י"ז כסלו 14:24

שָׁלֹשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם:

בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.

שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל,

וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמֵן וְאוֹמֵן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


לגבי לשון 'אבעיות':

הר"ש על פי הירושלמי: "אבעיות. בירושלמי (שם) מפרש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי (עובדי' א) שהבעל הבית מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה". פה יש חידוש שצריך את רשות בעל הבית להרשות לעניים לקחת את הפאה. על אף שפאה ממון עניים, מדין ''תעזוב' צריך שבעל הבית יניח להם לקחת, וזה משמע בעצם דין המשנה שמורה לכאורה לבעל הבית לא להוסיף ולא להחסיר. הגר"א בשנות אליהו הקצר כותב: "שלש אבעיות ביום. פי' שלשה זמנים ביום מחויב להתגלה בתוך שדהו".

אמנם רש"י בישעיהו (א, ח) מפרש אבעיות מלשון ליקוט): "שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום". לפי הפירוש הזה לא צריך את רשות בעל הבית שהעניים ילקטו, אלא הם לוקטים מעצמם בשעות האלו. המשנה נוקטת הוספה והפחתה בלשון רבים- "שלא יפחתו" "שלא יוסיפו". אפשר לפרש שזה לא דין בבעל הבית המוסיף או המחסיר, אלא דין כללי בזמן שהעניים צריכים לקחת.


הרמב"ם מפרש: "שלש אבעיות — שלש בקשות, מלשון 'אם תבעיון בעיו'(ישעיהו כא, יב)."

הירושלמי מפרש שהזמנים השונים זה בשביל צורכי עניים חלשים שונים: "בשחר ובחצות ובמנחה בשחר מפני המניקות ובחצות מפני התינוקות ובמנחה מפני הנמושות". הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ב, טז) מפרש: "ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה."

העניים החלשים 'מבקשים' אוכל- "העניים והאביונים מבקשים" (ישעיהו מא, יז), לכן קבעו להם זמנים שנוחים להם.


המדרש תהלים-שוחר טוב ה אומר: "כי עני ואביון אני (תהלים שם /פ"ו א'/), אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר עני ואביון בישראל הכתוב מדבר, שנאמר העניים והאביונים (ישעיה מא יז), אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח התבונן מה בלבי, בינה הגיגי."

זה גם לשון הפסוק בתהלים (יט, טו) שאומרים בסוף תפילת שמו"ע (ירושלמי ברכות ד, ד; עיין בבלי ברכות יז ע"א): "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי".

הזוהר בפרשתינו 'וישלח' קסט ע"א אומר על הפסוק הזה: "תא חזי דוד מלכא אמר (תהלים י"ט) יהיו לרצון אמרי פי אלין מלין דאתפרשן, והגיון לבי אלין מלין דסתימן דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה דא הוא הגיון דאיהו בלבא דלא יכיל לאתפרשא ועל דא אצטריך מלה לאתפרשא בפומא ומלה דתליא בלבא וכלא רזא איהו, חד לקבל דרגא תתאה וחד לקבל דרגא עלאה, מלה דאתפרשא לקבל דרגא תתאה דאצטריך לאתפרשא, ההוא דתליא בלבא איהו לקבל דרגא פנימאה יתיר וכלא כחדא איהו, ועל דא אמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'".

זאת אומרת שדווקא הבקשה בלב היא הדרגה היותר פנימית ועליונה.


אם אנחנו שומעים לבקשה הפנימית של העניים לבקש שקשה להם לפרש את רצונם, גם ה' ישמע את בקשתינו שקשה לנו לפרש.

י"ז כסלו 19:44

א. אשיר וארונן תמיד על חסדך, אודה לך תמיד על רוב רחמיך.

ב. חפצתי בי ותציבני לפניך לעבוד, החזקת את מצב רגליי לא למעוד.

ג. נתת לי חכמה ועומק ויכולת ניתוח, הכל משפע אורותיך שחננת לי ברוח.

ד. תעזור לי למלא חסרונות לתקן שגיאות, לשאוף לשלמות המעשה באופן יאות.

ה. תדריכני בדרך ישרה לפי רצונך, תטע בקרב לבי אהבתך ויראתיך.

כ' כסלו 08:46

נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיַּר —

פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה;

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה —

שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בְּשָׁעַת הָעִמּוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מבאר את דעת תנא קמא-רבנן: "ומ"ט דרבנן ר' אמי בשם ר' חזקיה רב יהודא בשם שמואל כתי' ושכחת עומר בשדה ושכחת קמה את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומרין".

בפשטות זה היקש בין עומר לשדה בלי טעם.

ניתן להציע טעם של חכמים: בפסוק משמע שיש קשר בין העומר לשדה. הרלב"ג מפרש לפי הפשט: "ושכחת עומר בשדה - ראוי שיהיה נשכח בשדה; אבל אם נשכח בעיר , כיון שאינו נשכח בשדה , אינו שכחה."

לפי הירושלמי אפשר להבין את הפסוק ישהעומר הוא לא מנותק בדין מהשדה, אלא מכיוון שהוא נקצר מהשדה, אז כאשר הוא נשכח בשעת עימור, אז מתגלה למפרע שחלק מהשדה נשכח, כי אמנם הוא מנותק מהשדה עכשיו, אבל הוא עדיין מוגדר 'תבואת השדה'.

מכיוון שגר הוא היה גוי בשעת הקצירה, אז יש ניתוק בין השדה לעימור, כי זה לא מתייחס לשדה שהיה חייב, ולכן אי אפשר לקרוא לזה למפרע 'תבואת שדה של חיוב'.


הזוהר בבלק אומר: "את ירק השדה אינון רוחין דבני נשא דאינון ירק השדה". יש את העומק של הזוהר, אבל ניתן לפרש בדרך יותר פשוט שאותו רוח שמחיה את האדם, גם יש בחינה ממנו בקניניו ובשדהו השייכים לאדם, ואותה רוח גורמת לקנינים של האדם לצמווח ולהתרבות.

כאשר אדם היה גוי ותבואת שדהו כבר צמחה, אז הרוח שהצמיחה את השדה, הייתה רוח נכריה, לכן הוא פטור ממתנות עניים. כאשר הוא מתגייר הוא כקטן שנולד, ורוחו מתחדשת בקרבו ורק מעכשיו יש בחינת רוח ישראלית בתבואה שמחייבת אותו במתנות עניים.

כ"א כסלו 14:46

הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה —

חַיָּב.

עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין — חַיָּב.

קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין —

פְּטוּרָה,

שֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


 

פרשני המשנה הראשונים אומרים שרבי יהודה יחלוק גם כאן בשכחה, מכיוון שהוא סובר שהחובה תלויה רק כשמגיע שעת העימור.

התוספות רבי עקיבא איגר מעיר שגם לפי רבי יהודה בשעת העימור עצמו כשהחיוב חל זה היה ברשות ההקדש. בעל הבית רק מקבל את העומרים, לכן לכאורה גם לפי רבי יהודה יהיה פטור.


 

לכן הקהתי מציע להגיד לפי הראשונים שאם לא אספו את העומרים לגדיש עדיין לא מתחיל שעת חלות חיוב העומרים בשכחה.

זה קצת דחוק כי לכאורה בפשטות סתם עומרים במשנה זה הכוונה שהגיעו לגמר מלאכה, לפי מה שנלמד בפרק ה, ח.


 

לי נראה להגיד שלפי הראשונים, אז לפי רבי יהודה החיוב בעומרים ממשיך כל זמן שהם עומרים. נכון, שהחיוב התחיל בהקדש, אבל ממשיך החיוב אחרי שהבעל הבית פודה, ולכן הראשונים אומרים שלפי רבי יהודה יהיה חייב.


 

לשון במשנה בדיעבד 'הקדיש' ולא 'המקדיש' כי הוא מפקיע ממון עניים. רואים שעל אף שאדם רוצה לתת להקדש, לכתחילה הוא צריך להשאיר לעניים.

הושע אומר (ו, ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח". הפרקי דרבי אליעזר פרק יב כותב: "אמר הקדוש ברוך הוא חביבה גמילות חסדים מזבחים ועולות שישראל עתידים להקריב לפני על גבי המזבח, שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח".

 

כ"א כסלו 16:01

א. האור הולך ובא מבהיק את עיניי, אחישה במהירות ובבזק התלהבות פעמיי.

ב. לקראת הופעת נהרה עליונה, חנוכה הנובע ממעמקי שמן המשחה.

ג. שמן המושח כוהנים גדולים, שמן הממליך מלכים אדירים.

ד. שמן המשמח לב ונפש, שמן המלא אור וחופש.

ה. חופש להתעלס באהבת א-לוהינו, חופש לשקוד על דלתי תורתינו.

ו. לחדש חידושים על שישים מסכתות, לפתח רעיונות עמוקים ברוב אהבות.

ז. לשיר ולרונן על רוב הניסים, להודות ולהלל לשמך כל הימים.

כ"ד כסלו 11:17

כַּיּוֹצֵא בוֹ,

הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — חַיָּבִין.

מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן —

חַיָּבִין.

הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר,

וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן —

פְּטוּרִין,

שֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם מפרש: "עונת המעשרות — היא שעה שיתחייב במעשרות. וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות." משמע ממנו שזה זמן הגידול שפרי חייב כשהוא עדיין באילן. זה משמע הדעה של ר' בא בירושלמי.

הר"ש מפרש: "עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן. שפדאן קודם מירוח:"

זאת אומרת הזמן המעשי שמעשרות מתחייבים.


לכאורה הירושלמי והרמב"ם הם חידוש, כי המעשרות עדיין לא מתחייבים בפועל כשהם באילן, אז מה זה משנה שהגיע השעה שהוא ראוי למעשר באילן?

נראה לשיטתם שכאשר הגיע עונת מעשרות באילן אז בגלל שזה לא ברשות בעל הבית אלא ברשות הקדש חל על זה הדין "דגנך ולא של הקדש" (ירושלמי מעשרות א, א). זאת אומרת שהבעלות של הקדש כשהגיע עונת המעשרות מחיל על זה שם 'דגן של הקדש'.


פה שלא במשנה הקודמת כתוב "המקדיש" לכתחילה, כי מותר לגרום להפקעת תרומות ומעשרות בעתיד כשזה הולך להקדש.


הרד"צ הופמן (משפטים ב) כותב על משמעות המילה 'עונה': "ואחרי האמת והדברים האלה אומר אני כי 'עונתה' הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח אותה לאשה, שאף אם יקח לו אשה אחרת, אינו רשאי לגרוע חוקה של זו. בוודאי נכון הוא לומר שאין משמע המלה עונה סתם - זמן, אלא הזמן המתאים לפעולה מסוימת. על כן 'עונת המעשרות' פירושו הזמן המתאים לעשר את גידולי הקרקע, ו'עונת נדרים' הוא הזמן שבו ילדים ראויים לנדור נדרים."

היה אפשר לפרש ב'עונת מעשרות' זה מלשון תנובת השדה כמו שלמדנו בפרק א, ב "ולפי רב הענוה". זאת אומרת מתי שהתבואה צומחת, וזה מסתדר לפי הרמב"ם ולא לפי הר"ש. 

כ"ד כסלו 13:06

א. עלי עלוז לבי ואהודנו, בשמן הקודש ראשינו משחתנו.

ב. חכמה חסד וחיים, חן כבוד ורחמים.

ג. אשמח באל גבורות עולם, אשבח ל-ה' הגודע לגויים קרנם.

ד. המביא ישועת עולמים לעם נבחר, המציל עם סגולה מכל הצרות שעבר.

ה. המאיר ומבהיק נרות המנורה, המרומם עמו החביב בקדושה וטהרה.

כ"ז כסלו 14:06

מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה,

וְאָמַר: "הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי" —

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

זָכָה לוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יִתְּנֶנָּה לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נָכְרִי —

חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת,

אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הגמרא בבא מציעא ט ע"ב מסבירה את דברי חכמים שלא אומרים שני מגו: "דר' אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי כחד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". זה גם שיטת הירושלמי שמדובר בעני.

בגמרא בגיטין יב ע"א מביאים את טעם של חכמים: "אלא דכתיב (ויקרא כג, כב) לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני". לפי זה גם עני לא יכול לזכות לעני מגזירת הכתוב.


נראה שהמחלוקת אם אומרים תרי מיגו, זה האם המיגו מעמיד את האדם במציאות שהוא יכל להיות, כמו העשיר שמפקיר נכסיו והאדם שזוכה לעצמו או שזה רק נותן לו כח קניני כי בתיאוריה הוא יכל להיות במציאות הזאת. לפי רבי אליעזר אנחנו מעמידים את האדם כאילו במציאות ממש הוא יכול לממש את הקנין ולכן זה לא משנה מיגו אחת או שתים, כי מעמידים אותו במציאות שיכל להיות. לפי חכמים זה רק בגלל התיאוריה נותנים לו את הכח, ואי אפשר לצרף תיאוריה לתיאוריה, לכן לא אומרים שתי מיגו.


הזוהר בלק קצז ע"א כותב: "ומיגו דאיהו עידן רעוא בעא קודשא בריך הוא זכותא דההוא בר נשא אי ישתכח בצלותא". זאת אומרת שכאשר אדם מתפלל בשעת רצון, ה' מחפש לו זכות בתפלתו. כמו שדוד אומר בתהלים סט, יד: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך".

הדברים רבה ב, יב אומר: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים".

הירושלמי במכות ב, ו אומר: "דמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הן לתפילה אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים בשעה שאני מתפלל לפניך תהא עת רצון דכתי'  [תהילים סט יד] ואני תפילתי לך ה' עת רצון."

הלוואי שנזכה לשעת רצון בתפילה.

כ"ז כסלו 15:52

א. ה' מתאוה לתפילות המסכן, המדוכא מרוב צרות ומתנוון.

ב. לרומם אותו מעפר ממקום חלש, לתקן ולשפר את גוויתו ונשמתו מחדש.

ג. לתת לאין אונים עצמה הרבה, לומר לצרותיו די כדי לכלה.

ד. ה' זוכר כל יחיד ובודד, משגיח עליו משמחו ומעודד.

ה. ממלא את נפשו עדן עליון, נותן בלבו שיר לשבח ולרון.

ו. מצמיח ישועות עד קצה הארץ, קורא לכל בית בישראל בית פרץ.

ז. מרחיב את מיתרי אהליהם עד גבולות עולם, מנחיל להם ניצחון ששון על ראשם.

כ"ח כסלו 08:23

אֵיזֶהוּ לֶקֶט?

הַנּוֹשֵׁר בְּשָׁעַת הַקְּצִירָה.

הָיָה קוֹצֵר,

קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ,

הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ —

הֲרֵי זֶה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל —

לָעֲנִיִּים.

אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל —

לְבַעַל הַבַּיִת.

רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל —

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

לָעֲנִיִּים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

לְבַעַל הַבַּיִת.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


 

צריך עיון מה יסוד המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא לגבי ראש היד וראש המגל?

התוספות יום טוב מסביר שלפי רבי ישמעאל זה ספק לקט ולכן זה לעניים, ולפי רבי עקיבא זה ודאי לא לקט. הוא לא מסביר יותר מה יסוד המחלוקת.


 

הר"ש כותב: "ר' ישמעאל אומר לעניים. דמדמי ליה לתוך היד ולתוך המגל: ר' עקיבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל:"

הר"ש מסביר יותר על תורת כוהנים: "הרי אם נתכוין היה יכול לפשוט ידו וליטלה וכן לפשוט מעט מגלו ולקצור".

השאלה על רבי ישמעאל מה זה משנה אם הוא יכול לפשוט? הרי כעת זה לא נמצא ביד או במגל שלו, אז למה יחשב לקט?

נראה שזה גדר בפעולת הקצירה ורבי ישמעאל סובר שאם יכול לפשוט זה נקרא חלק מפעולת הקצירה.


 

הראב"ד בתורת כוהנים מסביר: "ר' ישמעאל סבר ראש היד וראש המגל בשעת קציר קרינא ביה. ור' עקיבא סבר לאו שעת קציר הוי." לפי זה נראה לבאר ברבי ישמעאל שברגע שהקציר נמצא בראש היד או מגל, אז היד והמגל מגדירים את זה שעת קצירה.


 

השל"ה כותב (פרשת קדושים דרך חיים תוכחת מוסר):

להניח פאה בשדה לעניים (טעמי מצות, עשין צ"ד). להניח לקט (שם, עשין צ"ה). להניח עוללות (שם, עשין צ"ו). להניח פרט, שנאמר (ויקרא יט, ט - י) 'ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט' (טעמי מצות, עשין צ"ז). טעמי מצות אלו, לפי שהעני עיניו תלויות לשמים ומתקוטט עם בוראו, לכך באו ארבעה מצות הללו להטיל שלום בין העני לבוראו, משום דשייכי בפת ויין שהם עיקר מזונו של אדם חייבתו התורה, לפי שעיני עני תמיד לקרא תגר על העשיר בדמע ונענה. ולפי שהאדם כשהולך לקצור שדהו ולבצור כרמו משתרר בנחלתו, שהנחלה היא מטכסיסי המלוכה, ציונו באלו המצות להורות שעם היות שהנחלות שלו יש לו אדון ושולטן עליו. 'לא תעולל' (הגה"ה כמו (במדבר ד, יג) 'ודשנו את המזבח', הסרת הדשן). לא תסיר העוללות, הניחם לעולל ויונק, ולא תאמר שהוצאת ריבוי הפירות תלוי בעבודת השדה והכרם, כמו ועולל למו (איכה א, כב), אלא בברכתי שקיימת מצותי, לכן לא תבקש לך סיבה ועילה אחרת רק בתת (ממונך) [מזון] גופך לנפשך שהיא הצדקה לעניים. פאה ממקום מסומן. לקט כיון שנפל מידו פקע זכותו (ויצא) [ויבא] לרשות אחרים. העוללות לעוללים והגרעונים לעניים. פרט כיון שנפרטו נפרדו ממנו ונפלה ביד עניים, שעיניהם תלויות לעשירים שירחמו עליהם. והברכה של הכרם והשדה לא תגלה, (הגה"ה 'תעולל' לשון עליל, שהוא מקום מגולה). שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין (בבא - מציעא מב א). לפיכך פאה ולקט ועוללות ופרט לעני ולגר תעזוב אותם."

 

 

כ"ט כסלו 08:34

א. חסד אל כל היום סובבנו, בתוך ימי התעוררות דיננו.

ב. שמחה וחדוה להפוך גבורות לחסד, למשוך אור הנר בהתלהטות אור המסד.

ג. יסוד עולם מוסד בחנוכת המזבח, למשוך שפע למלכות לזמר למנצח.

ד. להתעלס באהבים בייחוד הנפלא, לגלות סודות נוראים מתוך חשיכה.

ה. אור החכמה מגיח מרחוק, מתעמקים בתפארת לנשק ולחבוק.

ו. לחזות בהוד מרומים הנמשך בשמן, לגלות אוצרות טמונים בזמר ורנן.

כ"ט כסלו 08:35

חֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה —

הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;

שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים —

הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים,

וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לָעֲנִיִּים,

שֶׁסְּפֵק לֶקֶט — לֶקֶט.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


התוספות יום טוב אומר שגם תנא קמא סובר את הכלל שספק לקט לקט, רק שהוא סובר שהתחתונים של בעל הבית מכיוון שהם ירוקים (ירושלמי) ולכן לפני הקצירה.

הגר"א בשנות אליהו הארוך מפרש את הירושלמי שזה מחלוקת בין ריש לקיש שאומר שתנא קמא מודה לרבי מאיר שספק לקט לקט, לרבי יוחנן שאומר שתנא קמא ורבי מאיר חולקים. לפי הפני משה על הירושלמי לכולי עלמא יש מחלוקת בין תנא לחכמים.

תנא קמא סובר שספק לקט לבעל הבית מכיוון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.


הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ד, ט) פוסק שספק לקט לקט. על פי זה הב"י ביו"ד רנ"ט מביא הגהות מרדכי לענין ספק צדקה: "כתב עוד בהגהות מרדכי בפ"ק דב"ב תניא בת"כ מנין שספק לקט לקט ספק פיאה פיאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם ובירושלמי אמרינן מנין שספק לקט לקט דאמר קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו יש לי ללמוד מכאן דה"ה ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל". וכך נפסק בשולחן ערוך שם.


הירושלמי מביא כמה מקורות לדין ספק לקט לקט: "ומניין שספק לקט לקט ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן (תהילים סב) עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו ר"ש בן לקיש בשם בר קפרא (שמות כג) לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אין אתה מטהו אבל מטהו אתה במתנותיו א"ר יוחנן וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי תעזוב הנח לפניהם משלך אמר ר' לא כתיב (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה בין מדידך בין מדידיה הב ליה".


1. לפי המקור הראשון של "עני ורש הצדיקו", זה דין בדיינים שהם מפקירים את הספק לקט מרשות בעל הבית לעני, כי הפסוק בתהלים פ"ב מדבר לגבי השופטים.


2. לפי המקור השני של "אבל מטהו במתנותיו" נראה שיש דין מהתורה שבכל מתנות עניים, כאשר יש ספק נותנים לעניים, מה שאין כן שאר דיני ממון שהמוציא מחבירו עליו הראיה. לכן המרדכי למד מכאן לספק צדקה.


לפי המקור השלישי והרביעי זה דין מיוחד בפאה.

3. לפי המקור השלישי "הנח לפניהם משלך" זה דין של ויתור, שבעל הבית מוותר לעניים ממה שהיה צריך להיות שלו מעיקר הדין.


4. לפי המקור הרביעי "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" במתנות עניים בשדה התורה קובעת שזה של החלש מלכתחילה. 

כ"ט כסלו 15:43

א. להשפיל לדכא את האויב, למחוץ אותו עד עפר לכאב.

ב. לרחוץ את ידינו בדם רשעים, לשמוח בגילה בנקמת פשעים.

ג. מאתיים אלף ערלות לכרות לחרפה, לשים את כבודם הנלאה לתצוגת בושה.

ד. לא לתת לראשם קימה, פיהם ולשונם ללכלוך הרצפה.

ה. הדוך קמי אל קנא, תשימם לעולמים לכלימה.

ו. בזאת יתרומם כבוד צדקך, בזאת יתרומם עם תפארתך.

א' טבת 09:53

גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו —

כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים.

הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים —

אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת,

וְנוֹתֵן לַעֲנִיִּים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

נוֹתֵן לַעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי אומר שהדין של גדיש שלא לוקט תחתיו הוא הפקר בית דין בגלל קנס: "רבי אבהו בשם ר' יוחנן קנס קנסו בו שגדש על גבי ליקטן של עניים עד כדון מזיד אפי' שוגג אפי' כריכות אפי' חטין ע"ג שעורין ואפי' גדשו אחרים חוץ מדעתו ואפי' קרא לעניים ולא באו... דברי הכל משום קנס שהפקר ב"ד הפקר דכתי' (עזרא י) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו".

קודם כל הקנס מתקשר למשנה הקודמת של הדין "ספק לקט לקט" שלטעם הראשון בירושלמי והטעם שמובא בבלי חולין קלד ע"א של: "עני ורש הצדיקו" שהסברנו שזה מדין הפקר בית דין בגלל הקשר הפסוק במזמור פב בתהלים.

זה גם מתקשר לקנס שלמדנו בפרק ד משנה  ג שכאשר אחד מהעניים זורק את הפאה שלו כדי לנסות להסתיר את שאר פאה, אז מעבירים ממנו הכל בגלל קנס לפי הירושלמי.


יש שאלה איך לפרש את המסקנה של הירושלמי. הפני משה מפרש שמסקנת הירושלמי שהפקר כזה חייב במעשרות. זה הפקר מיוחד לעניים שבית הלל מודים שחל, אבל בגלל שזה לא הפקר לכל, עדיין זה חייב במעשרות.

אם אנחנו משליכים על המשנה הקודמת יכול להיות שלפי הטעם הראשון והטעם של הבבלי: "עני ורש הצדיקו", זה גם יהיה הפקר מיוחד לעניים ויהיה חייב במעשרות.

יוצא שיש לקט מסויים שחייב במעשרות.


ה'אור החיים' קרח טז, טו כותב: "דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא סוד (ש"ב כג) צדיק מושל יראת אלהים פירוש מושל ביראת ה' שיעשה האדם אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו יש כח בידם מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע כאומרם (גיטין לו ב) הפקר בית דין הפקר".

מצינו שהפקר בית דין מועיל אפילו לדברים חמורים מהתורה כמו הפקעת קידושי כסף (כתובות ג ע"א).

זה היכולת שבית דין למטה להחליט בענייני ממונות, מה שהקב"ה לא עושה.

ב' טבת 11:06

שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה:

אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה —

הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;

וְאִם לָאו — הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ —

מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ?

אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ,

וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם מפרש ש'שבולת שבקציר' זה לקט. הר"ש והרא"ש מפרשים שזה שכחת קמה כדברי הירושלמי: "איזהו היא קמה שהיא מצלת את הקמה אמר רבי יוחנן כהדא דתנינן שיבולת של קציר וראשה מגיע לקמה". זה גם פשטות לשון המשנה: "אם 'נקצרת' עם הקמה".


יש את שאלת הגר"א בשנות אליהו אם זה דין בשכחה, למה זה מובא בהקשר של משניות שמדברות על לקט?

אני חושב שהמשניות הקודמות והמשנה שלנו מדברות על סוג מתנות עניים שיש בהם ערבוב מסויים ולא ברור אם ומה של בעל הבית או העני.


בספרי בפרשת כי תצא על הפסוק בדברים כד, יט הוא דורש לעניינינו: "לא תשוב לקחתו . מכאן אמר ר' ישמעאל, שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה - אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים. (ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה.) [ואם ספק, לבעל הבית], שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומנין (לספק) [שספק] לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ספק פאה - פאה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה."


זאת אומרת שאם למדנו בפרק ד, יא שספק לקט לקט והספרי אומר בסוף שגם ספק שכחה שכחה, פה יש דין הפוך של המוציא מחברו עליו הראיה. צריך עיון למה בדין הזה זה יהיה שונה?

נראה שפה בעל הבית לא שב ולוקח, אלא השדה עצמו מצרף את השיבולת אליו. בד"כ כשזה תלוי בבעל הבית אז מצד הגברא של הבעל הבית אז הספק שלו לעניים, אבל פה הוא לא שב לקחת אלא השדה עצמו מצרף, ולכן לא שייך להביא את כל הפסוקים שמדברים על הנתינה של הגברא של הבעל הבית לעניים.


המדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ב, ג אומר על צניעותה של רות:

"אחרי הקוצרים וגו'. בשעה שהיא יושבת לקצור עם הקוצרים, היתה הופכת פניה לצד אחר, ולא היתה ניראית אחת מאצבעותיה, שבשעה שהיתה רואה שיבולת בקומתה עומדת ונוטלת, וכשהיתה רואה שיבולת מושלכת היתה יושבת ולוקטת אותו, כיון שראה בה בועז ג' מדות הללו, מיד שאל בועז לנערו, למי הנערה הזאת."

יכול להיות שהשיבולת שעומדת בקומתה, זו שיבולת שהיא עדיין בקרקע רק ראשה לא מגיע לקמה, ולכן היא של עניים מדין שכחה.

ו' טבת 08:29

אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם מפרש 'טופח': "וטופח — שם מין ממיני הגרגרין, קרובים בדמותם וטבעם מן השעורים. והרופאים קורין אותן בלשון ערב "קורטומן". ואמר רבי מאיר שיש להשמר מזה המין, שלא יקצרוהו בכלל הזרע, מפני שיזיק לעניים, שמא יהיה הלקט הנופל מן המין ההוא. וחכמים מתירין, כי הם אומרים שאפשר שיהיה הלקט מן הזרע הטוב, ולא מזה המין."

זה מסתדר עם ה'טופח' לקמן ו, ז וכלאיים א, א ששם משמע שזה מין תבואה.

כנראה גרסתו 'טופח' עם פתח תחת ה-ח'.


הר"ש מפרש: "בטופח. מלשון משקה טופח אל ירביץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה משום דמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וחכמים מתירין ושמין הפסד העניים ובעה"ב משלם לעניי אותה העיר ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעה"ב בהפסדו כמו שפירושו מוכיח בירושלמי:"

זה שיטת הערוך וזה משמע בירושלמי מזה שמובא הדין של התוספתא (ב, כא) המרביץ שדהו.

כנראה גרסתם 'טופח' עם צירי תחת ה-ח'.


לפי הרמב"ם ההקשר למשניות הקודמות מובן כי עסוקים ב'לקט'.

לפי הר"ש אולי זה קשור לדינים הכלליים שיבואו במשניות אחר כך.


האמרי אמת כותב בפרשת בא: "למען תספר באזני בנך ובן בנך היינו שמכל פעולה צריכה להשאר רשימה בלב ומאותה רשימה צריכה להשאר עוד רשימה להלאה וזהו בנך ובן בנך טופח על מנת להטפיח, זה נאמר למשה רבינו אולם אין הכוונה אליו לבדו אלא לכל בני ישראל שמשה רבינו יוכל להעמיד תלמידים שנקראים בנים (רש"י דברים ו ז), בנך ובן בנך היינו כדאיתא (זוה"ק ח"ג רטז ב) אתפשטותא דמשה בשתין רבוא נשמתין דישראל (תקונ"ז קיג. קיד א)."

ו' טבת 12:32

א. האם להתמקד בעכשיו לחוות שכינה בתחתונים, או להינשא לאל על לרחוק למרומי מרומים.

ב. שמים וארץ נקראו להבראות יחדיו, אבל מתח תמידי ביניה לביניו.

ג. האם יוכלו להיות תאומים הדבקות, האם ינוח בקרביהם תאומים אלוקות.

ד. בשכינה בין הכרובים יש חיבורים, וגם במעשה מצוות בארץ החיים.

ה. תפארת ומלכות שפע לשפע, יריק עלינו ברכות עולם וישע.

ז' טבת 15:17

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעֲשַׂר עָנִי —

יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם;

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


אפשר לבאר את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים שהם חולקים אם הבעל הבית בגדר עני. לפי רבי אליעזר הבעל הבית הוא לא בגדר עני ולכן לא מגיע לו מתנות עניים, רק נותנים לו בתורת חסד לפי שעה, והוא חייב לשלם כשיחזור לביתו.

לפי חכמים הבעל הבית מוגדר לגמרי כעני, ולכן מגיע לו מצד הדין מתנות עניים.

לפי זה בעל הבית לא יצטרך להחזיר אפילו ממידת חסידות, כי באותה שעה היה עני, וככה הגר"א מבין את הגמרא בחולין קל ע"ב לר"ח.

גם לפי הרמב"ם והראשונים שאומרים שחייב לשלם ממידת חסידות על פי הגמרא בחולין, אפשר להסביר שזו מידה טובה לתת חזרה מכיוון שכעיקרון הוא עשיר.


אפשר להסביר את המחלוקת התנאים באופן שונה. הם חולקים אם עני עראי חייב לשלם או לא. לפי רבי אליעזר עני עראי חייב לשלם. לפי חכמים מעיקר הדין עני עראי לא חייב לשלם, אבל בגלל שהוא מוגדר רק כעני עראי, יש מידת חסידות לנהוג כדעת רבי אליעזר ולשלם כדברי הרמב"ם.


החובות הלבבות שער ד - שער הביטחון כותב בפתיחה:

"אך תועלות הבטחון בעולם, מהן מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות, והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאוותיה הגופיות, והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה, כמו שכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ואמר: והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וגו'. ומהן מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים, אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים, כמ"ש: ענה בדרך כחי קצר ימי. ונאמר על אחד מן הפרושים, כי הלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף בתחלת פרישותו, ופגע אדם א' מעובדי כוכבים בעיר, אשר הלך אליה, אמר לו הפרוש: כמה אתם בתכלית העורון ומעוט ההבנה בעבודתכם לכוכבים. אמר לו האמגושי: ומה אתה עובד? אמר לו הפרוש: אני עובד הבורא היכול, המכלכל האחד, המטריף, אשר אין כמוהו. אמר לו האמגושי: פעלך סותר את דבריך. אמר לו הפרוש: והיאך? אמר לו: אילו היה מה שאמרת אמת, היה מטריפך בעירך, כמו שהטריפך הנה, ולא היית טורח לבוא אל ארץ רחוקה כזאת, ונפסקה טענת הפרוש ושב לארצו, וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו אח"כ."

י"ב טבת 12:30

הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים —

בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת —

זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעֲשַׂר עָנִי,

וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעֲשַׂר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצוֹר —

אָסוּר בְּלֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה,

לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ;

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ:

"שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ" —

מֻתָּר בְּלֶקֶט, וּבְשִׁכְחָה, וּבְפֵאָה,

וְאָסוּר בְּמַעֲשַׂר עָנִי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


המשנה אומרת ששנים שקיבלו שדה נותנים זה לזה מעשר עני. התוספות יום טוב מוסיף שזה כל מתנות עניים מהשדה.


הירושלמי אצלנו אומר על פי התוספתא במעשר שני (ד, ו): "תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר רבי יודא תבוא מאירה למי שהוא נותן לאביו מעשר עני אמרו מניין שאם היו שניהם עניים".

מסביר הפני משה: "אמרי מנין שאם היו שניהן עניים. כלומר על מה דאמר ר' יהודה תבא מאירה וכו' הש"ס מהדר ומנין לו לפרנסו אם שניהן עניים הן ואף אנו לא אמרנו אלא בכה"ג שאין לו לפרנס אביו ממקום אחר".

מה'פני משה' משמע שגם לפי חכמים לכתחילה אסור לתת, רק כשאין ברירה ואין לו לפרנס ממקום אחר.

אמנם מהרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ו, יג) משמע שלכתחילה מותר לתת לפי חכמים.


הרדב"ז אומר ברמב"ם שרק מדובר במעשר עני כי: "ומסתברא שאין הדברים אמורים אלא במעשר המתחלק בתוך הבית שיש לו בו טובת הנאה אבל המתחלק בגורן ואין שם יותר משיעור הקצוב אין נותן לאביו או לקרובו אלא נותן לכל אחד כפי מה שקצוב לו"

ברור שהתוספתא לא מדבר שהם שותפים באותו שדה, אלא בכלליות אם מותר לשותפים ולקרובים לפדות זה לזה ולתת מתנות עניים אחד לשני.

צריך עיון מה סברת רבי יהודה שתבוא מאירה למי שנותן לשותף או קרוב, ולפי ה'פני משה' גם חכמים מסכימים לזה לכתחילה?


1. אפשר להסביר לא כמו הרדב"ז ומדובר בכל מתנות עניים גם מהשדה, והסיבה לא לתת זה טובת הנאה, לכן חכמים מתירים רק כשבאמת הוא נותן לקרובו או שותפו מתוך הדחק ולכן זה לא נחשב טובת הנאה.

2. חשש גומלין שכל אחד יתן לשני, אבל לכאורה מהמשנה ששני אריסים מותר להם לתת זה לזה אין את החשש הזה.

3. נראה כמערים כי כשנותן לקרובו או לשותפו, זה נראה שכאילו נותן לעצמו.

4. יש אפשרות לפרש שרבי יהודה רק חולק על נתינה לאביו, שאסור לתת אם למאן דאמר כיבוד אב משל בן כי פורע חובו במעשר עני, או אפילו למאן דאמר משל אב זה זלזול. עיין קידושין לב ע"א.


הגמרא בקידושין לב ע"א אומרת: "נאמר (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה לביטול מלאכה".

הפסיקתא זוטרתא ביתרו אומר: "כבד את אביך. תאמר בדברים בעלמא, ת"ל כבד את ה' מהונך (משלי ג ט), מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה:"

לכאורה איך זה יסתדר עם המ"ד משל אב?

הרמ"א פוסק ביו"ד ר"מ ה': "ומכל מקום אם ידו משגת – תבוא מארה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו (הגהות מרדכי דב"ב ובהגהות פרק קמא דבבא מציעא ובחידושי אגודה)."

זאת אומרת שגם למאן דאמר משל אב אם לאדם יש לו כסף בוודאי חייב לכבד את אביו מממונו.

בפשטות דין זה נלמד מדברי רבי יהודה התוספתא שהבאנו לעיל, ואפשר להגיד שכאשר יש לבן כסף כולם יודו שהכיבוד משל בן לכתחילה.

י"ב טבת 23:25

א. לא בקש לו שלמה חכמה, אלא לב טהור לשפוט בתבונה.

ב. הכנת הלב בענוה ושפלות, שמחת הלב באהבת ועליזות.

ג. ה' נוטע חכמת אלהים בקרבנו, מאלף אותנו בינת נבונים בלבנו.

ד. להבין חידות וסודות נפלאים, לדלות מתורתך מים עמוקים.

ה. לראות פלאות בעדותיך בכל יום, להביט אל מקום קדשך בחלום וחיזיון.

י"ג טבת 10:34

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ —

הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.

לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים,

עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקוֹט,

אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד, וְאֶחָד לֹא,

אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶם —

הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים;

עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב, כח*):

"אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם אומר על דרשת המשנה: "ומה שאמר עולים, והפסוק אמר 'עולם', לא יקשה בעיניך, שזה על דרך דרש. ומעיקרי לשון הקודש, כי אותיות המשך והנוח, יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל."


הירושלמי כאן מביא כמה פירושים ל'עולים':

"וע"ז נאמר אל תשיג גבול עולי' ר' ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהן לסמיא צווחין סגיא נהורא א"ר יצחק (ישעיהו נח) ועניי' מרודי' תביא בית"


הרמב"ם מבאר את ההסבר הראשון: "ורוצה לומר בעולים - עולי מצרים, כלומר: המצוות והחוקים אשר צווה האל ליוצאי מצרים:"

הר"ש מבאר את ההסבר השני: "פי' עולים דרשו בלשון עליה וקרי ליה ליורד מנכסיו עולים בל' כבוד כמו שמכנים לסומא סגי נהור בלשון כבוד:"

הגר"א בשנות אליהו אומר שר' יצחק זה הסבר שלישי: "פי' דעל פסוק ועניים מרודים פי' בירושלמי מטולטלים. פי' שמטולטלים והולכים מבית לבית ופי' עולים לפי זה לשון עולים כמשמעו. שעניים הם עולים והולכים מבית לבית."


התוספות יום טוב מבאר שלפי ההסבר הראשון בירושלמי דורשים את הפסוק במשלי כב, כח: "אַל־תַּ֭סֵּג גְּב֣וּל עוֹלָ֑ם אֲשֶׁ֖ר עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֶֽיךָ". לפי ההסבר השני דורשים את הפסוק במשלי כג, י: "אַל־תַּ֭סֵּג גְּב֣וּל עוֹלָ֑ם וּבִשְׂדֵ֥י יְ֝תוֹמִ֗ים אַל־תָּבֹֽא". לפי הגר"א לכאורה גם ההסבר השלישי הולך עם הפסוק מפרק כג.


בספר מלמד התלמידים פרשת וארא הוא דורש צורה אגדתית גם את הפסוק השני גם על דברי האבות:

"ורבותינו היו מזהירים על זה שלא לדבר על אחד מחכמי דור ודור והוא שאמרו אין משיבין הארי לאחר מיתה כל שכן שראוי להזהר בזה על דברי הנביאים והכתובים וכל שכן על דברי תורה והוא שהזהיר החכם בסוף דבריו אלה ואמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא כי גאלם חזק והוא יריב את ריבם וקרא דבריהם שדה יתומים לפי שמתו מחבריהם שהם האבות ולפיכך ראוי לכל מבין לדון כל הנמצא בספריהם לזכות אחר שהם נודעים בחכמה או בנבואה. וראוי לקבל כל דבריהם קבלה קיימת כמו שאמר הביאה למוסר לבך ואזניך לאמרי דעת. השם ברחמיו יתן בלבבנו להבין ולהשכיל לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתו באהבה."

י"ג טבת 17:47

א. טבעתי ביון המצולה אליך קראתי, הוציאני ממסגר לשמך התחננתי.

ב. תרחיב צעדי תחתי לנתיבות עולם, תרוממני על הרים הגבוהים קומתם.

ג. ה' תיטע בי שמחה ושעשוע, תובילני למקום השקט והרגוע.

ד. אושר ועושר תשים בגבולי, ברכות רבות תשפיע אצלי.

ה. תרחם על בניך הנתונים למרמס, תציל את עמך ממרור הכרפס.

ט"ו טבת 12:37

הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,

שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,

עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְּקַשׁ —

הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הר"ש תולה את הסיפא של המשנה במחלוקת תנאים בספרי: "עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש בספרי בפ' כי תצא זו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים בשדך לרבות את הטמונים".

הרמב"ם פוסק את דין המשנה בהלכות מתנות עניים (ה, ג), וזה נראה שסובר שאין מחלוקת.

לפי הר"ש כל שנסתר מעיני בעל הבית נקרא טמון ולפי רבי יהודה טמון לא נקרא שכחה.

הרמב"ם לא יגדיר את זה כטמון מכיוון שטמון זה שהוא טמון בצורה מעשית ולא רק מעיני בעל הבית.


איך הרמב"ם יסביר את המשנה?

הרא"ש מסביר: "כיון שבגרמת העניים נשכח לא הוה שכחה".

הגר"א בשנות אליהו מסביר: "אינה שכחה דהוי מחמת אונס".

צריך עיון בטעם הגר"א מכיוון שאם היה אונס אחר שלא מחמת העניים, לכאורה זה יוגדר כשכחה, מכיוון שבצורה אוביקטיבית העומר שכוח.

התפארת ישראל טוען יותר קיצוני מהגר"א: "עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה: דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]:".

צריך עיון מאיפה לתפא"י לדמות בין לקט לשכחה.


הספרי הידוע על הפסוק בכי תצא (כד, יט) אומר: '[ למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידיך .] א"ר אלעזר בן עזריה, מנין למאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה? ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' א-להיך . והרי דברים ק"ו - מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה; מי שנתכוין לזכות וזכה, עאכו"כ."


לכאורה כמו שמי שמאבד סלע זה מאונס, גם שכחה יכול להיות מוגדר שכחה גם מאונס, כי זה כל מהות דין השכחה שזה גם מאונס.

יש דיון כללי בראשונים ואחרונים לגבי סוגיות שונות אם כשאדם שוכח זה נקרא אונס, אבל לי נראה שכאן שכחה בשדה כוללת גם אונס.


יש דיון מעניין של הנצי"ב על אונס בכלל המצוות בהעמק דבר כו, יג: "ולא שכחתי. לא עברתי על הדינים אפי' בשגגת שכחה, דאע"ג דקיימא לן שלהי פ"ב דב"ק דשכחה הוא אונס, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם, ואח"כ בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו, ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד' דברים, אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אח"כ, באמת חייב בד' דברים. וה"נ לענין תפלה וכ"ד משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה, ועליו להזהר בכל הדינים שבה. [הוא דעת האגודה שהביאו האחרונים בשו"ע או"ח סי' ק"ח, והכי נראה דעת רש"י והרמב"ם בסוגי' דב"ק דל"ג, בהא דפליגי תרי לישני בראהו ושכח דפליגי בדין שכחה ואכ"מ לבאר, אבל לדעת האחרונים דשכחה הוי אונס בכ"מ, ושמעתי שזהו מחלוקת תנאים במ' תרומות פ"ב מ"ב, ביודע מתחלה שהוא טמא ושכח ותרם ממנו על הטהור, עכ"פ למ"ד שהוא אונס צריך לפרש ולא שכחתי היינו שגגת תלמוד שלא נזהר לחזור על מצות ה' שהם קבלות ומשניות ושכח, דזה בודאי עולה זדון כדאי' שלהי פ"ב דב"מ]."

ט"ו טבת 17:43

א. מגלה טפח מכסה טפחיים, איך אעמוד על סודך העמוק רבעתיים.

ב. דרשתי בימיני את נפלאות התורה, מרגיש מהותל כשפחה נכריה.

ג.מוכה בעיוורון סנוורים, מנסה לגשש באפלים.

ד. גל עיני ואביטה ביושרה, ברזי סוד שמך הנורא.

ה. משכני אחריך במרוצה אקרא, נתעלס באהבים בפה נשיקה.

ו. נשיקה של נפש תאווה, נשיקה של רוח הכמיהה.

ז. עוסק באותיות ומילים כתובים על דפים, מתי יהפך לתורה בעל פה אהבים.

ח. תורה שבפי אקרא בראש המויות, לעמך הקדוש לחדור עמוק בלבבות.

ט. לב חדש וטהור ברא לי אלוהים, לדרוש את תורתך בשבעים פנים.

י. פנים יפות וישרות של דודי, לא אחוריים ללא אור של כלי.

יא. אור יקרות בקיפאון תאיר את שכלי, אוכל לגלות אוצרות טמונות ממני.

יב. תביאני אל בית יין עתיק, אשתה לשוכרה בלי להפסיק.

יג. שיכרון שמעלה אותי מכבלי הדעת, להידבק בך ה' אחת באחת.

ט"ז טבת 14:34

הַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת,

לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים —

אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן — יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה;

הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ — יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמְעַמֵּר לִמְקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה —

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן — אֵין לוֹ שִׁכְחָה;

לִמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמַר מְלָאכָה —

אֵין לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן — יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מפרש את המילה 'כומסאות': "לכומסאות רבי אבינא אמר מלרע כמה דתימר (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי".

הרמב"ם בפירוש המשנה כותב: "וכל מה שיקבצו בחפירה שהיא נעשית בארץ, נקראו כומסות, גזור ממלת 'הלא הוא כמוס עמדי' (דברים לב, לד)."


התרגום אונקלוס מתרגם על הפסוק בהאזינו: "הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמַי". לכאורה זה נראה הפוך לגמרי ממה שהרמב"ם מבין בירושלמי, כי התרגום אונקלוס אומר שזה גלוי, לא טמון בחפירה.

הרא"ש מפרש את הירושלמי בפירוש הראשון שלו: "ירושלמי כובעות ר' אומר מלעיל כמה דתימא וכובע נחשת על ראשו, לכומסאות מלרע כמה דתימא הלא הוא כמוס עמדי. על פי הירושלמי שהיו עושין כובעין לראש מראשי שבלים כדאשכחן עטרות שבלים וכובעות הם גבוהין על ראשו ובולטין למעלה וכומסאות הם על ראשו ונכפפין למטה."

זאת אומרת שכומסאות זה בשביל כובעים שהם גלוים על הראש, רק הם נכפפים למטה. זה מסתדר עם תרגום אונקלוס.


התרגום יונתן מוסיף לתרגום אונקלוס: "הֲלָא עוֹבָדֵיהוֹן דְאִנוּן עַבְדִין בְּטוּמְרָא קֳדָמַי כּוּלְהוֹן גַלְיָין"

אפשר להבין לפי תרגום יונתן 'כמוס' זה בטומרא, זאת אומרת טמונים. זה מסתדר לפי הבנת הרמב"ם בירושלמי.


צריך עיון על עצם התרגום יונתן בדיאלקטיקה בין 'טומרא'- טמון ל'גליין', מה היחס?

האלשיך מפרש: "והלא הוא כמוס עמדי כי לא גליתי, והוא סגור וחתום באוצרותי. ומה הוא הדבר הכמוס וחתום, הלא הוא מה שלי נקם ושלם כי לבא לפומא לא גלי."

הכוונה שאצל הקב"ה זה גלוי בלבו, אבל הוא מסתיר ומגלה את עת הנקם מבני אדם.

אז זה גלוי לפניו, אבל מוסתר מבני אדם.

גם במשנה שלנו כשבעל הבית שם את הכומסאות בחפירה, אז זה גלוי לבעל הבית איפה הכומסאות, אבל הם נסתרים מבני אדם.

ט"ז טבת 15:39

א. לקדושים הגיבורים אשר בארץ המה, מסרו את נפשם ללא התמהמה.

ב. הלכו לקראת אויב לא נסוגו אחור, הכו בהם עורף להכרית רשע ולשבור.

ג. קמים עלינו עבדים שפלים זרע ישמעאל, חושבים להגביה ראשם פגע רע ושטן לישראל.

ד. ה' תרום לנקום נקמת דם עבדיך, תתנשא למחוץ ולכרות ראש אויביך.

ה. תכופר לארץ הקדושה בדם אשר שופך, תאכל את אויביך באש לא נופח.

ו. ה' תנחם בכפליים משפחות שכולות, תאיר את אורך עליהם לחמם לבבות.

ז. תביט בחמלה בכנה אשר נטעה ימינך, תרחם על העם אשר בחרת לבניך.

ח. תביא ישועה שלמה למרחב ארצך, תביא גאולה ממרומים לעיר קדשך.

ט. תבלע המוות מהעולם ותמחה דמעה, יקומו כל מתי ישראל לתחייה.

ט"ז טבת 18:58
י"ט טבת 20:29

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים — הֶבְקֵר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר,

עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה.

כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב,

וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מפרש את מקור המחלוקת לגבי הפקר: "רבי חייא בשם ר' יוחנן טעמייהו דבית שמאי לעני ולגר מה ת"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים אמר ר"ש ב"ל טעמייהו דב"ה (שמות כג) תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו מה זו בין לעניים בין לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר בין לעניים בין לעשירים".


נראה שבית שמאי ובית הלל חולקים ביסוד דין הפקר. לבית שמאי הגברא מפקיר את החפץ או את הקרקע והוא יכול להחליט בדעתו למי להפקיר, כמו במתנות עניים שבעל השדה נותן לעניים.

לפי בית הלל כשאדם מפקיר קרקע או חפץ, זה דין בחפץ או בקרקע עצמה שהיא מופקרת, כמו קרקע השמיטה שהורמנא דמלכא מפקיר את הקרקע, כך כשאדם מחליט להפקיר זה כבר לא תלוי בו, אלא הדינים חלים על החפץ והקרקע, ואין בכוחו לחלק בין עניים לעשירים.


אפשר להעמיק ולהגדיר, שלפי בית שמאי הפקר זה פעולה, ולפי בית הלל הפקר זה מצב.


הבמדבר רבה א, ז אומר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני".

הגמרא בעירובין נד ע"א דורשת: "אמר רב מתנה מאי דכתיב (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו".


נראה שיש שני דינים בהפקר כדי לזכות בתורה. אחד של המדבר רבה שאדם צריך לעשות את פעולה של הפקר, להפקיר מעצמו תענוגות העולם וכל חוצץ בהשגת התורה. שניים, של הגמרא בעירובין לשים את גופו ממש כמדבר שהכל דשין אותו ודורכים עליו, וכך יש לו ענוה לזכות בתורה.


המהר"ל כותב בחידושי אגדות נדרים נה ע"א (איפה שהסוגיא גם נמצאת):

"כיון שעושה עצמו כמדבר שהוא הפקר נתנה לו תורה במתנה. פי' דבר זה כי אין התורה שייכת אל מי שנפשו גשמית, כי איך יהיה עומדת התורה השכלית בגשמי שאינם מתחברים, ומי שעושה עצמו הפקר לכל שאין לו גאוה רק הכל שוה אצלו ובזה הוא הפקר לכל ראוי לו התורה, שהוא מדת משה רבינו ע"ה שנאמר בו (במדבר י"ב) והאיש משה עניו מאד. ומדת הענוה הוא מדת הפשיטת כמו שביארנו במקומו מה שיש במדה זאת הפשיטת הגמור, ומי שעושה עצמו הפקר דבר זה בפרט הוא מדת הפשיטת, ולכך נתנה התורה במדבר שהוא מקום הפקר, כי התורה יש בה הפשיטת שהיא שכל פשוט. ולכך אמר כאן כי מי שעושה עצמו הפקר ויש לו הפשיטת הגמור אליו נתנה התורה שהיא שכל פשוט, כמו שנתנה התורה במדבר בשביל פשיטת התורה."

י"ט טבת 20:30

א. נשמות גבוהות זועקות לתורה, תורה מלאת הוד ואורה.

ב. תורה מיני קדם מלאת שעשועים, תורה חדשה החודרת עמקים.

ג. תורת רוח הקודש הנשאבת ממעיינות, תורה מלאה שמחה וששון ברוב נעימות.

ד. תורה חדשה וזוהרת מאתנו תצא, לנחם לב נשבר רעב וצמא.

ה. רעב וצמא לדעת את אלוהים, למצוא בקרבו חיים חדשים.

ו. חיים רוחניים באש לפידות, חיים מלאים רינה ודיצות.

ז. תפארת ישראל יתמלא כוחות כבירים, ה' יעניק לה שפע עצום ממרומים.

ח. להתגבר על האויב הרע והצר, להוציא את עמו למרחב מהמיצר.

ט. עוד יבוא תקוות עולם לעם גאולים, ה' ינחמנו בכפליים לשמח עם אהובים.

כ' טבת 10:03
עבר עריכה על ידי חסדי הים בתאריך כ"ב בטבת תשפ"ד 11:46

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ,

לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


 

הירושלמי מקשה על המשנה: "וקשיא על דבית שמאי בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין אינו שכחה וקשיא על דב"ה בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים".

הר"ש כותב: "מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לב"ה אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הרי הוא כאילו לא שכחו ודבר שאינו מסויים קשיא לב"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי:"

עיין ב'פני משה' שמבין כר"ש ומיישב לפי הגירסא שלנו.


 

בפשטות המשנה אומרת שבלי קשר אם דבר מסויים או לא, לפי בית שמאי כל שזה מונח ליד משהו זה לא שכחה, וזה חידוש גדול וקשה להגיד זאת.

לכן הירושלמי מקבל את המסורת של: "וכשבאתי אצל רבי אליעזר אמר לי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחה שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים ושכחו שבית שמאי אומרים אינו שכחה מפני שזכה בו ובית הלל אומרים שכחה וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי אליעזר בן עזריה אמר לי הברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב".


 

נראה שהמחלוקת ביניהם זה לענין זכייה שלא יחול שם שכחה: לבית שמאי מספיק שימה בכוונה ליד דבר כדי שלא יחול שם שכחה ויזכה בו. לפי בית הלל צריך קיחה למקום גמר מלאכה או לעיר, כדי שלא יחול דין שכחה.


 

רבי אלעזר בן עזריה אומר: "הן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב".

צריך עיון שהרי זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל ואיך זה נאמר בהלכה למשה מסיני. מה'פני משה' אפר להבין שזה רק השוואה, כמו שמה שמקובל מחורב אמת, כך המחלוקת כאן אמת כמו שהסביר רבי אליעזר.

אפשר להסביר שזה על הרישא של דברי רבי אליעזר, שההלכה של 'עומר שהוא סמוך וכו' ' זה לא נתון במחלוקת, אלא הלכה למשה מסיני.


 

במשנה ידים ד, ג לגבי שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית גם רבי אליעזר אומר שם הלכה למשה מסיני.

זה קשור להמון מקורות על רבי אליעזר בחז"ל ובפרקי דרבי אליעזר שמזהים את רבי אליעזר כספר תורה ושהתורה שלו קשורה ומחוברת לזאת שניתנה מסיני.

כ"ב טבת 11:46

רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ,

הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ —

מוֹדִים, שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הר"ש אומר שהסיפא של המשנה לפי רבי יהושע, ולא כדעת רבי אליעזר שבית שמאי ובית הלל נחלקו כשהבעל הבית הרים את העומר.


לפי פשטות לשון המשנה שלנו והירושלמי על פי התוספתא, אפשר להגיד שדווקא כאן כשבעל הבית הרים את העומר לקחת לעיר גם בת הלל יודו שזה לא שכחה.

כשבעל הבית מרים את העומר כדי לשים ליד מקום מסויים, ההרמה הזאת לא מזכה אותו בשכחה, אבל כשבעל הבית מרים כדי לקחת לעיר אז הוא כבר זוכה בזה כדברי הגמרא בסוטה מה ע"א.

ההגדרה בזה ששכחת עומרים שייכת רק כאשר האדם עוסק בעומרים בשדה. כאשר בעל הבית מחזיק את העומר להוליכו לעיר, הוא כבר עוסק בהבאה לעיר שזה שלב שונה.


הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה ה, ד:

'מימינו בכסף שתינו. אפילו ללמוד תורה אין מניחין אותנו עד שאנחנו נותנין להם שוחד: עצינו במחיר יבואו. אלו פרי האילנות, כלומר אלו טעמי תורה שאנחנו נותנין שכר להשכיר את הגוים להוליכנו מעיר לעיר לשמרנו מפני עם הארץ."

הכוונה שבגלות אנחנו נותנים שכר כסף לשומרים גויים לשמור אותנו מפני העם היושב בארץ, כדי שנלך מעיר לעיר ללמוד טעמי תורה.

זה דומה לבבא בתרא ח ע"א: "והם תכו לרגלך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורותיו של מקום".

כ"ג טבת 10:36

וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת:

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה,

זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם,

וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם —

אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה,

וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה,

וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו —

שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּ"בַּל תָּשׁוּב" (דברים כד, יט*).

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא בְּ"בַּל תָּשׁוּב" — שִׁכְחָה;

וְשֶׁאֵינוֹ בְּ"בַּל תָּשׁוּב" — אֵינוֹ שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


מה 'זה הכלל' בא לרבות?

הרדב"ז אומר: "ואפשר דזה הכלל לאתויי ספק דספק מתנות לעניים והא דקתני שלפניו אינו שכחה ה"פ שאם הניח בסוף השורה עומר או שנים וחזר לראש השורה השניה ושכח אותם אין זו שכחה שעדיין הם לפניו וכשיגיע לסוף השורה השניה יטלם ולא קרינן ביה בל תשוב דמה שחזר לשורה שנייה אין זה בל תשוב כיון שהשורות יכולות להמנות מצפון לדרום וממזרח למערב:"


התוספות יום טוב מביא בשם הכסף משנה: "ובאר דבריו בכ"מ דס"ל להרמב"ם דמדקתני בסיפא מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל וכו'. ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא דשלפניהם שכחה והיינו לומר שאע"פ שהיחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בשנים שהתחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהן לפניו אע"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הויא שכחה מפני שהוא לאחריו של חברו והטעם כיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה הוה ליה תרווייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן בו לא תשוב לקחתו והוי שכחה עד כאן."


התוספות בבבא מציעא יא ע"א אומר שזה בא לרבות 'קרן זוית'.

המהרש"א אומר שזה בא לרבות שקרן זווית שכחה. לכאורה אם בעל הבית מתכוון בעתיד לקצור את קרן הזוית, אז זה לא שכחה. היה אפשר לפרש בתוספות שזה הכלל בא לרבות שקרן זוית לא שכחה.

התפארת ישראל מפרש בתוספות: "ונ"ל דה"פ דאם היה כאן י' על י' עמרים כצורה הנ"ל. ועימר שורה א ג. ושכח מלעמר עמיר ב אז יש חילוק. דאם אחר ששכח מלעמר עמיר ב. התחיל לעמור שוב שורה ה ו. הו"ל עומר ב שבזוית. כשכח לאחריו. והו"ל שכחה. אבל אם אחר ששכח לעמר עמיר ב. חזר ועימר שורה ד ה. הו"ל עומר ב שבזוית כשכח לפניו. ואינו שכחה".


הגר"א בשנות אליהו אומר שזה בא לרבות: ""זה הכלל כל שהוא בבל תשוב. פי' שאין דרכו לעשות כן ועשה הרי הוא בבל תשוב והוי שכחה ואין עומר שכנגדו מוכיח אף משמשייר שם עוד ולא מהני עומר שכנגדו מוכיח אלא בדבר שדרכו לעשות כן:"


הפנים יפות כי תצא כד, יט אומר: "למען יברכך ה' אלהיך וגו'. אע"פ שבאת לידו שלא במתכוין ק"ו למתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה [ספרי], צריך להבין אף דמפשט הכתוב משמע שבעבור שלא יקח אותו יברכהו ה', ומה זה ראיה לנפל ולא ידע מקומו למצוא אותו, ונראה הענין כך הוא לעניים השכיחים בשדה ללקט אם רואין עומר שכוח בשדה, הראשון שבא לידו לוקח אותו מיד, והטעם שמותר ליקח אותו אף שהוא לפני יאוש, מ"מ כיון שהזהירה התורה לא תשוב לקחתו, בודאי לא ישוב וזוכה בו מיד, א"כ מש"ה למען אשר יברכך אף דמסתמא כבר נטלו, מ"מ כיון דמה שעני מותר ליקח מיד, היינו משום אזהרה לא תשוב לקחתו, דאם לא היה אזהרה זו לא היה רשאי ליקח, נמצא דמה שהוא אף במסתמא לא ימצא עוד בשדה הוא דומה לנפל סלע מידו שעני לוקח אותו בהיתר דמסתמא ידעו בו כבר הבעלים שנפל, כמו שאחז"ל [ב"מ כא ב] אדם עשוי למשמש בכיסו, וכיון שהעני ניזון ע"י הוא מתברך, ומה שפרש"י ק"ו למתכוון היינו מ"ש הרמב"ם [ה' מתנות עניים פ"י, ה"ח] דמעלה המעולה בצדקה שלא ידע למי נתנה והעני לא ידע ממי מקבלה, וכן הוא בשכחה שבעל השדה אינו יודע מי נוטל והעני אינו מחזיק לו טובה מפני שהוא שכחה, והאיש אשר נדבה לבו ליתן עומר לעניים יניח במתכוון עומר בשדה והעני יחשוב אותו לשכחה ואינו מחזיק לו טובה, וז"ש ק"ו למתכוון, ובזה נכון יותר הגירסא מנין למאבד סלע והוא שמתכוון להפיל את הסלע דרך נפילה, כדי שהעני המוצא אותו חושב שנפל שלא במתכוון ואינו מחזיק לו טובה ע"ז, והוי דומה ממש למתכוון להניח עומר בשדה".

כ"ז טבת 14:13

שְׁנֵי עֳמָרִים — שִׁכְחָה,

וּשְׁלֹשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין — שִׁכְחָה,

וּשְׁלֹשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן — שִׁכְחָה,

וּשְׁלֹשָׁה — אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים— פֶּרֶט,

וּשְׁלֹשָׁה — אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים — לֶקֶט,

וְשָׁלֹשׁ — אֵינָן לֶקֶט.

אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

שְׁלֹשָׁה לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבַּיִת.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מפרש את מקור מחלוקת בית הלל ובית שמאי: "א"ר אבון טעמייהו דב"ש (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה טעמייהו דב"ה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם א"ר מנא שניהם מקרא אחד דרשו לגר ליתום ולאלמנה יהיה ב"ש אומרים לעניים וב"ה אומרים לבע"ה".


התוספות יום טוב מפרש את הדעה הראשונה: "דבית הלל סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה לעני ולגר. ובית שמאי סברי אדרבה להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה".

הגר"א בשנות אליהו מסביר: "ב"ש סברי דכתיב לגר ליתום ולאלמנה היינו ג'. וב"ה סברי דכתיב לעני ולגר הרי שנים והאי לגר וכו' דורש דזה שנים דלגר חד ליתום ולאלמנה חד שהוי"ו מחבר אותם:"

השאלה לפי הגר"א למה בפסוק של בית הלל כשכתוב 'ו' זה נחשב שנים ולא אחד.

הפני משה מסביר את שני התירוצים בירושלמי כתלויים זה בזה: "שניהן מקרא אחד דרשי. כלומר דר' מנא בא לתרץ דאי הכי קשיא קרא דב"ש לב"ה הלכך קאמר דשניהן מקרא אחד דרשי והיינו דלב"ש האי קרא לגר ליתום ולאלמנה גלי אקרא דלעני ולגר דמה שאמרתי לך לעני זה יתום ואלמנה ונתרבה לזה אחד ולזה אחד ולגר אחד הרי כאן ג' לעניים וב"ה סברי דקרא דקדים הוא דוקא וליתום ולאלמנה דאידך קרא פירושא דלעני הוא מי הוא היתום והאלמנה וכדומה ומדכללן בחדא אין כאן אלא א' ולגר אחד הרי כאן שנים לעניים ומה שהוא יותר לבעל הבית:"


מה שמעניין שלומדים מכמות העניים בפסוק לכמות התבואה של שכחה בשדה. לכאורה מה הקשר בין העניים לתבואה?

נראה שהפסוקים באים לגלות שאתה צריך להשאיר שכחה לכל סוג עני. לפי בית הלל יש שני סוגים- עני רגיל וגר, ולפי בית שמאי יש שלושה גר, יתום ואלמנה.

וככה משמע ברא"ם על הפסוק בפרשת קדושים: "מדכתיב בפרשת כי תצא (דברים כד, יט): 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה', הרי כאן שלש, אחד לכל אחד ואחד."


הביטוי "לגר ליתום ולאלמנה" נמצא רק בספר דברים. נראה לבאר בפשטות שבאידיאל בארץ ישראל יש לכל אחד נחלה והוא לא הופך לענין, חוץ מגר יתום ואלמנה שאין להם נחלה, והם העניים.

לכן בכניסה לארץ משתמשים בביטוי הזה.

כ"ז טבת 18:12

א. טהרת המחשבה והגוף זה המבוקש, להתעלות בחכמה ובינה הגוף מקודש.

ב. תורה ודעה משכלת, מח שליט ולב יושבת.

ג. להביט בעיניים ישרות וטוב, להעביר כל רע מראות מכאוב.

ד. עיני חסד וחמלה לבריות, עיני שמחה ודיצה אהבות.

ה. משך אהבה לאל עליון, משיכת שפע לעולם תחתון.

כ"ח טבת 11:23

הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ —

אֵינוֹ שִׁכְחָה

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם —

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְבַעַל הַבַּיִת;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לָעֲנִיִּים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ?

אָמְרוּ לוֹ: יֻפִּי כֹּחוֹ.

אָמַר לָהֶם:

וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ —

אֵינוֹ שִׁכְחָה;

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם —

אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהוּ שִׁכְחָה?

אָמְרוּ לוֹ: לֹא;

אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ —

תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת?!

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מביא שני לימודים אפשריים לדין במשנה שעומר סאתיים אינו שכחה: "א"ר אלעזר כתיב (דברים כב) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אית תניי תני ושכחת עומר ולא גדיש".


אפשר להבין שרבן גמליאל וחכמים נחלקו בשני טעמים אלו.

לפי רבן גמליאל יש את הטעם הראשון, ועוד יותר קשה לקחת שתי כריכות ביחד מאשר כריכה אחת, ולכן יהיה על זה פטור משכחה.

לפי חכמים יש את הטעם השני, וכריכות הם לא מוגדרות כגדיש.

כמו שמדייקים בלשון חכמים שהם סוברים שהטעם זה כגדיש.


התוספות יום טוב אומר לטעם הראשון שקשה לשאת מפני הנפח ולא בגלל המשקל: "ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לי לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה. כמ"ש רש"י בפירוש החומש פרשת שלח לך".

אם זה מצד הנפח זה יסתדר יותר טוב עם מה שאמרנו שיותר קשה לשאת שתי כריכות בגלל הנפח, ולכן יהיה פטור שכחה לרבן גמליאל.

המלאכת שלמה מקשה: "ובתי"ט כ' ואין נ"ל לפרש מפני כובדו דהא רבותינו כו'. ותימה שרוצה לדמות מעשה נסים לטבע רוב העולם:"

אבל לא מפורש בגמרא סוטה לד ע"א שזה מעשה ניסים, אם כי השיעור של ארבעים סאה לכאורה כבד, במיוחד אבן.


בבמדבר רבה נשא יד, יג מצינו סיוע נסי באבני בית המקדש: "א"ר ברכיה כתיב (שם /מלכים א'/ ו) והבית בהבנותו וגו' אשר הם בונים אין כתיב אלא בהבנותו מאליו היה נבנה, אבן שלמה מסע נבנה מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנה על גבי הדימוס"

אבל לכאורה התוספות יום טוב צודק שזה לא כתוב לגבי האבנים בגלגל.

כ"ט טבת 15:15

קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ —

אֵינָהּ שִׁכְחָה;

אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם,

אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח —

רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הספרי מביא את המקור לשכחת קמה: "בשדה . לרבות את הקמה."

כך מביא רש"י על התורה: "בשדה" - "לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור".

זאת אומרת שהמילה שדה באה לרבות שכחת קמה. זה משמע גם בירושלמי פאה ד, ד.


הרמב"ם בפיהמ"ש מביא: "דע שהשכחה היא מחוייבת לקמה, כמו שהיא מחוייבת לעומרים, לפי שאמר הכתוב: 'ושכחת' ו'לא תשוב' (דברים כד, יט)."

יכול להיות שהוא מתכוון לדרשת 'שדה' אבל למה הרמב"ם מביא את המילים 'לא תשוב'?

יכול להיות שדרשת 'לא תשוב' זו הפניה לדין ראשי שורות שלמדנו במשנה ג וד, כדרשת הספרי, שזה גם מקרה של שכחת קמה.


אבל אולי ניתן להגיד ברמב"ם שהוא לומד שכחת קמה מעצם המילה 'לשוב' כי בשכחת עומרים יותר מתאים לשון 'לא תיקחנו', כי עומר לא נמצא במקום מסויים. 'לא לשוב', זה משמע למקום מסויים שזה השדה.


על כל פנים, מעניין שיוצא שיש שתי מתנות לעניים בשּדה. הפאה שחייבים לתת בסוף, והשכחה שקורית לבד בחלק מהשדה.

אפשר להגדיר שהפאה ניתנת במחשבה תחילה וזה כנגד המח. השכחה זו שכחת הלב.


יוצא שהמח והלב של בעל הבית נותנים לעניים חלק בשדה.

כ"ט טבת 18:27

א. ה' שלחני לפעול נפלאות, להופיע בעולם גדולות ונצורות.

ב. כל בוקר מחזיר נשמתי באמונה, עוטף את גופי בחיבוק אהבה.

ג. מנחני במעגלי צדק למען שמו, מדריכיני בנתיבות עולם לעשות רצונו.

ד. ה' משפיע עלי חסד וטובות, נותן לי ברוב חמלה מתנות.

ה. סומך את גוי שלא אפול, משמח את לבבי בריקוד ומחול.

ו. קורא לי מארץ מרחק ללמד לבני יהודה קשת, להורות את עמו הקדוש מלהילכד ברשת.

ז. ה' נטל אותי בחמלה ונושאני ברחמים, פותח שערי שמים לבקוע רקיעים.

ח. לשמוע את קול הרש לתת לו תקוה, לרומם דל ואביון לתפארת המלוכה.

ד' שבט 15:51

הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה,

הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל,

לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.

אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר?

כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה, אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד.

(קיבלתי רשות ועידוד מ*** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי דורש: ,"אמר רבי כתיב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה עומר שסביבותיו קציר לא עומר שסביבותיו קמה ולמה עומר שסביבותיו עומרין ולא עומר שסביבותיו קמה עומר שסביבותיו עומרי' מה שתחתיו שדה עומר שסביבותיו קמה מה שתחתיו קשין."

קשה שהרי כתבנו במשנה הקודמת שהספרי דרש 'שדה' לקמה וככה משמע גם בירושלמי עצמו לפני כן, אז למה כאן דורשים אחרת שבשדה זה עיקר השדה ודווקא מדובר על הבסיס של עומרים, לא הקמה.

לפי הרמב"ם שהדרשה יכולה להיות מ'לא תשוב' אין קושיא, אבל לפי הספרי צריך עיון.


נראה שהספרי דורש ששכחת קמה מ'ב'שדה שזה מהריבוי של 'ב'. ה'ב' מרבה שכחת קמה שנטוע בשדה לשכחה. המילה 'שדה באה לרבות שדווקא אם העומר ליד עומר, אז תחתיו שדה ממש ולא קשין.


מהדין שאפילו קלח אחד מציל, זה מראה שזה לא דין בשדה קמה, אלא אפילו קלח אחד שיש תחתיו קשין ולא שדה, זה מספיק לפטור משכחה.


הפסוק אומר "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב: (דברים פרק לב פסוק ב)

רש"י: עשב - קלח אחד קרוי 'עשב' , וכל מין ומין לעצמו קרוי 'עשב'.

המוכיח מפולנאה דורש בבן פורת יוסף דרשות והוספות שבת תשובה (א):

"כשעירים עלי דשא [ו]כרביבים עלי עשב, ופירש רש"י קלח אחד קרוי עשב וכו', ור"ל כי תוכחת מוסר דומה לרוח סערה לאנשי העיר או למדינה שהם מפוזרים, שיש פירוד לבבות ביניהם והם בפזור זה מזה, משא"כ כשהם קלח א' אגודה א' שנקרא עשב, שיש אחדות ושלום בהם, אז המוסר דומה להם כרביבים עלי עשב שנוח לכל".

ד' שבט 17:18

א. מחשבות מזוקקות שבעתיים, טהרת הגוף במים.

ב. שמחה אמתית רוחנית, גילה באהבה פנימית.

ג. רחיצה במי הדעת העליון, שפע מאיר בקושי נסיון.

ד. נסיון להתגבר על שפחה נכריה, ברוח ודעת בנהרה עליונה.

ה. לילית עלוקה ושוחה עמוקה יחדיו ירעבו, נשמות שדי יחזו את השכינה העליונה ישבעו.

ה' שבט 09:57

סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה,

וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים—

אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע —

אֵינָן מִצְטָרְפִין,

וְאִם לָאו —

הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הר"ש מביא שני הסברים ל'שום ובצלים': "והשום והבצלים. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה והוו שכחה אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאין עקורין אין מצטרפין:"


המלאכת שלמה מסביר את ההוא אמינא של ההסבר הראשון: "דאע"ג דכולהו תבלין לקדרה וחשיבי מין א' כדתנן במסכת ערלה אפ"ה לא מצטרפי לסאתים והוו שכחה"


צריך עיון להסבר הראשון מה הקשר למשנה שלנו שהנושא עקור ושאינו עקור.

בנוסף המלאכת שלמה מביא: "לסאתים אלא של עניים הם: כל אלו המלות העביר עליהם הקולמוס החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:" כי לכאורה מספיק להגיד שלא מצטרפים ואז במילא הם של עניים.


יכול להיות שהמשנה באה להגיד שכמו ששום ובצלים הם מינים שונים, כך גם עקור ושאינו עקור נידון כשני מינים, וגם לא שייך בזה קמה מצלת אלא ברור שהם נפרדים, לכן זה של עניים.

לכן הדין שהם כמו שני מינים, זה הביטוי במשנה 'אינן מצטרפין לסאתיים'. הדין שקמה לא מצלת, זה הביטוי במשנה 'אלא של עניים הם'.


הילקוט שמעוני משלי תתק"ס מביא: "טוב עין הוא יבורך זה משה ויסמוך ידיו עליו, משל למלך שאמר לבן ביתו תן לפלוני סאה של חטים הלך ונתן לו סאתים, כך אמר לו הקב"ה וסמכת את ידך עליו ידו אחת וכתיב ויסמוך את ידיו עליו".

אולי רמוז שמשה נתן ליהושע סאתיים שמשה לימד ליהושע חכמה באופן  לא ישכח את החכמה.

ה' שבט 10:56

א. תפדה את עמך ביום צרה, תפתח לפניהם מעיינות הישועה.

ב. תביא שלום ושלוה בארמנותם, תשמח את עמך ברוב אהבתם.

ג. תחמול על כנה אשר נטעה ימינך, תשעשע אותם כיונק ברוב ברכותיך.

ד. תשיבם לעירך ולמקדשך, תרחיב גבול קודש ארצך.

ה. נחזור להקריב קרבן תמיד בשחרית, נקריב קרבן הפסח בבוא יום הראשית.

ו' שבט 11:58

תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה,

וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים —

אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.

וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים —

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם שִׁכְחָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי משווה המחלוקת בטמון במשנה לטמון באש: "מחלפה שיטתי' דר"י תמן הוא אומר לרבות את הטמון וכא הוא אומר פרט לטמון תמן (שמות כד) ונאכל הגדיש או הקמה ממשמע שנאמר קמה איני יודע שהגדיש הוא בכלל ומה ת"ל גדיש לרבות את הטמון והכא שדך בגלוי פרט לטמון מחלפא שטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין פרט לטמון וכא אינון אמרין לרבות את הטמון תמן או הקמה או השדה מה שדה בגלוי אף כל דבר שהוא גלוי ברם הכא שדך בגלוי פרט לטמון קצירך בגלוי פרט לטמון והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון."


לכאורה שיטת רבי יהודה שדרכו של אדם לטמון, ולכן זה לא שכחה כי דעתו של אדם עליו, ובאש הוא אומר שטמון חייב מכיוון שאדם שמבעיר צריך לדעת שהדרך שיהיה שם כלים. לפי חכמים דרכו של אדם לא לטמון ולכן כאן זה שכחה, ואילו באש המבעיר לא צריך להעלות על דעתו שטמון.


לפי זה צריך להגיד שמדובר כאשר האדם הוציא את הירקות מהקרקע וטמן אותם, ואז לפי חכמים זה לא הדרך לטמון.

עדיין קשה כי לכאורה רואים מכמה מקורות שזה כן היה הדרך לטמון ככה.


נראה שחכמים מחלקים חילוק אחר שבשכחה זה תלוי במציאות שזה שכוח ומכוסה מבעל הבית כדי להחיל שם שכחה. בהבערה זה תלוי בכוונת המבעיר, ומכיוון שהיא לא כיוון להבעיר את הטמון הוא פטור.


הנתיבות עולם נתיב לב טוב פרק א כותב: "נ/ולכך אמר שלמה (משלי כ"ו) כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, ור"ל אם בא לטמון האדם לבו הרע עם כל זה ניכר בשפתיו ובדבריו אשר הם מבארים האמת, וזהו כמו מי שמצפה כסף סיגים על חרש לכסות החרש שלא יהיה נראה כלל ואין דבר זה צפוי אליו כי הוא כסף סיג, וכך אין צפוי ללב רע כי כאשר הלב הוא רע הוא כולו רע ואין בו דבר טוב, לכך אף שהוא רוצה לכסות לבו הרע מתוך שפתיו ניכר ולכך אי אפשר שיהיה כאן כסוי."

ז' שבט 12:01

הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר, וְהַסּוּמָא—

יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה;

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטּוֹל אֶת הַגַּס הַגַּס —

אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

אִם אָמַר:

"הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטֹּל" —

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


לגבי הדין של הרישא של הקוצר והמעמר בלילה והסומא, זה מוכיח את פשטות הדין שגם באונס יש שכחה, כי סומא זה ודאי מקרה של אונס, והוא שוכח מחמת סמוי עיניו, וזה עדיין נקרא שכחה.

במציעתא שהתכוון ליטול הגס תחילה, אז זה דרך קצירה, לכן זה לא שכחה.


התפארת ישראל הסתבך ברישא בגלל הפירוש שלו לעיל בפרק ה שיש שכחה רק מצד עצמו, וכותב: "והסומא יש להם שכחה: דאע"ג דמסתבר דהחשיכה גרמה לו שלא ראה הדקין ושכחן. והו"ל כשכח מחמת ד"א פ"ה מ"ז. נ"ל דשאני התם דלא הו"ל למיסק אדעתיה לחפש תחת הקש. משא"כ הכא. מדידע שחשיכה הוא. בוודאי ימשש היטב. ומה שנשאר שכח מלחפש. וכשכחה מצד עצמו דמי:"

זה קשה להבין במציאות איך בלילה של פעם בלי אור וסומא שלא יכול לראות בכלל, הם יכולים למשש היטב, ומגדירים את זה כשכחה מצד עצמם.


הגר"א בשנות אליהו הארוך אומר על הסיפא: "אם התנה כו'. פי' דהו"א כיון שאמר מתחלה הוי כאילו לא שכח כלל ואשמועינן הכא דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה:"

הרמב"ם כותב בפירוש המשנה: "והתנאי שישוב ויקח מה ששכח – בטל, שהעיקר בידינו: כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל, אלא בממון, כמו שיתבאר במקומו:"

מכיוון שפה זה מצווה לתת לעניים, על אף שזה נוגע לממון, בעל הבית מתנה על מה שכתוב בתורה.


האוצר מדרשים (אייזנשטיין) נושא- 'צדקות':

"גדול שימוש תורה יותר מלימודה שכן מצינו ביהושע שנאמר ויען יהושע בן נון, תלמידו של משה אין כתיב כאן אלא משרת משה, ומה שירות היה משרתו, היה נוטל את הדלי ואת הבלנרים (כלים של הבלן) ומוליכו לפניו לבית המרחץ. (ז') ד"א משרת משה מה שירות היה משרתו, היה משכים בכל יום ובורר את הגס הגס שבמן ואומר זה לרבי משה זה לרבינו משה."

י"א שבט 05:00

כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה,

אֲפִלּוּ כְּ"זַיִת הַנְּטוֹפָה" בְּשָׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ —

אֵינוֹ שִׁכְחָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁמוֹ —

שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵּישָׁנִי;

בְּמַעֲשָׂיו —

שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה;

בִּמְקוֹמוֹ —

שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְּצַד הַפִּרְצָה.

וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים —

שְׁנַיִם שִׁכְחָה וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי מביא שתי דעות לגבי רבי יוסי: "אמר רבי שמעון בן יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להם שכחה אמר רבי יוסי לא חייב אדם שכחה לזיתים אלא ר"ע דו דריש אחריך אחריך מעתה אין שכחה לזיתים כרבי יוסי דלא דריש אחריך".

לפי הדעה הראשונה רבי יוסי רק אמר את דבריו כשאדריינוס החריב את כל הזיתים.

לפי הדעה השנייה דווקא שיטת תנא קמא היא מיוחדת שיש שכחה שרבי עקיבא דורש לא תפאר אחריך לגבי שכחה, ואילו רבי יוסי לא.


כנראה אדריינוס הרשע רצה לעקור את העשירות של עם ישראל שהתבטא בזיתים, לכן הוא ניסה לעקור את כולם, ועד ימי רבי יוסי זה היה ניכר החיסרון, לכן לא היה שכחה לזיתים בימין כי הם היו מיוחדים.


בדעה השניה לפי רבי יוסי, זית שונה משאר אילנות שלא שייך בזה שכחה בגלל העושר הרב שניתן להפיק מהזית.


לגבי העשירות של השמן בחלקו של אשר בגליל יש את הסיפור הידוע במנחות פה ע"ב: "תנו רבנן (דברים לג, כד) וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר שמושך שמן כמעין אמרו פעם א' נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן מינו להן פולמוסטוס אחד אמרו לו לך והבא לנו שמן במאה ריבוא הלך לירושלים אמרו לו לך לצור הלך לצור אמרו לו לך לגוש חלב הלך לגוש חלב אמרו לו לך אצל פלוני לשדה הלז ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו אמר לו יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך אמר לו המתן לי עד שאסיים מלאכתי המתין עד שסיים מלאכתו לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך אמר לו יש לך שמן במאה ריבוא כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא אמר לו כלום אתה צריך ליותר אמר לו הן אלא שאין לי דמים אמר לו אם אתה רוצה ליקח קח ואני אלך עמך ואטול דמיו מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא אמרו לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו כיון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקלסו אמר להם לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא לקיים מה שנאמר (משלי יג, ז) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב:"

י"א שבט 05:50

א. באשמורות אהבה בשם קדשך, אתעלס בתורה הקדושה מכתרך.

ב. שמחה ודיצה כל הימים, ששון וגילה ברוב אהבים.

ג. הרחב את לבי בתורתך להגות, לחדש במוחי בעומק אש דת נפלאות.

ד. ללמד דעת את רבים ועצומים, להזיל עליהם טל חסד ורחמים.

ה. לפעול בלבבם יראה ואהבה, לשמח בהם נפש נכאה.

ו. למלא אותם רוחניות וקדושה, להרים את נפשם למרומי העבודה.

י"ח שבט 09:10

.זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים,

וּשְׁכָחוֹ —

אֵינוֹ שִׁכְחָה.

זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ —

אֵינוֹ שִׁכְחָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ;

אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ,

אֲפִלּוּ כְּ"זַיִת הַנְּטוֹפָה" בְּשָׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ —

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַּחְתָּיו —

יֶשׁ לוֹ בְּרֹאשׁוֹ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם מפרש: "ומה שאמר: כל זמן שיש לו תחתיו — רוצה לומר, כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן, יש לו כמו כן רשות לקחת אותו מן האילן. והמחבא — שם העץ שחובטין בו הזיתים עד שיפול מה שנחבא בין העלים, ועל כן נקרא 'מחבא', כי מגלה מה שנחבא. ואמר רבי מאיר, שיש לו לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילנות פרי; ומשיכלה פרי מן האילן, ויחבט אותו ולא יפול ממנו דבר, והוא מה שאמר: משתלך המחבא – אין לעניים אז שכחה."

זאת אומרת שהמחלוקת במשנה מתי כבר כל אדם יכול לקחת. עיין גם הלכות מתנות עניים א, יב.

המחבא מכלה באופן כללי את כל הזיתים למעלה, לכן הותרו כל אדם לקחת.


השאלה לפי הרמב"ם איך הותר לבעל הבית לחבוט את הזיתים ששייכים לעניים?

נראה שזה מזיק לאילן אם משאירים בזה את הזיתים ליותר מדי זמן ולכן הותר לבעל הבית בזמן מסויים להכות בזיתים להורידם.


הר"ש מפרש: "שיש לו תחתיו זיתים יש לו זיתים בראשו ולא חשיב שכחה כיון דנזכר בעוד שיש זיתים תחתיו אבל אם אין זיתים תחתיו הרי הם של עניים. משתלך המחבא. מלשון אשר יחבא שם כלומר משבדק המלקט בכל מחבואי זיתים של עניים כשאין לו תחתיו:"

זאת אומרת שהמחלוקת במשנה מתי העניים יכולים לקחת.


נראה שלפי הר"ש היה הדרך למלקט לבדוק במחבואי האילן לזיתים, אז למה לפי תנא קמא העניים לא צריכים לחכות לשלב הזה? אפשר להגיד שלפי תנא קמא ביסוד הדין של שכחה בזיתים, שאסור לבעל הבית לדקדק ולתת למלקט להסיק את הזיתים הנסתרים.

הדין של 'אחריך' זה שכחה (חולין קלא ע"ב), קשור ל'לא תפאר', חלק מה'לא תפאר' זה לא להסיק את הזיתים של פאה, וגם לא לפאר את הזיתים הנסתרים שהם שכחה.


כתוב: "וְהָיָה־אִ֥ישׁ כְּמַחֲבֵא־ר֖וּחַ וְסֵ֣תֶר זָ֑רֶם כְּפַלְגֵי־מַ֣יִם בְּצָי֔וֹן כְּצֵ֥ל סֶלַע־כָּבֵ֖ד בְּאֶ֥רֶץ עֲיֵפָֽה:" (ישעיהו פרק לב פסוק ב)

רש"י שם כותב: "והיה איש - הגיבור ביראת הקדוש ברוך הוא , הוא חזקיהו , יהיה לישראל כמחבא רוח - כמחסה סלע , שנחבאים בו מן הרוח , ונסתרים שם מפני הזרם , כן יבטחו בו הנותרים מעשרת השבטים. בציון - לשון יובש , ציה. כצל סלע כבד בארץ עיפה - במקום שמש , שהארץ עיפה שם וחריבה , ותאיבה לצל."


רש"י מפרש בפרשת שלח יג, כ על פי הגמרא בבבא בתרא טו ע"א: "היש בה עץ" - "אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו".

נראה שהדימוי בפסוק בישעיהו זה לסלע ולא לעץ, כי עץ יכול להשיר את עליו ולא לעשות צל, וסלע כבד זה קבוע, ולכן הגנתו של חזקיהו הייתה קבועה.

י"ח שבט 14:46

א. גשם נדבות תניף על ארצך, תמלא את האדמה משפע עליון טלך.

ב. תשמח העם המבקשים מים, תטע בלב שלהם רנת מצלתיים.

ג. לשונם תתרומם בקדושה ובברכה, לשבח את שמך ברוב אהבה.

ד. תבואות השדה בהלהבות יתרועעו אף ישירו, המלאכים עליהם מופקדים יענו וירוני

ה. שיר מרובע שיר שלם וערב לאל עליון, כל המציאות כולה מכתירים שמך בחביון.

י"ט שבט 22:25

אֵיזֶהוּ פֶּרֶט?

הַנּוֹשֵׁר בְּשָׁעַת הַבְּצִירָה.

הָיָה בּוֹצֵר,

עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים,

נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט —

הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בּוֹצֵר —

הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים;

עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב, כח*):

"אַל־תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הברטנורא כותב: "הרי זה גוזל את העניים - דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ:" זה באמת בהתחלת הירושלמי.

זאת אומרת שהיה הוא אמינא שהעניים רק זוכים בפרט כשהוא מגיע לקרקע, לכן אם בעל הבית שם כלכלה זה בסדר.

השאלה שלכאורה עצם הגרימה שלא יהיה לעניים פרט, לכאורה יש בזה גזילת העניים. אז גם אם העניים יזכו בזה בקרקע זה יהיה אסור לבעל הבית לעשות זאת.

זה לכאורה הסיום בירושלמי שהעני לאו דוקא זוכה באוויר: "שנייא היא שהוא גורם לו שלא ירד לארץ", והחידוש של המשנה שאסור לגרום לזה.


הגר"א בשנות אליהו יש לו חידוש למה לא פשוט שגוזלים את העניים במניח את הכלכלה והמשנה צריכה לחדש את הדין: "הפי' כך הוא שרצונו שישאר שלם ולא יתפרך מניח את הכלכלה דכלכלה הוא נעשה מגמי שהוא דבר רך כדאיתא מסכת כלים פרק ט"ז כלכלה משיחסום ויקנב הטעם משום שנעשה מגמי דהוא דבר רך וא"כ גזל גמור אינו דעל פי דין תורה אינו פרט כשהוא שלם רק שהוא גורם לזה ודמי להא דאיתא לעיל מי שאינו מניח את העניים וכו' על זה נאמר אל תשג גבול וכו' ".

זה חידוש גדול שזה לא פרט כשהוא שלם.


הויקרא רבה בהר לג, א (מרגליות) אומר: "אמ' ר' חייה בר אבא הייתה לפניו כלכלה שלתאינים /של תאנים/, אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון, עישרה ואכלה חיים ביד לשון. אמ' רבי יניי היה לפניו ככר טבול, אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון, עישרו ואכלו חיים ביד לשון".

גם פה כשהבעל הבית גוזל על ידי הכלכלה ומברך: "וּבֹצֵ֥עַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֘אֵ֥ץ ׀ ה' ".

כ' שבט 08:15

אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת?

כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָּתֵף וְלֹא נָטֵף.

אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף —

שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

אִם סָפֵק — לָעֲנִיִּים.

עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכֻּבָּה:

אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל —

הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;

וְאִם לָאו —

הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

גַּרְגֵּר יְחִידִי —

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶשְׁכּוֹל;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹלֶלֶת.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הר"ש מפרש 'גרגר יחידי': "גרגר יחידי. כגון אשכול שאין בו פסיגין ומלא גרגרים וגרגרים שלו מחוברין בשדרה עצמה וקסבר רבי יהודה דכיון שיש בו יותר משלשה גרגרים לא חשיב עוללות אלא אשכול כדפרשינן טעמא בירושלמי (שם) א"ר סימון טעמא דרבי יהודה ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיה יז) יותר מכאן אשכול וכגון שהגרגרים זה על גב זה ועשוין כעין כתף ונטף:"


התפארת ישראל מקשה על הר"ש ומפרש אחרת: "וק"ל א"כ היינו אם ספק לעניים לעיל. ול"מ היה נ"ל דה"פ. שאין הגרגרים תלויין באשכול אלא שגדלים גרגרים יחידים בהזמורה. וס"ל לר"י דדוקא באשכול צריך כתף ונטף. אבל גרגר יחידי. הרי אין גרגר סמוך לו שיכתף א"ע עליו [אב"י ואולי יחידי ר"ל היחיד בגדלו וטובו כמו כמספד על היחיד זכריה י"ב י'. וירמיה ו' כ"ו. ובדחז"ל יחיד בדורו."


לפי הר"ש יש דין מיוחד בגרגרים יחידים באשכול, שמספיק שיראו ככתף ונטף כדי שיהיה דין אשכול, כי לא מדובר באשכול מלא. הר"ש מחלק בין אשכול מלא לאשכול עם גרגרים שמספיק שיראה.

התפארת ישראל מחלק בין אשכול לגרגרים יחידים בזמורה עצמה.


הר"ש מפרש את הירושלמי:

"ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיה יז) יותר מכאן אשכול"

השנות אליהו שמפרש כמו התפארת ישראל מפרש:

"גרגר יחידי רבי יהודה אומר וכו'. דכתיב ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים או שלשה גרגרים סבר אבל אחד אשכול וכו':"


זאת אומרת שיש מחלוקת ביניהם אם כוונת הירושלמי ליותר משנים שלושה גרגרים או דווקא פחות מהם.


הר"ש מצריך יותר כדי שידמה לכתף ונטף, התפארת ישראל והגר"א פחות כדי שיהיה מובדל מאשכול ויחול עליו דין אשכול.


רש"י מביא על הפסוק שהירושלמי דורש בישעיהו יז, ו שני פירושים שונים: "ונשאר בהם (לפנינו: בו) - חזקיה וסיעתו שהם תוך ירושלם , אנשים מעט כעוללות כרם וכנוקף זית , המשאיר שנים שלשה גרגרים בראש אמיר - בראש הענף. בסעיפיה - בענפיה , וכן: "וכלה סעיפיה" (יש' כז , י); וכן "מסעף פארה" (יש' י , לג). נוקף זית - קוצץ הזתים ללוקטן מן האילן , וכן "ונקף סבכי היער" (יש' י , לד). ורבותינו אמרו: ונשאר בו בהמון סנחריב אנשים מעט כנוקף זית , כדאיתה בהגדת 'חלק' (סנה' צה , ב)."


האלשיך כותב על סוגי שני הצדיקים ישארו: "

ואמר, כי אז ונשאר בו עוללות אך מועטים, והוא כי השני סוגי צדיקים שלא יחסרו בכל דור להגן, הלא המה האחד מהגדולים שהם כמו שאמרו ז"ל, שאין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב לפי הדור, והשני הוא תנוקות של בית רבן שמפריח זכות הבל פיהם:"

כ"ה שבט 13:16

הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים:

כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ —

כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים;

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


רוב הראשונים הבינו כר"ש שלפי מסקנת הירושלמי המחלוקת: "ירושלמי (הל' ה) הכל מודים במוכר לחבירו י' אשכלות שאסור ליגע בהן והכל מודים בשותף כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בתוך של חבירו רבי יהודה עבד ליה כשותף ורבי מאיר עבד ליה כמוכר:"

בוודאי שזכות העניים בגפן הוא דין בפני עצמו של ממון עניים. השאלה אם בעל הבית חייב לעקור את הגפנים הרעים מסביבו כדי לשבח את מתנת העניים כשותף, או שהוא מניח את מתנת העניים כמו שהוא ואסור לו ליגע בהן.

השאלה אם יש ,דין נתינה של בעל הבית שהוא צריך לשבח, או שדווקא מכיוון שזה ממון עניים אסור לו ליגע בהם.


התפארת ישראל מפרש אחרת את המחלוקת: "אלא נ"ל דפלוגתייהו דלר"י הו"ל כמשיב אבידה לעניים מדמרויחין עי"ז עוללות שבצד העוללות שמדל. ולר"מ אסור מדאיכא דניח"ל ברבוי הענבים אע"ג שלא יהיו מובחרים כל כך".

אז השאלה האיכות או ריבוי.


חזקיהו אומר בספר ישעיהו לח, יב: "מדלה יבצעני". מפרש רש"י: "תרגם יונתן: 'מיקר מלכותי אנא גלי' - סבור הייתי שעתה יבצעני מכל כבודי. 'דלה' לשון 'גובה' , וכן 'ודלת ראשך' (שה"ש ז , ו)."

אז אולי 'מדל' מגיע מזה שששמים את הגפנים לגובה, וכורתים משם.

המהר"י קרא ועוד מפרשים הפוך: "מדלה יבצעני - כמו 'דלות ורעות תאר' (בר' מא , יט) , כלומר: מחוסר בשר שהיה לי , מחמת חולי."


כ"ז שבט 11:01

כֶּרֶם רְבָעִי—

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּעוּר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת,

וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֻּלּוֹ לַגַּת.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הלשון בבית הלל "כלו לגת" הכוונה שבעל הבית יש לו חיוב על כל הכרם הרבעי, גם הפרט והעוללות, להביא את הכל לירושלים ממש או על ידי פדיון.

השאלה למה נקטה המשנה "כולו לגת"? הרי אפשר להעלות ענבים לירושלים.

המלאכת שלמה מתרץ: "והא דקתני כולו לגת נלע"ד דעצה טובה קמ"ל דאע"ג דיכול לאכלו ענבים או צמוקים אחר פדיון אם הוא חוץ לירושלים או קודם פדיון בתוך ירושלים אם הוא קרוב לירושלים מ"מ יותר טוב לו לעשותו יין ולשמוח בו הואיל וכתיב ביה הלולים לשון הלל ושירה. דו"ק:"

יוצא מהמשנה שעדיף להעלות יין בעצמו לבית המקדש.


ככה משמע בגמרא בברכות לה ע"ב: "דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אין טעון חלול וכדר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן (ד)מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט, יג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין".

כאן יש למידה של חילול כרם רבעי, אבל ברור מההקשר שעדיף להביא את היין בעצמו. היין שבעל הבית מביא לירושלים זה מקביל ליין המתנסך על גבי המזבח.


גם במעשר שני שאתו יש גזרה שווה לגרם רבעי, כתוב: "תירשך"- ת"א מתרגם: "חַמרָך". אז יש עדיפות להביא יין במעשר שני וכמו כן בנטע רבעי.


הזוהר בפרשת קדושים דף פ"ז מביא שבשנה הרביעית של העץ מגיעים למדרגת שלמות, לפי זה גם האדם המביא את הנטע רבעי לירושלים צריך להיות במצב של שמחה ושלמות בלב, ויין שהאדם שותה בירושלים משמח את הלב ומשלימו לאלוהיו.

ב' אדר א 13:18

כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת—

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְבַעַל הַבַּיִת;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָעֲנִיִּים.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל" (דברים כד, כא),

אִם אֵין בָּצִיר — מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:

"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל" (ויקרא יט, י),

אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת.

אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר:

"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל"?

אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


אפשר לפרש את המחלוקת במיקום הפסוקים:

רבי אליעזר לומד את הדין שלו נפרשת כי תצא ואילו רבי עקיבא מהפסוק בקדושים.

בכי תצא ההקשר הוא גמילות החסד מצד הממון ולכן אין לבעל הבית חיוב להביא אם הוא לא משאיר אצלו, כמו דין צדקה שאדם לא נותן את כל ממונו, ולכן אם כל הכרם עוללות אין חיוב להביא.

בספר ויקרא ופרשת קדושים אז כל העוללות  הם כמו הקדש לעניים, ולכן נותנים את הכל.


השאלה אם הפסוק בכי תצא ממשיך באותו רעיון של פרשת קדושים לפי רבי עקיבא, או שכי תצא בא לבאר את קדושים לפי רבי אליעזר.


אפשר לחלק מבחינה מושגית שלפי רבי אליעזר החיוב של עוללות הוא על הכרם, ולכן כשהכל עוללות, אין כרם להביא ממנו.

לפי רבי עקיבא, החיוב של עוללות הוא על כל עולל בפני עצמו, ולכן אין צורך שיהיה כרם להביא ממנו.


האסתר רבה (ג, ב) מביא שתי הבנות מדרשיות ל'עולל': "ר' יהודה בר' סימון פתח (ישעיה ג') עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, עמי נוגשיו מעולל מדקדקין בהון המד"א (איכה א') ועולל למו, ד"א מעולל מקטפין עוללותיהן המד"א (ויקרא י"ט) וכרמך לא תעולל, באין עליהון בעלילות המד"א (דברים כ"ב) ושם לה עלילות דברים".


לפי הפירוש השני יש קשר בין עלילות ל'לא תעולל'. אפשר לפרש שהכרם בא בעלילות ומצמיחה דבר שלא כהוגן. אבל אפשר לפרש שבעל הבית מצווה לא לעולל, זאת אומרת לא לבוא בעלילות לפטור את העני, ולכן מבחינה אגדתית רבי עקיבא יחייב כרם שכולו עוללות.


הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ד, כא פוסק ערבי עקיבא שחייב בעוללות.

ב' אדר א 19:24

א. אביטה אל מקומך למקור הרחמים, למשוך קדושה מהאל העליון במרומים.

ב. לדעת ללכת במתון בשוה קריתיים, לא לנטות לצדדים להיכשל בכפליים.

ג. לצעוד במידה ומשורה אל המטרה, לדעת את סוד הצמצום בהדרה.

ד. לשמוח בך בנחת וברוגע, למצוא את המלאות והשובע.

ה. שובע שלא נובעת מגאווה ושאננות, שלא מביאה לידי השמנה ויהירות.

ו. שובע שמחות את פניך אראה, להביט תמונתך בעליונים אשגה.

ג' אדר א 11:52

לבצור

הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בּוֹ הָעוֹלֵלוֹת —

אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.

מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בּוֹ הָעוֹלֵלוֹת—

הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלִין לַהֶקְדֵּשׁ.

אֵיזוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס?

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ;

וּבָרוֹגְלִיּוֹת?

מִשֶּׁיַּעֲבוֹר הֵימֶנָּה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הירושלמי אומר: "משנודעו העוללות העוללות לעניים שניי' היא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מעתה אפי' לא נודעו העוללות יהיו העוללות לעניים שניא היא שהוא כרם הקדש כהדא דתנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות".

זאת אומרת שהעוללות כשניכרים מיד ברשות העניים ולכן אי אפשר להקדישם.


ה'תוספת יום טוב' מעיר: "ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן:"

זאת אומרת משנודעו בו עוללות הם של העניים, אבל הזכות לקחת אותם זה רק כאשר בעל הבית מתחיל לבצור.


השאלה אם זה של העניים, למה אין להם זכות לקחת? בשאר מתנות עניים של השדה זה תלוי בצורה מעשית במעשה בעל הבית בשעת קצירה, אבל פה למה שהעני לא יוכל לקחת קודם בצירה. הרי זה שלו?

הסברנו במשנה הקודמת שרבי אליעזר סובר שכרם שכולו עוללות, לא מגיע לעניים, מכיוון שגדר צדקה שבעל הבית נותן מחלקו, וחלק נשאר אצלו.

לפי רבי עקיבא, הדין הזה מתקיים כאשר חלק מהכרם עוללות, ובגלל שבעל הבית נותן מחלקו, הוא צריך לבצור ראשון, כי אז הוא נותן מחלקו, כי הוא כבר בצר ענבים לעצמו ואז העניים לוקחים. לכן על אף שזה של העניים, אסור להם לבצור עד שבעל הבית בוצר.

דין כרם שכולו עוללות שבפסוק בפרשת קדושים, זה דין מיוחד שהכל מוקדש לעניים, אבל בד"כ רבי עקיבא מסכים עם רבי אליעזר שהעוללות צריכים להגיע מחלקו של בעל הבית, ולכן בעל הבית מתחיל לבצור, ורק אחר כך העניים מתחילים לקחת.


המדרש שיר השירים רבה א, טו ב אומר:

"מה יונה זו שוגרת רוגליות הרבה וחוזרת לשובכה, כך ישראל, הה"ד (הושע י"א) יחרדו כצפור ממצרים, זה דור המדבר, וכיונה מארץ אשור, אלו עשרת השבטים, אלו ואלו והושבתים על בתיהם נאם ה' ".

הרד"ל מפרש: "ורוגליות הן גפנים. ופה שהיונה מלקטת מזונות מכמה גפנים".

אפשר לפרש שהגפנים הם הגרים שמתווספים בגלויות, כדברי רבי בהמשך המדרש.

אמנם אפשר לפרש שכמו שברוגליות במשנה האדם נזהר לא לעבור מהם כדי שלא יהיה שכחה כשעובר, כך היונים מקפידים לאכול את הגפנים בדקדוק, וזה כדעת רבי אליעזר במשנה סנהדרין י, ג שדור המדבר ועשרת השבטים חוזרים למקומם כולם.

ג' אדר א 22:51

א. מחסום אחר מחסום יגיעה אחר יגיעה, נועד לייסורים תמידיים בחיל ורעדה.

ב. לבחור את המאמץ האין סופי הקשה,

או לנוח קצת ולתת לנשמה ולגוף מרפא.

ג. מה יהיה לו יותר תועלת לטוב עבודת האל, האם להרפות ולדעת כי אנכי אלהים גואל.

ד. האם הריצה המטורפת למטרות רוחניים,

זה לא מספק את הגאון והגאווה השוכן במסתרים.

ה. ה' בחסדך תדריכני בנתיבותיך הנעימים והנכונים, תטה את לבי לעבודתיך בצורה אמתית בסיוע ממרומים.

ד' אדר א 11:47

מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט?

מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.

בְּפֶרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת?

מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ.

וּבְזֵיתִים?

מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם,

אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה?

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא,

וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


במשנה כתוב רק 'לקט'. בסוגיא בתענית ו ע"ב כתוב: "מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה".

למה המשנה נקטה רק 'לקט'?

ה'תוספת יום טוב' בתירוץ הראשון מתרץ:

"והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו; כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן".

לכאורה גם שכחת העומר זה לא במקום מסויים וצריך לחפש, אבל אפשר למצוא ביתר קלות מכיוון שזה יותר גדול מהלקט. הלקט צריך למשש כדי למצוא.


בתירוץ השני הוא מתרץ: "ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט:"

זה קצת קשה כי שייך על כולם לשון הפעולה של 'ללקוט', אבל שם העצם 'לקט' פחות שייך.


התפארת ישראל מתרץ: "מאימתי כל אדם מותרין בלקט: ה"ה שכחה ופאה. רק נקט הראשון. דכשמתחיל לקצור נתחייב בלקט ואחר שהתחיל חייב בשכחה. ופאה נותן בסוף השדה:"

לכאורה שייך שכחת קמה לפני לקט, כשעובר ממקום מסויים בשדה ומתחיל אחרי זה לקצור, אבל זה לא הדרך, והסדר בד"כ כדברי התפא"י.


יכול להיות שפשוט המשנה נקטה את הדוגמא בפסוק שסמוך לדין שנלמד במשנה: "וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם". כדברי הרמב"ם פה: "אומר הכתוב בזה החלק הנעזב לעניים: 'לעני ולגר תעזוב אותם' (ויקרא יט, י). וכשיפסקו העניים מלבקש אותם, הם מותרים לכל בני אדם, כי לא צווה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד או לעופות."


היערות דבש דוקש בחלק ב דרוש ז:

ו"הנה אמרו בגמרא [ב"מ כא ב] בסוף קיץ משהלכו נמושות, מאי נמושות, סבי דאזלי אתיגרא, ופירש"י זקנים מאחרים לבוא, ותיגרא מקל, אבל שאר מפרשים פירשו תיגרא מחלוקת כמשמעו, כי כאשר יאחרו לבוא ולא ימצאו רק דבר מועט והשדה הפקר ואין בעל הבית שם לחלק, תרבה מחלוקת, זה אומר שלי אני ראיתי והגבהתי תחילה: 

 ובזה יובן כוונת הפסוק הנ"ל, כי הנביא מקונן על העדר תלמיד חכם כמבואר, ואמר כי יש לקונן על שני העדרים, ואמר אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ, שהלכו נמושות, והם סיבת המחלוקת, אף כאן משמת התלמיד חכם, רבו מחלוקות בתורה, ובכל העדר תלמיד חכם בכל דור ודור, ירבו הספיקות והמחלוקות בתורה".

ד' אדר א 14:12

א. שינוי קונה בלב חדש, בתיקון הפנימי ללא רעש.

ב. תיקון של נשמה חדשה, שלרוח ונפש היא מרכבה.

ג. למצוא איזון ושוויון הדרך, דרך סלולה באפיים אורך.

ד. האש החזקה הפנימית מתלהטת אל על למרום, אבל אחיזה בפתיל נר הגוף צריך מעל לתהום.

ה. עינה בטלטול נפשי כגלגל המסתובב, ה' תן לי נחת ושלוה בארמון לב אוהב.

ה' אדר א 16:25

נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט, וְעַל הַשִּׁכְחָה,

וְעַל הַפֵּאָה בְּשָׁעָתָן,

וְעַל מַעֲשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ.

וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.

וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


יכול להיות שבגלל שלמדנו בירושלמי (ו, א) שמתנות עניים מדין ההפקר, אז בגלל שהם זוכים מן ההפקר המיוחד להם, היה הוא אמינא שרק כאשר הם זוכים לעצמם ההפקר פוטר מתרומות ומעשרות, אבל כאשר הם מעבירים לאחרים היה חיוב, קמ"ל במשנה שהחיוב נפקע לגמרי.

או שפשוט המשנה מחדשת שאפשר להאמין לעני שלא הביא ממקום אחר, כמו שמביא הירושלמי כאן.


בפשטות הנאמנות של הבן לוי הוא כי מעשר ראשון מצוי להם.

אבל אפשר לדרוש שבן לוי נאמן בטבע שלו ל-ה' כמו במעשה העגל, שירותו במקדש ובזמן החשמונאים.

נטוע בשבט לוי נאמנות ל-ה', גם אם לפעמים זה לא יוצא לפועל.

.

ה' אדר א 16:26

א. רחבה תורתך מני ים, עמוק עמוק נסתר ונעלם.

ב. תמה אני ונבוך איך בן אדם שפל ונבזה, יכול להגיע להשגות עליונות הרי זה פלא.

ג. אדם שעושה צרכים בבוקר ובערב, מתייחד עם אשתו ממלא כריסו בטרף.

ד. איך נשמתו עפה גבוה למרומים, עומד על עשר ספירות רואה במרכבה פלאים.

ה. סוד קישור רוח ונשמה בגוף היא חכמה, כדבריו בתחילת אורח החיים פסק הרמ"א.

ו. רצוא ושוב בין שמים וארץ, בו ירוץ צדיק ונשגב במרץ.

ו' אדר א 11:24

נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח, וְלֹא עַל הַפַּת.

נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.

נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל,

וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין,

לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין.

נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן,

לוֹמַר: "שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הוּא",

וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו,

לוֹמַר: "שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא".

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


השאלה מה זה 'זיתי נקוף'?

ה'תפארת ישראל' מפרש: "שתלש העני מהלקט שכחה ופאה".

כנראה שזה מלשון 'נוקף זית', כי זה בא מהשאריות.


המלאכת שלמה' מפרש: "פי' זית ניקוף הן זיתים שמשיירין באילן ואינם ראויין והפקר הן".

לפי זה לא יהיה הבדל בין זית לשאר האילנות, רק הדרך שישארו זיתים באילן כפסוק בישעיהו ז, ו: "וְנִשְׁאַר־בּ֤וֹ עֽוֹלֵלֹת֙ כְּנֹ֣קֶף זַ֔יִת שְׁנַ֧יִם שְׁלֹשָׁ֛ה גַּרְגְּרִ֖ים בְּרֹ֣אשׁ אָמִ֑יר אַרְבָּעָ֣ה חֲמִשָּׁ֗ה בִּסְעִפֶ֙יהָ֙ פֹּֽרִיָּ֔ה נְאֻם־ה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:"


הר"ש כותב: "זיתי ניקוף. מלשון כנוקף זית (ישעי' יז) ומתנות עניים".

הברטנורא מרחיב: "ואין נאמנים לומר של זיתי נקוף הוא - זיתי נקוף ממתנות עניים הן, שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה. ונקוף לשון כנוקף זית."

השאלה מה המקור שזיתי ניקוף יהיה בהם מתנות עניים?

השנות אליהו הארוך בפאה ז, ב מפרש: ""דקאי על הזיתי נקוף. דכתיב לא תפאר אחריך. וחסידים הראשונים היו חובטין פעם אחת והשאר נקראים זיתי נקוף. דבזיתים מצוה לאחר שחבטו פעם אחת הוי הנשאר לעניים ונקרא זית נקוף. וזו המצוה לא שייך רק בזיתים ולא בשארי אילנות".


יש רמז לדברי הגר"א בשכל טוב (בובר) שמות פרשת וארא פרק ח יא, לו:

"התפאר עלי לשון חיפוש, ודומה לו לא תפאר אחריך (דברים כד כ), ומתרגמינן לא תפלי בתרך, ודומה לו בדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר".

זאת אומרת שיש ענין לא לחפש בזיתים אלא להשאיר לעניים.


יכול להיות שבגלל שזיתים יש בהם שימוש לאוכל, תאורה, משיחה ועוד, אז ניתנת מתנת עניים מיוחדת.


השמות רבה תצוה (לו, א) אומר:

"ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין שנא' (שמות ב) ויאנחו בני ישראל, וכן (דברים ד) בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלהיך, הוי זית רענן יפה פרי תואר".

ו' אדר א 18:51

א. אקרא לאל עלי גומר, לזכך את מחשבותיי ולטהר.

ב. להיות לי שכל ישר בלי נפתולים, לב שמח  מלא רננים.

ג. שבח תמידי לאל עליון, עידוד תדיר לעני ואביון.

ד. אשרי משכיל אל דל, לב נדיב ורחב אל על.

ה. תרומה למקדש בשמים למעלה, נדיבות למקדש השוכן בהר המוריה.

ט' אדר א 12:32

נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי;

וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל,

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט;

שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


בירושלמי משמע שבעל הבית שכח מלעשר מעשר עני והוא נותן לעני מתוך התבשיל בדיעבד: "אילן דבית אסי בשלון ירק אנשון מתקנתיה סלק גמליאל זוגה ותקניה מן גו לפסא". מפרש ה'פני משה': "אלין דבית אסי בשלון ירק אנשון מתקנתיה. שכחו מלתקנו מעשר עני ובא גמליאל זוגא ותיקן להם מתוך האלפס שבשלו ונתן לעניים. ומייתי ראיה דלפעמים אירע כך ולפיכך נאמנים על דבר מועט".


מה שקשה על הירושלמי שמשמע במשנה שזה לכתחילה: "שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו".


המלאכת שלמה מביא הסבר שזה לכתחילה: "אא"כ היה לו דבר מועט: פי' החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כי כשבעה"ב ליקט ירק לצרכו אינו מוציא ממנו מ"ע כך כשהוא חי. כי אינו ראוי לעני שאין העני רוצה ליטפל בו ולבשלו בעבור שהוא מעט. וע"כ הבעה"ב מבשלו תחלה ואח"כ נותנו לעני כך מבושל אבל אם יש לעני ירק מבושל הרבה והוא אומר שמ"ע הוא שנתנו לו כך מבושל אינו נאמן כי אין בעה"ב רגיל לבשלו תחלה כשהוא הרבה ע"כ:"


הרמב"ם בהלכות מעשרות פרק יב, יד אומר שיש מיגו בהלכה שלנו: "הם נאמנין על הירק חי ולא מבושל אלא אם כן היה דבר מועט שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי." זאת אומרת שהטענה לא חייבת להיות שבעל הבית נתן לי מתוך בישולו, אלא הוא יכול לטעון טענה שהוא בישל ויהיה נאמן מכח מיגו.


נדמה שלא היה הדרך שלהם בדרך כלל לאכול ירקות חיים אלא מבושלים וכסוגיא ברכות מד ע"ב: "כל ירק חי מוריק". רש"י: "נוטל תואר הפנים".

הפסוק אומר במשלי: "ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה־שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה־בֽוֹ: (משלי פרק טו פסוק יז)

רש"י מפרש בדבר האחר: "טוב ארוחת ירק - לתת לעני , ואהבה שם - להראות לו פנים יפות , משור אבוס - להאכילו בשר שמן, ויראנו פנים זועפות."

פה בעל הבית נותן ללוי וצריך לתת לו בפנים יפות, כד שיהיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", אז יש סיכוי שגם הלוי ייטב פנים ולא ינטל תוארו.

ט"ז אדר א 07:29

אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן,

מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲצִי קַב.

קַב וָחֵצִי כֻּסְּמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פְּרָס.

חֲצִי לֹג יַיִן;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְבִיעִית.

רְבִיעִית שֶׁמֶן;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמִינִית.

וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת —

אָמַר אַבָּא שָׁאוּל:

כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה

הרמב"ם כותב בפיהמ"ש שהמקור לדין המשנה זה: "ואמנם ניסדרו אלו המידות, מפני שאמר הכתוב: 'ואכלו בשעריך ושבעו' (דברים כו, יב), ובאה הקבלה (ספרי פרשה כי תבוא): 'תן להם כדי שבעם', וזה לא ינתן לעניים אלא ממעשר עני, שהוא לעניים. ". וככה הוא פוסק בהלכות מתנות עניים (ו, ז): "בעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו שם מעשר עני נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו."

כמו שמצויין ברמב"ם זה ספרי ומובא ברש"י על התורה.


בירושלמי מובא הדעה הזאת וכן דעה אחרת שהשיעורים האלו מקובלים בלי טעם וכדברי הסבר ה'פני משה': "וה"נ כן שכך קבלו חכמים לשיעורין אלו ואין לך לשאול מנין להם".

יכול להיות שזה לא עוד דעה, אלא להסביר מנין אנחנו יודעים שהשיעורים האלו הם שיעור שביעה. הרי השביעה משתנה לפי סוגי החיטים, מקום, וסוגי העניים והצטרכותם לפי בני ביתם.

לכן צריך קבלה מחכמים מה נקרא שיעור שביעה. לפי זה בירושלמי יש טעם אחד.


ה'תפארת שלמה' כותב בפרשת 'כי תבוא':

"וז"ש ואכלו בשעריך ושבעו. לכאורה אינו מובן מה ספר לנו בזה שיאכלו וישבעו. רק הפי' בזה כאשר יתן להם האיש הזה כמו שבארנו בחשק ושמחה אזי יהיה הברכה במעיים של העניי'. כי באם אינו נותן להם ברצון וטוב עין הוא להיפך כמ"ש אל תלחם לחם רע עין. פי' שלא יהיה בו ברכה אבל אם הוא נותן בלב שלם ונפש חפצה אזי היא ברכה כמ"ש טוב עין הוא יבורך".

י"ז אדר א 11:16

מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְׂרְאֵלִים.

הָיָה מַצִּיל —

נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה.

הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט —

נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הר"ש מפרש את הרישא: "מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים".

זה מעניין שמזכירים כוהנים בכלל עניים, כי בתורה בספר דברים זה בד"כ לוי כעני. אפשר להגיד בתורה שלויים כולל כוהנים, אבל יותר נראה שמכיוון שכוהנים קיבלו כ"ד מתנות כהונה הם היו פחות עניים, והתורה אומרת לוי דווקא כעני ולא כהן.

אולי מכיוון שהמשנה לאחר החורבן ולא קיבלו מתנות הכהונה של המקדש, אז נחשבו עניים.

אז המשנה מונה אותם בכלל עניים.


ה'תוספת יום טוב' מפרש: "והשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולוים דסלקא דעתך אמינא דכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ"ל. ואיידי תנא נמי ישראלים."


הרמב"ם מפרש: "ירצה לומר, שדבר זה המחוייב לכוהנים וללווים ולישראל, כל מי שיש לו מעשר עני, חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים, לכל עני."

פה אפשר לפרש כמו שפירשנו לעיל רק הפוך, כי הכוהנים והלויים עניים היה הוא אמינא שלא יצטרכו לתת, או כי הם עצמם נוטלים מתנות היה הוא אמינא שלא יצטרכו לתת.


הרא"ש מפרש: "בכהנים - לתרומה: לוים - למעשר ראשון:"

זה מסתדר טוב יותר עם לשון המשנה, אבל זה חידוש גדול שגם בתרומה ומעשר ראשון יש דין "ושבעו". לכאורה זה דין להשביע את העני דווקא


השם משמואל פרשת כי תבוא כותב: "וזה מעורר להיות דכא ושבור לב, היינו שאין לו התקרבות לקדושה אלא באמצעות הלויים והעניים שהם דכאי רוח, וזוהי הכנה שתחול עליו הברכה וכמ"ש אחריו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו' ".

י"ח אדר א 13:53

אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.

לָן —

נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה.

שָׁבַת —

נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת.

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת —

לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי;

מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת —

לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.

וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה


הרמב"ם מפרש על ארבע עשרה שבועות בשבוע: "ואולם נעשו ארבע עשרה סעודות מזון לשבוע אחד, מפני שיש שלוש סעודות לשבת, ואחת עשרה בשש ימים הנשארים, שתי סעודות בכל יום, אחת ביום ואחת בלילה. ולפי החשבון צריך שיהא שתים עשרה סעודות, אלא שהם לא חשבו לו סעודת מוצאי שבת, מפני שלא יצטרך אליה, בשביל שאכל במנחה יום השבת, והיא השלמת שלוש סעודות של שבת". משמע שלפי הרמב"ם יש חיוב סעודה שלישית.


הגמרא בשבת דף קיח ע"א מגיעה למסקנה שהמשנה היא כרבי עקיבא: "אלא הא מני רבי עקיבא היא דאמר בעשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". משמע שאין חיוב סעודה שלישית, אלא עושה שבתו חול לגמרי.


אפשר להידחק שהגמרא הביאה תירוץ לר' חידקא, ולא לפי רבנן והרמב"ם מפרש לפי חכמים, אבל זה לא משמעות הגמרא.


(בכללי פירוש הרמב"ם למשנה לא תמיד תואם את הגמרא)


אבל נראה שהרמב"ם מפרש ברבי עקיבא לפי מה שכותב בהלכות שבת (ל, ז): "ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות."


לפי רבי עקיבא זה דין שלא חייב לבטל לגמרי את חיוב שלוש הסעודות, אלא אדם צריך להסתדר עם מה שיש לו. לפי ר' חידקא אין לו ברירה אחרת, אלא לבטל 4 סעודות, לפי חכמים הוא צריך להשתדל לקיים את הסעודות, עם האפשרויות שיש לו לחסוך ממוצ"ש.

המגיד משנה מביא את הגמרא בפסחים שגם משמע שלפי רבי עקיבא שבת לא נעשית חול, אלא זה להסתדר עם מה שיש:"ובערבי פסחים (דף קי"ב) אע"פ שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל עושה הוא דבר מועט ומאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא"


לגבי סעודת מלווה מלכה שכותב רש"י בגמרא בשבת: "ואף על גב דאמרינן לקמן לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ה"מ למאן דאפשר ליה".

נדמה לי לגבי זה מופקע החיוב לגמרי של סעודת מלווה מלכה כשאין לו.


השפתי כהן בפרשת פינחס כותב: "ובמדרש בילקוט פרשת ואתחנן (רמז תת"ל) אמר רב חנן זכור את יום השבת לקדשו, במה אתה מקדשו במקרא במשנה במאכל במשתה בכסות נקיה, אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, יקח אדם בשר ולא ירבה ביין שנאמר (משלי כ"ג, כ') אל תהי בסובאי יין וגו'. לפי שצריך ללמוד ביום השבת ולעיין ולחדש חידושים, לפי שבמוצאי שבת כשעולה הנשמה יתירה שואלין לה מה חידוש הבאת עמך מה האכילוך באושפיזך מה שמו לפניך".

כ"ד אדר א 12:58

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז —

לֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי.

הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר,

אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת —

הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ —

הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ,

וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


"אפילו אלף נותנין לו כאחת"- השאלה אם זה אלף בני אדם שנותנים לו כאחת או אלף זוזים.

בטור יו"ד רנג משמע שזה אלף זוז וככה מובא בשולחן ערוך. לכאורה אם זה מבני אדם שונים, יש סברא להגיד שאסור לו לקבל, רק מבן אדם אחד.


המלאכת שלמה כותב שזה הולך על בני האדם: "אלא ודאי משמע טפי דמלת אלף קאי אבנ"א הנותנים והוי רבותא טפי דלא תימא א"א לצמצם וא"כ כיון שקבל זוז א' או שנים הרי נשלמו לו המאתים והותר קמ"ל דאעפ"כ יטול וכאחת קרינן בהו ויטול כל מה שנותנים לו. ומכ"ש אם יקבצו הרבה ויתנום לו ע"י שליח אחד מהם או מזולתם דיטול הכל". ככה כותב הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וז"ל "פי' אפי' אלף בנ"א נותנין לו כאחת כן משמע הלשון".


המפרשים מסבירים במשנה שמדובר שהוא נוטל מהיחיד ולא מהציבור כמשנה הקודמת, ולכן בגלל שאין אחריות על יחיד מסויים, יכול להיות כמה יחידים ביחד שישלימו לו, ולכן אפילו אם אלף בני אדם נותנים ביחד הוא יכול לקחת.


הפסוק בדברים (טו, י) אומרת: נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ. בפשטות נתון זה בלשון נפעל. אבל אפשר לדרוש שזה לשון רבים, שלפעמים יש מציאות שהרבים ממלאים את חוסר העני, ויש לפעמים שה'תתן' היחיד ממלא. בד"כ הרבים זה הציבור, אבל במציאות של המשנה שלנו יכול להיות שרבים יחידים ממלאים לעני את החסר.

כ"ה אדר א 11:47

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז,

וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם —

הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל וְנוֹטֵל —

אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.

וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל וְאֵינוֹ נוֹטֵל—

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ;

וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה יז, ז):

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה',

וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר,

וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִּסֵּחַ,

וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם —

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, כ):

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין —

אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, ח):

"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח,

כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" וְגוֹ'.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


 

הירושלמי מביא בריייתא שלכאורה סותרת את המשנה: " ר' אחא בשם ר' חנינא כיני מתני' כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור להתרחם עליו על נפשיה לא חייס על חורנין לא כ"ש".

לכאורה הכוונה של הירושלמי לא לחלוק על המשנה כי הירושלמי מביא גם את המשנה: "וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים על זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".


 

הר"ש מתרץ: "ויש לפרש דההיא בשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומספק [ומסגף] את עצמו בחיים רעים ומתניתא במספק על ידי שדוחק עצמו במלאכה [כבדה ובוטח בה'] קודם שיתפרנס מאחרים ועל זה נאמר והיה ה' מבטחו". זאת אומרת שהוא יכול לדחוק עצמו במלאכה להספיק קצת חיות.


 

הטור פוסק ביורה דעה רנ"ה: "וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורים, ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומחייב נפשו ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים.

וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ". הטור בערך מעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים י, יט.


 

הבית יוסף מפרש בהם: "נראה שהוא מפרש דירושלמי בשאינו יכול לחיות אלא אם יטול ומש"ה קרי ליה שופך דמים ומתניתין בשיכול לחיות אף ע"פ שלא יטול אלא שהם חיי צער". זאת אומרת שהשאלה אם הוא יכול לחיות קצת או בכלל לא.


 

הב"ח ממשיך ברמב"ם ובטור קו דומה לר"ש ומסביר שהאנשים שהם מונים לא יכולים לדחוק עצמם במלאכה: "התם כשהוא חזק ובריא ועושה מלאכה וחייו חיי צער כדי שלא יטול צדקה, והירושלמי מדבר בחולה ובעל יסורין או זקן שאינו יכול לעשות מלאכה ומגיס דעתו ואינו נוטל ה"ז שופך דמים".


 

הערוך השולחן מוסיף דבר חשוב: "וחי חיי צער בלחם ומים כדי שלא יצטרך ליטול ולא יטריח על הציבור, ולא מפני הגאוה".

זאת אומרת שהביטחון חייב להיות ביטחון אמתי ב-ה' ולא בגלל שהוא מתגאה ומפחיד להשפיל את עצמו לקחת. הערוך השולחן לוקח את זה מהרישא של הרמב"ם ש'מגיס דעתו'.

הגאווה היא מידה שהיא הפוכה לגמרי מביטחון שבמידת הביטחון האדם משפיל את עצמו לפני קונו ובוטח בו לגמרי.

אולי יעניין אותך