י"א בטבת תשפ"ד 22:06

״…באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון מיד (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף״ (בבלי סוטה לו ע״ב)

 


 

מה פשר הלימוד של הגמרא ? כלומר, כיצד בנוי הלימוד של הגמרא מהפסוק ״ורועה זונות יאבד הון״ ?


 

רש״י מפרש ״יאבד הון: שם טוב שהוא יקר מכל הון״. המהרש״א שכנראה היתה לו אי נוחות מפירוש זה אחרי שהוא מצטט את רש״י הוא כותב ״ויש לפרשו כפשטיה יאבד הון היינו אבן האפוד שהיה שווה הון רב…״.


 

אני רוצה לטעון שייתכן שהלימוד של חז״ל מהפסוק היה אחר. לפי שיטה מקובלת בראשונים האותיות שהיו על האבן של יוסף באפוד היו ״ון״ (הסיומת של ״ישרון״). ואם נלך לפי שיטה זאת הגמרא דורשת את הפסוק ״ורועה זונות יאבד הון״ כאילו כתוב ״ורועה זונות יאבד ון״ (שהרי ון והון נשמעים אותו דבר). ואולי צריך לומר שרש״י שנדחק לפירושו סבר כשיטות האחרות (לפי בעל הטורים האותיות על האבן של יוסף הן ׳רן׳ ואילו לפי הרמב״ם כמדומני אין עליו אותיות). 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ב בטבת תשפ"ד 10:33

חנוכת התורה מ״א:א׳

 

איתא במסכת סוטה דף ל"ו. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ואמר לו יוסף עתידים אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב רועה זונות יאבד הון וכו' עיין שם. ותמוה איך נשמע דהון קאי על אבני אפוד. ויש לפרש דהנה איתא עוד שם בגמרא יוסף שקידש שם שמים בסתר ניתוסף לו אות ה"א ונקרא יהוסף עיין שם. והנה איתא במסכת יומא דף ע"ג דעל האפוד היה נכתב גם אברהם יצחק יעקב וגם שבטי ישורון עיין שם. וכתב החזקוני בפ' תצוה דבכל אבן היה נכתב שש אותיות כמנין בנימין למשל באבן ראשון היה נכתב ראובן א' ובאבן שני שמעון ב' ובאבן שלישי לוי רהם וכו' ובאבן יוסף היה נכתב ו"ן מן ישורון עיין שם. לפי זה שפיר מבואר הגמרא הנזכר לעיל וכך אמר לו אם תעבור חס ושלום אז תאבד הו"ן דהיינו הה"א הניתוסף לך וגם ו"ן של ישורון הרי הון:

י"ב בטבת תשפ"ד 23:34

במס' סוטה (דף ל"ו ע"ב) באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות, דכתיב ורועה זונות יאבד הון, מיד ותשב באיתן קשתו וכו'. ופירש"י יאבד הון, שם טוב שהוא יקר מכל הון עכ"ל:

 

ולפע"ד י"ל כי תיבת הון מרמז, שאילו חטא יוסף ח"ו היה מאבד אותיות הון. והוא עפמ"ש רבנו בחיי בפרשת תצוה [כ"ח ט"ו], כי על י"ב אבני החשן היה כתוב י"ב השבטים גם אברהם יצחק יעקב שבטי ישרון, שהם הכל ביחד ע"ב אותיות ו' אותיות על כל אבן: הרי כי אצל יוסף היה כתוב על החשן ון ובנימין מלא. ועל האפוד פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' כלי המקדש ה"ט) שהיה כתוב יהוסף בה"א ובנימן חסר, וע"ש בכ"מ ובהג"ה דכיון דקתני בברייתא שעל האפוד היו נ' אותיות, כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו, הוזקק הרמב"ם לפסוק כר' יצחק, דאם איתא דבנימין נכתב שלם ויוסף בלא ה', נמצא שבאבן א' היו כ"ד אותיות ובאבן א' היו כ"ו. והנה התוס' במס' ע"ז (כ"ד ע"א) ד"ה ואבני מלואים וכו', כתבו דמ"ש אפוד הכוונה על החשן ונקרא אפוד כיון שמחובר לאפוד ע"ש. ומכ"ש דהכא מה שאמר עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד וכו', די"ל שהכוונה היא על שניהם דהיינו על האפוד והחשן, וקראן אפוד לפי שגם החשן מחובר לו. ולפי"ז י"ל דהכי פירושו, דאם היה ח"ו יוסף חוטא היה מפסיד אות ה מן האפוד ואותיות ון מן החשן והיה מאבד הון, והוא כפתור ופרח בעז"ה, ואשמחה כאילו מצאתי הון. (ע' בס' מאיר נתיבים ח"ב פ' ויצא).

י"ב בטבת תשפ"ד 23:47
שלו.


('נתעלם' זה לא ביטוי מכובד וגם לא במקום. לצערי הרב יש גדול שהשתמש בביטוי הזה בהגזמה, וכדאי לא ללכת בדרכו בעניין הזה)

י"ג בטבת תשפ"ד 09:21

מהיכרות עם "אפריון", הוא בהחלט הכיר את חנוכת התורה. למיטב זכרוני - מזמן לא עסקתי בו, אבל זה מה שאני זוכר מהתקופה שכן.

ולכן אני מופתע שהו לא מציין אותו, כיון שחידושי חנוכת התורה הם ניכרים מאד ואין הרבה מהם ולכן כנראה היה זוכר.

זאת הסיבה שאני כותב שזה נתעלם ממנו, כי הייתי מצפה ממנו להכיר את הנקודה הזאת.

 

אני לא מרבה להשתמש בביטוי הזה, אבל בהקשר הזה שבהחלט הייתי מצפה ממנו להכיר ואני מתפלא שהוא לא, אני חושב שהביטוי במקום. 

י"ג בטבת תשפ"ד 09:46
שאני כזה בקיא ב'אפריון'. אולי כן מצטט.)
י"ג בטבת תשפ"ד 09:50

חיפוש בספר לא נותן שום אזכור... מסתבר שזכרוני הטעני.

 

יכול להיות שבזמנו זיהיתי את המאמר הזה, ואולי אחרים, שדומים לכתוב שם, וקישרתי ביניהם, ולכן אתמול זכרתי כאילו הוא מכיר את הספר ורגיל בו.

י"ח בטבת תשפ"ד 22:56

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

י"ח בטבת תשפ"ד 23:19

"וכיוון שכעס נתעלמה ממנו הלכה א"ר הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה וכו' ".

תלמיד חכם לא צריך להכיר כל ראשון לא ידוע או אחרון.

י"ט בטבת תשפ"ד 00:16

אני יודע מה משמעות המושג ואני מקבל את זה שלא כולם אמורים לדעת את הכל, אבל למה זה מגונה? מה הבעיה להגיד שזה נעלם מעיניו? הוא פספס את זה כי הוא לא הכיר את הספר. זה שהוא לא הכיר את הספר זה לא עוול, זה נורמלי.

האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?

"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]

מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!

י"ט בטבת תשפ"ד 06:13

מהמדרש רבה. זה העיקר.

בנוסף, לפעמים זה נאמר בהקשר של קושיא כשאין קושיא, כי המחבר מניח שאותו אחד אם היה רואה דבריו היה חוזר בו וזה לא כך.


אני לא טוען שאין שום מקום לביטוי, אבל צריך להיזהר בו.

י"ט בטבת תשפ"ד 10:03
להבנתי מדובר ברגישות אישית שלך. ואדרבא מהמקור שהבאת ניתן ללמוד שאין בזה שום ביטוי מגונה. קא סלקא דעתך שרב הונא ישתמש בלשון מגונה כלפי משה רבינו ?!

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"ט בטבת תשפ"ד 11:10
י"ט בטבת תשפ"ד 10:13

וזה אכן דרך לומר שהמאוחר יותר טעה בגלל שלא ראה את דברי קודמו, וזה אכן לא מאד מכבד.

בכל מקרה, זאת לא היתה כוונתי. התכוונתי לומר שדרכו להזכיר אותו (וזאת טעות שלי) וכאן לא הזכיר

ט"ו בטבת תשפ"ד 17:30
לא חשבתי על זה. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ו בטבת תשפ"ד 17:30

הכרת את זה לפני או שחיפשת ומצאת את זה במיוחד?


ביצעתי חיפוש לפני שכתבתי את ההודעה אבל לא מצאתי…

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ו בטבת תשפ"ד 21:02
פעם ראשונה ששמעתי על הספר הזה…


מי המחבר ? אין עליו ערך בויקיפדיה

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ו בטבת תשפ"ד 21:19

ויקיפדיה הוא לחלוטין לא המדד לערך של ספר או מחבר.

מציע שתקח את הספר, תקרא אותו מתחילתו עד סופו (לא ייקח יותר מיום), כולל הסיפורים, ואז תדע עליו בערך את כל מה שיש לדעת

 

השיל מקראקא – ויקיפדיה

וזה כתגובה להוצאת הלעז שלך...

ט"ו בטבת תשפ"ד 22:27
לא טענתי שויקיפדיה היא מדד לערך, אלא ניסיתי לטעון שזה לא ספר ידוע כל כך. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ו בטבת תשפ"ד 23:23
״אתה צוחק נכון?״ היו נקראות כלעג קל. ממש לא. שאלתי בתמימות. לא הבנתי אם אתה צוחק או לא. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ז בטבת תשפ"ד 02:56

הניסוח "לעז" היה קצת בצחוק

ט"ז בטבת תשפ"ד 09:46

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ט"ו בטבת תשפ"ד 22:32

התוספות (גם עוד ראשונים) שגדר בהמה שודאי דרוסה שמספיק שראינו שהבהמה נדרסה.

הוא מכנה אותו "מ"ו הגאון הגדול מהר"ר העשיל נר"ו"


גם הט"ז באבן העזר סימן קנ"ו שכותב תשובה על עגונה מת"ח ות"ט שהעידה שמת בעלה ורק אחר כך בנה והיא לא זקוקה ליבום, מביא שהשאלה נשאלה לפני "אביר הרועים הרב המובהק מהר"ר העשיל שי' ".


אשמח אם תוסיפו עוד מקורות כאלו.

היום 06:56

מישהו יכול להסביר לי למה אחדות יותר חשובה

מעבודה זרה. ואיזה השלכות יש לזה לגבי היום?

היום 07:53

שלום טרול מספר 1357.

היום 10:08

..דווקא אחדות מבטלת את זה במקרה של מלכות אחאב

ולעומת זאת כאשר עם ישראל ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר בזמן מלכות דוד סובל אבדות באותם נסיבות שבמלכות אחאב הם נמנעות.

היום 10:22

ולהצטרף לעובדי העבודה הזרה כדי לזכות להגנה משמיים ולגאולה השלמה.

 

///

 

ובכן ברור שאין זאת הכוונה. עם ישראל היה מאוד מאוחד בעגל ובשלל חטאים אחרים ונענשו על זה. גם אחאב נענש ולא רק מצד כרם נבות. על יהודה נגזרה גלות בגלל חטאי מנשה שעבד עבודה זרה.

 

משנה סנהדרין פ"ח ה':

 

"פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים, הנאה להן והנאה לעולם."

 

לאורך כל התנ"ך אנחנו רואים את האיסור להתחבר לרשעים,

 

"הלרשע לעזר ולשנאי יי תאהב?! ובזאת עליך קצף מלפני יי"

"מי יתנני במדבר מלון אורחים"

"אם זנה אתה ישראל אל יאשם יהודה" – "מפני שמלכות ישראל התחילו לעשות העגלים ועדיין לא חטאו בני יהודה , היה מתרה בהם שלא יאשמו כמותם." [ר"י טראני]

 

וכמובן פתרון מחלוקת קורח לא היה בכך שכולם יצטרפו לקורח ועדתו בכך יחזור השלום המדומה על מקומו.

 

///

 

אם נסתכל בקונטקסט של הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" נראה שהפסוק מופיע כמעט מיד אחרי "אם זנה ישראל אל יאשם יהודה" כלומר "אבל לפי פשוטו של מקרא כה פתרונו: חבור עצבים אפרים - עכשיו אפרים מחובר עם עובדי עצבים וצלמים; הנח לו לעשות מה שהוא רוצה לעשות." [ר"י קרא]

 

או: " חבור עצבים אפרים - נצמד לעבודה זרה , ואי איפשר לו לפרוש; לפיכך הנח לו - אתה , הנביא , ולא תנבא להוכיחו , כי לא יועיל." [רש"י]

 

כך או כך, אכן יש מקור (שניים ידועים לי) לגבי הנושא של "חבור עצבים אפרים" לפי הפרשנות שהבאת. הא' הוא במסכת דרך ארץ זוטא:

 

"גדול השלום שאפי׳ עובדין ע״א ויש שלום ביניהן כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהן שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו:  אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן (שם י) חלק לבם עתה יאשמו."

 

והשני הוא במדרש רבה חוקת שמסביר למה בימי דוד היו נופלים, כיוון שהיו דלטורין ולהוטים אחרי לשון הרע כמו דואג ואחיתופל אבל בימי אחאב לא כיוון שאף־אחד לא הלשין על עובדיהו.

 

העניין לדעתי הוא שאפילו בקבוצה של עובדי עבודה זרה, אם יש להם מידות ונימוסים ומתנהגים בכבוד ולפחות יש להם הצד של דרך ארץ וכבוד הדדי ביניהם וכלפי התורה (אחאב אמנם עבד עבודה זרה אבל כיבד את התורה והשתדל לשמור על יחסים טובים עם ממלכת יהודה), הזכות הזאת מגינה עליהם. וכן להיפך, אפשר ללמוד הרבה תורה ולהיות בלי אותן מידות בסיסיות וזה לא שווה הרבה. זה לא אומר שצריך להצטרף לעוברי עבירה.

היום 11:02

הוא מדבר בתוך דור שכולו שומר תורה ומצוות ויודע היטב את המשמעות של "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" "ואם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו". לדור כזה צריך לומר שהקפדה גדולה יותר על המצוות לא תביא את הגאולה, אלא תיקון של שנאת החינם היא מה שדורש את התיקון.

אבל לדור שלנו, החידא היה אומר לקיים מצוות וגם לא לשנוא. הניסיון לטעון שהחידא מבטל את התורה זה לקרוע דברים מהקשרם, מהאגם שאמר אותם, ומהסיפרות השלימה שהוא השאיר אחריו.

אל תהיה טיפש.

היום 18:04

אם אתה שומר תורה ומצוות ירא שמיים ומקפיד על קלה כחמורה, אז החיד"א מדבר בול אליך.

אם אתה חילוני, רפורמי או כל תמהיל אחר שאינו סעיף א אז קודם תגיע לסעיף א ואז החיד"א ידבר גם אליך.

היום 13:10

החיד"א אומר דבר פשוט מאוד שקיום המצוות לא מועיל לגאולה כל עוד לא תוקן החטא של שנאת חינם. כלומר אם מקיימים מצוות ובמקביל יש שנאת חינם, לא תהיה גאולה. זה לא חידוש עצום, זה מופיע בחז"ל ובמקובלים ובכל מקור אפשרי.

 

זה לא אומר שקיום מצוות הוא שולי או לא נצרך או חשוב פחות או ש"אהבת חינם" חשובה יותר מקיום שאר המצוות.

 

אני גם לא יודע מה אתה מתאר כ"אהבת חינם". לחבק אנשים ברחוב?

היום 13:40
בטח לא ברמה של הית שני. והשנאה שיש היום בדאך כלל היא מסיבה כלשהי ולא חינם. עיין במאמר למהלך האידאות לישראל של הרב קוק
היום 14:37

"כיום אין שנאת חינם כמעט" – [citation needed]

אני לא יודע איך אתה מגדיר שנאת חינם אבל כל מגזר מוכן לבלוע אחד את השני ובכל־מקרה יש שנאה מטורפת עד כדי פסיכוטית של החילונים את הדתיים. קראתי את "למהלך האידיאות" אבל לצערי זה לא מתאר את המצב העכשווי באומה, אני לא רואה במה בדיוק אנחנו במצב טוב יותר.

 

לגבי אהבת חינם ודרך ארץ: המקור הראשון שהבאתי מדבר על היעדר מחלוקת ותרעומת. המקור השני מדבר על לשון הרע והלשנה. לא נראה לי שהכוונה באהבת חינם היא שצריך לחבק ולנשק כל חוטא, מהסיבה הפשוטה, שהנביאים הורו בדיוק ההיפך. אחרת הנביאים היו צריכים לומר "זה אחלה שהתחברת עם אחאב, תרבו אהבת חינם, תתקרבו אחד לשני, אולי אפילו תאחדו את הממלכות, מה זה משנה אם תהיה עבודה זרה".

 

הקביעה שבימי אחאב לא הייתה דרך ארץ, על סמך המקרה של כרם נבות, באמת רחוקה.

 

לגבי "להרגיש עם אחד" ו"תיקונים כלליים" ו"סולידריות לאומית": יצא לי לקרוא תנ"ך ובחיים לא ראיתי דבר כזה.

צריך להשתתף בצרת הציבור ולהיות חלק מעם ישראל. מי שמחליט לפרוש, בעיה שלו, אין חובה לרדוף אחריו, כל־שכן שאין חובה להרגיש סולידריות עם החוטאים בדיוק כמו עם קורח ועדתו, אפרים ויהודה וכן הלאה.

 

לא בטוח שהמצב הגשמי בימי דוד היה עדיף על המצב בימי אחאב, דרוש מקור.

 

העם בסוף מורכב מיחידים. יש כמובן החלטות שמתבצעות ברמה קיבוצית (כמו לבנות בית כנסת) או לאומית (האם לצאת למלחמה) אבל זה לא ש"העם" פתאום מחליט לשנוא או לאהוב, אלה החלטות של יחידים.

היום 21:07
זרמים בעם. כחלק מתהליך התבגרות של העם בחזרתו אל המסורת.


בבית שני פשוט היה דגש על קיצוניות דתית של הפרט, ללא סולידריות לאומית.


דוד שלט על כל עבר הנהר והוריש את ממלכתו לשגשוג שלמה.


השחיתות של אחאב ואיזבל גרמה לשחיתות בסוף ימי ממלכת ישראל.


לשון הרע אכן גורם לשנאת חינם, כי הוא מפרק את החברה מתחת לפני השטח. אבל שאר פגמים בדרך ארץ לאו דווקא.


אם שנאת חינם היא מצב פרטי ולא קולקטיבי, אז איך הגלות יכולה לפתור את הבעיה? אם ה' הגלה אותנו, זה כדי לפתור בעיות. כי כדי להעניש אפשר גם בלי גלות.

היום 18:08

לעניות דעתי, שנאת חינם היא כזו שהכוח ושליטה הם הדבר היחיד שמניע אותה.

כשהנצי"ב מדבר על שנאת החינם של ימי בית שני הוא אומר שהם לא קיבלו זה את ההלכה של זה.

 

היום 21:00
אם באמת יש סיבה אמיתית לשנאה היא אמנם רעה, אבל לא קרע באומה (לדוגמא אם שונאים אליטה שחושבת שהיא היחידה שתקבע את סדר היום, זה רע ששוננאים אותה , אבל לא מגיע מקרע באומה, אלא מקובלנה מוצדקת)
היום 21:44

אין לנו שמץ של מושג מה היה בין קמצא ובר קמצא. יש לנו רק קביעה בסוף שבעוון שנאת נחרב נחרב הבית.

איך תלמד משם על טיבה של השנאה?

היום 22:04

מלמד על האווירה בדור החורבן. וגם המקורות ההיסטורים עולים עם זה שהיו הרבה זרמים בעם ישראל ששנאו אחד את השני כאשר בתוך הזרם היתה אחדות. וגם הגמרא אומרת שאנשי בית שני היו גומלי חסדים אך נחרב הבית בגלל שנאת חינם

היום 15:28

… אומר ״אכן נודע הדבר״ והתכוון להסבר למה בני ישראל נתונים בעבדות חשבתי

אם יש כזאת שנאה בין חילונים לדתיים בארץ ישראל אולי אפשר לתלות את הדבר במשהו שאנחנו לא עושים הנכון? הרי הכל מאת השם זה שפרצו את המחיצות כנגד הפרדה במרחב הציבורי אולי גרם לפריצת הגדר בשביעי לאוקטובר אבל אולי ההפך?

הרי מעולם לא יזמו תפילות במרחב הציבורי . לפי מסכת תענית רק בתענית ציבור ורק לאחר מספר צעדים מוציאים תיבה למרחב הציבורי. בזמן רגיל יש מספיק בתי כנסת ברוך השם לשרת את עם ישראל. וזה רק דוגמא.

היום 16:29

בחוץ? בארץ ישראל? פעם אחת בשנה ביום הכי קדוש? בזה שהם רוצים לזכות חילונים שלא מרגישים בנוח להידחק בבתי כנסת מפוצצים עד אפס מקום ביום כיפור? שרוצים תפילה יותר משוחררת ולא שכל שנייה יקימו אותם כי מישהו שמר מקום?

 

תגיד לי למה בכלל היהודים חזרו לארץ ישראל? כדי להתחנף לעוברי עבירה שמשסים כלבים במתפללים כמו נאצים? להתקפל מולם כמו ז'ידים מוכים?

היום 17:46
זה לא קרה לפני כן . וכמו שציינתי ותקן אותי אם אני טועה להוריד תיבה לרחוב ולהתפלל זה רק בתענית הציבור. אני לא חושב שיום ביום כיפור זה יאה לא להתפלל בבית כנסת.
היום 17:18
לזרוע דה מורליזציה ודה-הומניזציה, לציבור האמוני בארץ. כל זאת הוא לא מתבייש לעשות, כשהוא עצמו יורד שעזב את העם והארץ ומתגורר על סיר הבשר באדמה טמאה באוסטרליה. לשם הוא חותר.


הוא עושה את זה כבר שנים משלל ניקים. חלקם נחסמו ונמחקו השרשורים שהוא פתח בכל הפורומים, חלקם נחסמו רק בפורום אקטואליה וחדשות, שם הוא ממש עבד להשמיץ ולהמאיס בכל כוחו.


(כל הניקים החל מ@אעלה בתמר, דרך @אוהב העם וא"י 3 , 1,2,3,4 כולם זה אותו מרגל משמיץ)

היום 17:51

… למרות הבדלי הדעות. אצלנו לא מזלזלים ויש תרבות ויכוח ולא משמיצים.

יש לכל יהודי בכל מקום בעולם זכות להביע את דעתו בנוגע לארץ ישראל.

היום 18:02

אז אל תספר צ'יזבטים!

היום 13:51

שני נאמר בגמרא שהיו גומלי חסדים וצדיקים יותר. אבל זה לא שינה שהיה פירוד וקיטוב בעם ועבדו את ה' מתוך טהרה נפשית פרטית בניתוק מהכלל. הם גמלו חסדים רק לאנשי שלומם בניתוק מכלל האומה. המארח אהב את קמצא אבל שנא את בר קמצא (כך גם מסביר המהרל).

שנאת חינם לא נוצרת מחוסר דרך ארץ אלא מחוסר סולדריות באומה ותחושת פירוד לאומי

היום 13:52
היא דוגמא מספיקה לזה. אבל אחדות בעם היתה
היום 10:52
ב. האחדות הועילה לאחאב לדחות את העונש ולאפשר תיקון. היא מעכבת, לא יותר מזה.
היום 18:06
היום 13:48
בימי אחאב. אלא שבניגוד לאחאב הם סבלו מיתר אבדות בקרב
היום 13:34
לפצל את הממלכה.   חוץ מזה שלמרות הפיצולנשארה אחדות כל אחד בממלכתו, אנשי יהודה היו מאוחדים בממלכתם. אבל כיום מי שרוצה להיות עוין למדינת ישראל, לא מתחבר לממחכה משלו, אלא מתנתק מהמדינה היחידה שיש ליהודים, ולכן מחליש את הקשר שלו לכלל ישראל
היום 13:38

פוגם רק בנפשו הפרטית, ובאופן עקיף בכלל. אבל כשעם ישראל מפורד אז זה פגם בכלל.

יהרג ואל יעבור לא קשור לכאן. כי זה כלל שנאמר להתנהגות הפרט. אדם שמחליט לשנוא את כל היהודים לא פוגם בכלל כמו עם שלם שמפורד בשנאת חינם, לכן אדם שנאת חינם של אדם פרטי היא לא ייהרג ואל יעבור, ואילו ע"ז כן. אבל בשנאת חינם של עם שלם לא שייך הכלל בכלל של ייהרג ואל יעבור, כי אין סיטואציה שלעם זה או לשנוא או למות

היום 18:55

לכל אחד יש נקודה טובה כלשהי, וכשיש אהבה בין אנשים כל אחד משפיע על חברו לקיים את הנקודה הטובה שנשארה בו 

ובעצם יש סיכוי לצאת מהמצב הזה.  

אבל כששונאים אף אחד לא מוכן להקשיב ושהשני יגיד לו מה לעשות וממילא כל אחד נשאר במצבו

 

השלכות:

צריך להשתדל להיות באחדות, אבל מצד שני אדם צדיק לא יתחבר אקטיבית לרשע או ישמע לו חלילה

כי אז עשית בדיוק הפוך מהסיבה שהקב"ה מוכן לוותר בגלל האחדות. 

"ביום שיזוהמו כל המים על פני העולם, כל העצים ייחטבו, והשדות כולם יתייבשו,

רק אז אולי יבינו בני האדם, שאי אפשר לאכול כסף" 

 

(פתגם אינדיאני)

אתמול 21:07

 

הבבלי במסכת מגילה יג ע״א דן בשאלה מה היה השם המקורי ומה היה הכינוי של אסתר, ובפרט מביאה שם הגמרא את דעתו של רבי מאיר:  ״ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״.


 

כלומר, מהפסוק בזכריה לומדים בשביל הפסוק באסתר שהדס הוא כינוי לצדיקים.


 

אממה, שהבבלי במסכת סנהדרין צג ע״א עושה לימוד הפוך:

״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (זכריה א) ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה [וגו'] מאי ראיתי הלילה ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ה' שמו על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״.


 

כלומר, הלימוד שהדס הוא כינוי לצדיקים נעשה מהפסוק באסתר לצורך הפסוק בזכריה.


 

ובסה״כ קיבלנו כאן הוכחה מעגלית. התוס׳ במסכת ברכות מציינים לכך, אבל בלי לפתור את הקושי שבדבר.


 

אני רוצה להציע **השערה** שאולי תפתור את הקושי.


 

مورد בפרסית ובתעתיק לעברית מוּרד (או murd באנגלית) זה הדס! קשור ליוונית עתיקה שם הדס נקרא múrtos ומכאן באנגלית של ימינו myrtle אפשר לראות את זה כאן μύρτος - Wiktionary, the free dictionary


 

כלומר, ייתכן שמשמעות השם של מרדכי היא בעצם הדס או שהשם שלו נדרש באופן הזה. ואם זה אכן כך אז כנראה כאשר רבי מאיר אומר שאסתר נקראת על שם הצדיקים שנקראו הדסים הוא מכוון בפרט ובמיוחד למרדכי שנקרא הדס.

כעת נשים לב שהגמרא במסכת מגילה משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״ ולעומת זאת במסכת סנהדרין היא משתמשת בלשון ״ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״, כלומר הגמרא במסכת מגילה לא לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק בזכריה אלא רק מביאה אותו לחיזוק העניין ולכן היא משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר״. לעומת זאת הגמרא בסנהדרין לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק באסתר ולכן היא משתמשת בלשון ״שנאמר״. 

 

@אני הנני כאינני 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

היום 10:06

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

היום 11:10
על השם של אסתר שאכן לפי אחת הדעות בגמרא הוא על שם האלה אישתאר כתבתי כאן גם פעם


עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש


לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

היום 11:41

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

י"א טבת 20:15

בעבר ניסיתי לבאר את ההגיון של הגמרא בדרשה מסוימת שבה היא דרשה את האות ׳ה׳ כאילו כתוב במקומה ׳ח׳

2 הערות בעקבות יחזקאל פרק ז - בית המדרש (לא יודע אם הקישור עובד)


 

בימים אלו אנו לומדים בבית הכנסת בערב מסכת ברכות. והשבוע באחד הימים עסקנו בקטע הבא:


 

דף ל,ב משנה  אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:


 

דף ל,ב גמרא  מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא (שמואל א א) והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא (תהילים ה) ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא (תהילים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה


 

אני רוצה להתעכב על הקטע הבא: ״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״.


 

בקטע הזה הרגשתי אי נוחות קלה, כזאת שמנסים להדחיק, כי לא באמת מבינים את המהלך הלוגי של הגמרא, אז לוחצים חזק כדי שאי ההבנה לא תציק יותר מדי. אבל בסייעתא דשמיא זכיתי ב״ה להבין, אז רציתי לשתף.


 

באופן פרטי עם עצמי למדתי השבוע את פרק ו בשמואל ב. הפרק עוסק בהעלאת ארון ה׳ על ידי דוד, כאשר בניסיון הראשון עוזה מנסה למנוע מהארון ליפול וכתוצאה מכך מת, ובתיקון של דוד בניסיון השני של העליה. הפרק שם עוסק בדיוק בסוגיה הזאת שגם הגמרא לעיל עוסקת בה של היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳.

 

הרב שמעיה כרמל בשיעור שלו ביוטיוב על פרק זה מביא בשם הרב מרגליות שפרק כט בתהילים ״מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים״ מתייחס לפרק ו בשמואל ב שעוסק בעניין העלאת ארון ה׳ על ידי דוד. הוא לא ממש מפרט אז אני כן אנסה בע״ה לפרט ואחרי שנוכיח את הנקודה הזאת אפשר יהיה לסגור את המעגל. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:37

 

פרק כט בתהלים


 

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃


 

 

שמואל ב פרק ו


 

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)


 

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  


 

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.


 

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)


 

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.


 

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

 

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

 

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 20:52

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

י"א טבת 21:28


הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:


״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.


את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.


הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

בביאת ג״צ ובחורבן בג״צ ננוחם. 

 

(ותודה לשום וחניכה)

ז' טבת 15:37

לאחרונה טיפה יצא להסתכל יותר על הספר והוא יצר אצלי הרהורים מסויימים בקצת שקראתי. אז שמח לשתף אתכם במה שהתרשמתי. אם יש למי להוסיף, אשמח ממש.


הספר הזה הוא עוד אבן דרך בכתיבה התורנית של הרב בכך שהוא גם חלק מההסתכלות בעיניים הגדולות שדרכם הרב קוק מסתכל על המציאות. עין אי"ה לדוגמא הוא גם פרוייקט שהרב התחיל ביחס לפרשנות אגדות חז"ל. עולת ראי"ה הוא מהפכה בעולם התפילה בכלל ובפרשנות המילים בסידור בכלל. שלמדתי עם הרב שלי את "ענייני תפילה" שהן קובץ הפסקאות שלפני הפירוש על הסידור הוא אמר לי שיש שני רבדים - הרובד השיטחי שאפשר להסתכל עליו ביחס לתפילה והרובד העמוק של הפרשנות של הרב. הרובד הזה יהיה בעל הנחות יסוד שונות ומתוך כל הוא יספק פרשנות בנוגע לסיטואציה.


ככל ספר שנערך על ידי הרב צבי יהודה כך גם כאן יש הרבה פסקאות שנלקטו ממקומות שונים ועל ידם הרב צבי יהודה עשה את מלאכת העריכה וחיבר אותם לפי נושאים (ב"ענייני תפילה") ולפי סדר הסידור.

ובעצם, לצערנו הרב, כנראה שהרב קוק לא הספיק לפרש את כל הסידור על הסדר ומה שנשאר לנו במתכונת של הספר המקורי עצמו - זה מ"מודה אני" עד "מזמור לתודה" שבתחילת פסוקי דזמרא. כל שאר הסידור ערוך על פי "ליקוטים" מתוך כתביו של הרב.


אם נסתכל ביחידה המיוחדת הזאת שהרב הספיק לכתוב נגלה חיבור מדהים. למה הוא כל כך מדהים? כי הרב לוקח כל פעם כמה מילים ומרחיב אותם ומראה לנו עולם שלם שקיים סביבם. הפרשנות של הרב היא כמובן מתבססת על מושגים שונים שמבטאים עקרונות רוחניים מאוד גדולים.

וככל שמבינים יותר את הפסקאות בעולת ראיה ככה אפשר לראות הפסוקים בצורה יותר משמעותית ורחבה.


לדוגמא אם נסתכל בתחילת הספר יש פסקה שלימה על המילה "מודה" ביחס למשפט הראשון "מודה אני לפניך..."

בה בעצם הרב מדבר על תנועת הנפש הרוחנית של ההודאה. על העקרון הרוחני שיש והמורכבות שמכילה המילה "מודה" לבדה. הרב שם מדבר על שני משמעויות שונות שאפשר להבין מהמילה "מודה" ומחבר את שני המשמעויות הללו לקימה של האדם בבוקר שלה הוא קורא "ראשית ההופעה של צהלת החיים". קיצר, עולם ומלואו..

לכן מי שמחפש להבין את מילות המילים וההקשרים בצורה פשטנית, לא מומלץ לקרוא את הספר הזה. יכול להיות מאוד מתסכל לקרוא ספר על פרשנות לסידור ולהשקיע מאמץ רב בכמה מילים בודדות.

אז מה כן אפשר להרוויח בספר? השתתפות למסע של תנועות נפשיות שחיות עולם מרומם. נפש שמתפללת בצורה מאוד עמוקה יסודית ושורשית.


הרב דרוקמן זצ"ל היה מדגיש ביום הפטירה של הרב שמה שכתוב בעולת ראי"ה זה ממש התפילה של הרב. שנזכה לחוות מעט מזה.

ז' טבת 19:27

כשלמדתי בישיבה (מישיבות הקו שליט"א).

התורות של הרב מוצגות כאילו הן גם הפשט, ואז אף אחד לא עוזר לך ולא טורח לגלות לך על ספרים אחרים ורבדים קודמים בכל נושא. הרב נהפך להיות המשפך היחידי דרכו כל התורה כולה עוברת. חבל שהבנתי את זה רק כשסיימתי את התקופה בישיבות.

ט' טבת 14:17

קצת מזכיר לי את חב"ד האמת מהבחינה הזאת, רייד מאוד ספציפי

בכל־מקרה אני חושב שהכי טוב זה כמה שיותר לשחרר דעות קדומות וחוויות קודמות וליהנות מהדברים כפי שהם 

ט' טבת 17:05

והפילובופיה היהודית שהיו לפניו, אז ברור שהתורות שלו הן הפשט. אם אתה מתכוון לדרשות על התפילה בעולת ראיה, אז נראה לי די ברור מתי הוא מתכוון לכתוב את פשט הכתוב ומתי רומז לעומק הפשט ומתי מתכוון לנושא אחר שרק רמוז בעקיפין בפשט.

אבל מבחינת תפיסת עולמו של הרב קוק, תראה לי רעיון אחד (לא דרשה) אלא רעיון אמוני שהוא לא הפשט

י' טבת 10:59

אם אתה סובר שקבלה = פשט אז אני מבין את מה שאתה אומר.

וברור שגם אם הדברים של הרב נכונים האמיתיים (שזה בודאי נכון) אז יכולים להתחדש עוד פירושים אמיתיים ובפשט. והפשט נראה לי שיש לו מימד מסויים אינסופי כמו שסובר הרשב"ם בעניין "פשטות המתחדשות בכל יום"

י' טבת 11:23
סתם דוגנא: למשל לפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" יש רק פשט אחד וכל שאר הרעיונות מבוסבים על גבי הרעיון הראשי
י' טבת 11:27
אשמח שתפתח שרשור חדש או שתצטרף לדיון הקיים ושמחה אענה
י' טבת 11:32
למישהו יש הסבר למה המפרשים מתאמצים - בית המדרש


בדיונים שלי ושל [@170253|אחו] עם [@163554|תות"ח!]

י' טבת 11:25
המושגים הקבליים עצמם. למשל הרעיון של קיומו של עם ישראל ככלל אחד שהפרטים הם חלק ממנו מופיע בכל התנ"ך, ובקבלה בתור הנשמה הכללית של האומה - כנסת ישראל (וגם בחזל)
י' טבת 11:01

א' מה ההגדרה שלך לפשט

ב' יש לא מעט נקודות שנויות במחלוקת בתורת הראי"ה לכן קשה לומר שהכל זה פשט

י' טבת 11:11

א' בבקשה שלא נפתח את זה פה חח יש עוד שרשור שעוסק בזה

ב' זה שיש מחלוקת זה לא אומר בהכרח אם זה הפשט או לא הפשט. גם בפשט יש מחלוקות.

י' טבת 11:15
י' טבת 11:26
י' טבת 11:28
דברים קטנים, או איך ליישם את דבריו לדורינו ולדורות הבאים. זה לא קשור לפשט, אלא ליישום מעשי בשטח. 
י' טבת 11:35
י' טבת 11:37

אלא יחס לתנועה לאומית יהודית שהאידאולוגיה שלה רשעה.

ברור שמקריאה פשוטה של התורה עולה שהיחס לתנועה לאומית יהודית, למרות שהאידאולוגיה שלה רשעה, צריכה להיות יחס של קדושה וחיובי.

י' טבת 11:34
פשוטה, וגם מה הפירוש המקובל (בנגלה או בנסתר, בפשט הפירוש או בעומקו) שהתקבל על האומה לדורותיה. אבל אני מדבר יותר בתפיסות עולם, ופחות על פירוש כזה או אחר למילה מסויימת בכתוב (שלפעמים גם זה נכון, וגם לזה יש לי דוגמאות)
י' טבת 11:53
אחר? עברתי לשם. פשוט כשכתבתי את התגובה לא ידעתי מה השרשור. מחילה
י' טבת 12:13
א' טבת 23:21
ב' טבת 09:56

....עצם הדלקת החנוכיה בזמנה היא פרסום הנס.

מצד שני יש חשיבות גדולה מבחינת פרסום הנס בהדלקת החנוכיה בציבור לפני הזמן בניגוד להלכה.

השאלה היא האם יש שוני הלכתי בין שני ההדלקות?

לדוגמא האם מותר להדליק מחדש נר שנכבה בזמן ההדלקה לפני הזמן?

ב' טבת 13:27
...דיני הדלקת נרות חנוכה  לפני ואחרי השקיעה זהים או יש הבדל?
י"ט כסלו 12:29

כ"כ לומר שהאבות קיימו תריג מצוות לפני מתן תורה?

בעיקר בגלל שהם לא.

כ"ח כסלו 05:54
כ"ט כסלו 17:29
כ"ז כסלו 21:16

בכל־מקרה שמתי לב לרמז

"טבוח טבח והכן" – "לעת תכין מטבח"

כ"ח כסלו 01:59

טבוח טבח והכן - 'ח' של טבח יחד עם 'והכן' יוצא חנוכה...  

כ"ח כסלו 14:07

פה מתחיל הביסוס החומרי של המשפחה. רקימת המבנה המשפחתי באופן הכי בסיסי (האחדות), שעל גבי הבניין הזה יכולה לחול שכינה ואפשר להתחיל לרקום את הבניין הרוחני של משפחת ישראל.

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

כ"ח כסלו 15:28

אצל יצחק ורבקה היו גמלים

אולי בעלי־חיים עוזרים לרקימת מבנים משפחתיים?

כ"ח כסלו 16:03
אוליתות"ח!אחרונה

בכל מקרה הכל פה לא על דרך הפשט....😉

אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"

תעברו עם העכבר ותראו, אם בא לכם

לא מתכתב עם בנות באישי

אולי יעניין אותך