אני בעצמי עובדת אז עזרה בהחלט נצרכת..

האמת שאצלנו אנחנו מנצלים את זה כדי לצאת לפעמיםמתואמת

ואז הגדולים שבבית שומרים על הקטן התורן שאין לו משפחתון ביום שישי...

אבל מבינה שאצלכם אין את זה.

בכל אופן, הבת שלי קמה מוקדם יחסית ועוזרת לי בהכנת האוכל (או מכינה במקומי🙈).

הבנים באמת קמים מאוחר לצערי, אבל עוזרים בבית כשצריך (לזרוק שקיות זבל למשל. עכשיו אחד מהם הצטרף לבעלי לקניות).

אולי הוא יכול ללכת לטייל עם חברים מהכיתה?

אף שנשמע לי שהכי טוב ללמד אותו לעזור בבית...

בן כמה הוא?רינת 24

אולי לעודד אותו למצוא עבודה כדי להוציא רשיון בהמשך (או כל דבר אחר שמדבר אליו).

אולי עבודה?תהילה 3>

תודה לכולםאור10אחרונה

זה רעיון שיכין משהו לשבת-אבל קשה לי כשאני במטבח שיהיו עוד, צריכה לשחרר...

הלוואי והיה עובד קצת אבל במה אפשר לעבוד בגיל 13?

אני באמת לא רוצה שיהפוך להיות זה שמנצלים לארגן שבת רק כי הוא בבית, אלא רוצה שיפיק מזה משהו...

ואולי בכלל אני צריכה להפסיק לנסות לשלוט לו בזמן ולאפשר לו לעשות מה שבא לו...