"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).
כבר תמהו המפרשים כולם מה היאך יתכן דבר זה, שלא הכיר מלך מצרים בדור שאחר יוסף את המשנה למלך הקודם, שזה דבר מן הנמנעות. ראשון לכל קם התרגום ופירש:
וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקים גזרת יוסף.
על איזו גזירה מדבר האונקלוס? ראיתי בזה שני פירושים. בס' "קנה אברהם" (הובא ב'אור החמה') כת' שהיא מה שהעביר יוסף את עם מצרים מאדמתם, להיות כל אחד מיושבי הארץ שלא על נחלת אבותיו, ובפשטות היא אות על קניין האדמה לפרעה. בס' "בית ושם" (גז"ש) כת' שהיא גזרת יוסף למול, וכפי שהביא זאת רש"י על הפס' בפרשת מקץ (בראשית מא, נה)[1].
ולכאורה אין הדברים מובנים – מה עניין שתי גזירות אלו לפרשה?[2]
עוד, לכאורה כל דבריהם אלו של רבותינו בבירור אינם תואמים את כוונתו של אונקלוס, שהרי פירש לנו במקום אחר מה היא גזרת יוסף. בכל תרגומו על בראשית בעניין יוסף מצאנו רק פעם אחת את הלשון גזירה, עה"פ "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" וכו', ז"ל:
"ושוי יתה יוסף לגזרא עד יומא הדין על ארעא דמצרים דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה" וכו'[3].
א"כ, נ"ל שאת גזרה זו ביטל פרעה – אולם עדיין לא מובן, מה עניין גזרה זו וביטולה לפרשתנו? ונראה להביא כאן דרך, ובה יעלו כל הפירושים יחדיו, וכדקיימא לן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים".
ליוסף היתה מגמה, להכין את הקרקע לגלות ישראל או לפחות לראשיתה, וכדקיי"ל 'כל ההתחלות קשות'[4]. חלק משמעותי מהכנה זו היה כפי שכותב רש"י על הגליית עם מצרים מקצה אל קצה –
ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון, שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הצרך הכתוב לכתב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסףשנתכון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס').
נראה שלא בכדי בחר רש"י להשתמש במילים אלו. את המילה "חרפה" מצאנו פעמיים לפני כן בתורה[5]: א) בלידת יוסף (בראשית ל, כב-כג) – "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי"; ב) בדבר האחים בערמה אל שכם בן חמור (שם לד, יג-טו) – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם. ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר".
הערלה נחשבת כחרפה בעיני בני ישראל, על כן יש להסירה. באותה מידה פועל יוסף להסיר החרפה מעליו אחיו, בעצם הוא פועל סוג של מילה על אחיו, אולם לא ע"י פעולה בהם אלא ע"י פעולה בעם מצרים. צורת הסרת החרפה היא ע"י מניעת השינוי – אלו ואלו גולים, וכאן נרחיב ונאמר – וכמו כן אלו ואלו נימולים[6]. עדיין לא מספיק ברור מה הקשר, ובכן – נשתדל לבאר זאת יותר.
למאן דאמר שהגזירה אותה ביטל פרעה היתה עניין המילה, לכאורה לא מובן – למה עניין המילה המשיך אחרי תום שנות הרעב? למה הדבר הזה נחשב כ'גזירה' שיש לשוב ולבטלה ולא כ"גחמה רגעית" של יוסף?
הדבר טמון בקישורו של האונקלוס בין המקראות. הגזירה המקורית, היסודית, היא "דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה", אולם ראשיתה וסדרה אינה מתחיל משם אלא מהפסוק שאחרי כן:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶתאַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה, הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶתהָאֲדָמָה".
סדרה של הגזרה הוא שמבית המלך ניתן לעם מצרים כמות מסוימת של זרע, שאותה הם זורעים ונותנים בתורת אריסות חמישית מן היבול שגדל חזרה אל בית המלך. פרעה נותן ולבסוף פרעה מקבל.
כאשר עם מצרים באים אל יוסף בתחילת שנות הרעב, וכמו שהעתקנו למעלה, הוא לא מוכן לתת להם מבית המלך, שנמצא תחת רשותו, עד שימולו. דבר שמזכיר את הסיפור על רבי בגמרא בבבא בתרא (ח ע"א):
רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה; אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: "רבי, פרנסני!" אמר לו: "בני, קרית?" אמר לו: "לאו". "שנית?" אמר לו: "לאו". "אם כן, במה אפרנסך?" [אמר לו:] "פרנסני ככלב וכעורב". פרנסיה. בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח. אמר רבי: יכנסו הכל.
יוסף לא מוכן לתת מאשר ברשותו עד שהמקבל הגון לכך. א"כ, הדבר תקף לא רק לשנות הרעב אלא גם לשנים הרגילות שבאו אח"כ, שהרי גם בהן המשיכה הנתינה מיוסף לעם מצרים של זרע בכל שנה כדי שיזרעו ויחזירו חמישית מיבולם. א"כ המילה נתקבעה יחד עם תקנה זו של נתינת הזרע לעם האריסים.
הרי שכל הדברים מתחברים יחד – יוסף רצה להסיר חרפה מאחיו, ע"כ הגלה את העם ותיקן להם סדר וגזרה מבית המלך, אולם גם היא היתה תלויה בגורם נוסף – הסרת החרפה הגופנית בגופות המצרים.
על זאת קם פרעה מלך מצרים החדש וביטל את גזרת החומש. בכך המצרים כבר לא חייבים לקבל מבית המלך וממילא הם כבר אינם צריכים למול – הרי שנתגלע הבדל ראשון בין ישראל למצרים, הבדל שמוסיף טומאה למצרים ומרבה בהם את התאווה לעריות[7]. וכיוון שהבדל זה ניטש, כבר אין מזכיר על קניין פרעה לכל קרקעות מצרים והחלו המצרים שבים אל קרקע אבותם, ובכך מתעוררת החרפה על ישראל לקראתם 'גולים'.
כאשר נוצר ההבדל בין עם מצרים לבני ישראל עולה ומתעוררת ההבחנה ועימה החשש –
"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
פתאום ניתן להצביע על בני ישראל ולומר "הנה" – הם שונים ונבדלים, פתאום הם נתפסים כ"עם" אחר, כאשר אין כל הארץ בליל של גולים.
ומזה מתגלגלת הגזירה הבאה –
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".
היכן עם ישראל בונים ערי מסכנות לפרעה? – ברעמסס, עליה נאמר בסוף פרשת ויגש (בראשית מז, יא): "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה". ארץ רעמסס היא חלק מארץ גושן, מקום מושבם של בני ישראל. בתוך המקום שקבלו לנחלה וחבל מאת פרעה לגלות מצרים – שם מחייבים אותם לבנות ערי מסכנות! זו היא ממש הטחה בפניהם של ישראל – אין זו ארצכם! אתם רק גולים כאן![8]
ובהפסקת המילה יש עומק נוסף. הזיהוי הזה בין עם מצרים לבני ישראל מצד הגלות והמילה איפשר יותר בקלות את 'זרימת' הגרים אל קהל ישראל, שזה כל מה שבאו ישראל לתקן בגלות מצרים, וכמו שכת' בזה באוצרות רמח"ל (ח"ד, בד"ה הראשון על פרשנו). מעת המצרים מפסיקים למול – ישנו עיכוב גדול לקיים את התיקון באופן זה, ולכן מתגברת הילודה בעם ישראל, שדרכה יעשו את התיקונים הללו.
[1] אולם לא משמע שם שהיא היתה גזירה לדורות, ובע"ה לקמן יעויין ויתבאר בזה קמעא.
[2] ועוד, למה לא כתבה התורה את הדברים בפירוש אלא בדרך רמז? עוד, היאך המקרא רומז לתרגום?
[3] וק"ק, דראוי לדקדק על הלשון "עד היום הזה", משמע שעדיין גזרה זו נוהגת ולא נתבטלה.
[4] וכמאמר הגמרא בשבת (פט ע"ב) על זה ממש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל".
[5] ובאמת שאינה שבה עוד בתורה פעמים אחרות.
[6] וכמובן שהדברים מזכירים את הקטרוג ביציאת מצרים – אלו ואלו עובדי ע"ז.
[7] כידוע ומפורסם מן הפרשנים שעמדו על עניין המילה.
[8] ועוד שהציווי לבנות דווקא ערי מסכנות, משכוחן קבל יוסף את כל כוחו, הוא אירוניה ואכזריות של ממש.
