ראשית ראוי לציין שהמילה "חָיוֹת" היא מילה יחידאית בתנ"ך כלומר לא מצינו אותה מנוקדת בקמ"ץ בשום מקום אחר (המילה "חי" מנוקדת לפעמים קמ"ץ ולפעמים פת"ח אבל זה כתוצאה משינוי תנועה בעצירה) וגם התואר הנקבי ברבים (למשל "הציפורים החיות") וגם שם העצם ("ארבע החיות") מנוקד בפת"ח
לכן כמובן התרגום (חָיָתָא – בקמ"ץ, כלומר מיילדות) מתאים לפשוטו של מקרא והמשמעות היא שבנות ישראל בקיאות כמיילדות לכן יכולות לדאוג לעצמן.
מדרש רבה שמות פ"א ט"ז
"כִּי חָיוֹת הֵנָּה" אם תאמר מילדות הנה וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסיעה אלא כך אמרו לו אומה זו כחיות השדה נמשלות שאין צריכות מילדות יהודה נמשל כאריה דכתיב (בראשית מט ט) גור אריה יהודה דן (בראשית מט יז) יהי דן נחש נפתלי (בראשית מט כא) אילה שלוחה יששכר (בראשית מט יד) חמור גרם יוסף (דברים לג יז) בכור שורו בנימין (בראשית מט כז) זאב יטרוף ועל שאר כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה.
כדי להבין את המדרש לאשורו נראה שלא די להבין את משמעותו הפשוטה אלא להתעמק במשמעות הסמלית – אם פשט הכתוב הוא שהעבריות הן בקיאות כמיילדות, אז מאי קושיה שבכל־זאת צריכות מיילדת לסייען? ומה המשמעות העמוקה של המשלת עם ישראל לבע"ח? ומה בדיוק המדרש מנסה ללמד?
פרעה, החל מתחילת הפרשה מנסה להתנכל לעם ישראל בכל דרך הגיונית שהוא מוצא – החל מהתחכמויות, דרך עבודת פרך, כלה בג'נוסייד. מכל בחינה הגיונית הרי שמעשים כאלה אמורים להביא לדלדול העם גם מצד המוות ההמוני וגם חוסר התרבות. ואולם עם ישראל נראה שאינו תלוי כלל בנסיבות החיצוניות וכמו שאומר המדרש שהיו יולדות ששה בכרס אחת וכיו"ב כלומר עם ישראל נתמך ישירות על־ידי הקב"ה מבלי תלות לא במה שמסביבו וגם אינו זקוק לסיוע של אחרים. ודווקא כשהנסיבות מתנגדות לעם ישראל ואף־אחד אינו מוכן לסייע לו הרי שעם ישראל פרה ורב וממלא את הארץ כלומר מגשים את מהותו באופן שלם יותר.
עם ישראל משול אפוא לבע"ח בכך שהוא מצוי תחת מערכת השגחה אחרת – כשם שהבע"ח אינם צריכים לעבוד לפרנסתם שלא מצינו אריה סבל ושועל חנווני – עם ישראל אינו זקוק ל"טובות" של אחרים ולמעשה כל אותן "טובות" אינן אלא רעות; ה"עזרה" שמציעות האומות אינה אלא במטרה לאפשר להן להשפיע על עם ישראל לטובת האינטרסים שלהם שכמובן אינם לעולם לטובה.
"אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום"
מלבי"ם:
"אשור" נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי "אשור לא יושיענו", ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי "על סוס לא נרכב", ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי "לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו", כי רק בך נבטח, מצד שידענו "אשר בך ירוחם יתום", שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך:
כאשר עם ישראל נמצא במידת הביטחון הגמורה כאותם בע"ח ודוחה מעליו את התלות ההרסנית באומות העולם (והלא כיצד אפשר בלעדיה – שואל המדרש? וכי מיילדת אינה צריכה מיילדת אחרת לסייעה?! לכן ברכת יעקב מעניקה לכל אחד מהשבטים כוח מיוחד ובעיקר את כוח העצמאות והאי־תלות) כך הוא יכול לקבל החלטות טובות יותר ולהגשים את ייעודו באופן השלם ביותר.