שָׁלֹשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם:
בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.
שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל,
וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמֵן וְאוֹמֵן.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
לגבי לשון 'אבעיות':
הר"ש על פי הירושלמי: "אבעיות. בירושלמי (שם) מפרש מלשון נבעו מצפוניו תרגום איתגליין מטמרוהי (עובדי' א) שהבעל הבית מתגלה ונראה לתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה". פה יש חידוש שצריך את רשות בעל הבית להרשות לעניים לקחת את הפאה. על אף שפאה ממון עניים, מדין ''תעזוב' צריך שבעל הבית יניח להם לקחת, וזה משמע בעצם דין המשנה שמורה לכאורה לבעל הבית לא להוסיף ולא להחסיר. הגר"א בשנות אליהו הקצר כותב: "שלש אבעיות ביום. פי' שלשה זמנים ביום מחויב להתגלה בתוך שדהו".
אמנם רש"י בישעיהו (א, ח) מפרש אבעיות מלשון ליקוט): "שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום". לפי הפירוש הזה לא צריך את רשות בעל הבית שהעניים ילקטו, אלא הם לוקטים מעצמם בשעות האלו. המשנה נוקטת הוספה והפחתה בלשון רבים- "שלא יפחתו" "שלא יוסיפו". אפשר לפרש שזה לא דין בבעל הבית המוסיף או המחסיר, אלא דין כללי בזמן שהעניים צריכים לקחת.
הרמב"ם מפרש: "שלש אבעיות — שלש בקשות, מלשון 'אם תבעיון בעיו'(ישעיהו כא, יב)."
הירושלמי מפרש שהזמנים השונים זה בשביל צורכי עניים חלשים שונים: "בשחר ובחצות ובמנחה בשחר מפני המניקות ובחצות מפני התינוקות ובמנחה מפני הנמושות". הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ב, טז) מפרש: "ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה."
העניים החלשים 'מבקשים' אוכל- "העניים והאביונים מבקשים" (ישעיהו מא, יז), לכן קבעו להם זמנים שנוחים להם.
המדרש תהלים-שוחר טוב ה אומר: "כי עני ואביון אני (תהלים שם /פ"ו א'/), אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר עני ואביון בישראל הכתוב מדבר, שנאמר העניים והאביונים (ישעיה מא יז), אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח התבונן מה בלבי, בינה הגיגי."
זה גם לשון הפסוק בתהלים (יט, טו) שאומרים בסוף תפילת שמו"ע (ירושלמי ברכות ד, ד; עיין בבלי ברכות יז ע"א): "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי".
הזוהר בפרשתינו 'וישלח' קסט ע"א אומר על הפסוק הזה: "תא חזי דוד מלכא אמר (תהלים י"ט) יהיו לרצון אמרי פי אלין מלין דאתפרשן, והגיון לבי אלין מלין דסתימן דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה דא הוא הגיון דאיהו בלבא דלא יכיל לאתפרשא ועל דא אצטריך מלה לאתפרשא בפומא ומלה דתליא בלבא וכלא רזא איהו, חד לקבל דרגא תתאה וחד לקבל דרגא עלאה, מלה דאתפרשא לקבל דרגא תתאה דאצטריך לאתפרשא, ההוא דתליא בלבא איהו לקבל דרגא פנימאה יתיר וכלא כחדא איהו, ועל דא אמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'".
זאת אומרת שדווקא הבקשה בלב היא הדרגה היותר פנימית ועליונה.
אם אנחנו שומעים לבקשה הפנימית של העניים לבקש שקשה להם לפרש את רצונם, גם ה' ישמע את בקשתינו שקשה לנו לפרש.
)