אחת הנקודות שיותר מעניינות אותי בלימוד גמרא זה לנסות ״להכנס לראש של חז״ל״, להבין את
דרכי הלימוד והדרשה שלהם. הרבה פעמים חז״ל מביאים פסוק כראיה או לימוד לעניין מסויים,
והתחושה שעולה מיד אחריה היא ״מה???״, ומה שעושים במצב כזה לרוב זה להוריד את הראש
בפניהם אבל להישאר עם ספק מנקר ומציק של אי הבנה, לפעמים זה נראה שחז״ל רצו להעלות עניין מסויים ״תפסו טרמפ״ על פסוק כלשהו והבריגו שם את הרעיון שלהם.
בדברים הבאים אני רוצה להראות שאמנם חז״ל לא נהגו לחשוף בפנינו את ״הפיגומים של הבניין״ שלהם, אבל אם נצליח לעשות זאת בעצמנו נגלה שהרבה פעמים הרעיונות שלהם נטועים בעומק
פשוטו של מקרא, ושיש בהם שיטתיות וקוהרנטיות ולא סתם הברגות מלאכותיות.
השבת עיינתי במזמור מה בתהלים, המזמור לפי ההבנה הפשוטה הוא שיר מלכות לכבוד חתונתו של מלך (בין אם זה שלמה המלך, או מלך המשיח או בין אם זה חתן כלשהו שנחשב כמלך), אבל מסתבר שחז״ל מפרשים באופן עקבי, בגמרות שונות את הפסוקים שלו כעוסקים בלימוד התורה, **ושההבנה הזאת מעוגנת במפורש בספר תהילים עצמו**, כלומר, חז״ל לא מבריגים באופן מלאכותי שום דבר, אלא מסתמכים על רובד של פרשנות נוספת למזמור של ספר תהילים עצמו. וההבנה הזאת יכולה להבהיר לנו ביחס למספר דרשות של חז״ל את ההגיון שהנחה אותם בדרשות שלהם. וזה מאוד מעניין.
ייתכן שההבנה של חז״ל את הפרק כעוסק בתלמיד חכם ובלימוד תורה קשורה גם לעקרון של ׳רבנן איקרו מלכים׳, אבל לי נראה שבעיקר המפתח הוא זה
״ד חגור-חרבך על-ירך גיבור-- הודך, והדרך.
ה והדרך, צלח רכב-- על-דבר-אמת, וענווה-צדק;
ותורך נוראות ימינך.
ו חיציך, שנונים: עמים, תחתיך ייפלו; בלב, אויבי המלך.״ (תהלים פרק מה פס׳ ד-ו)
ואת הפסוקים האלה מתבקש לפרש כעוסקים בתלמיד חכם ותלמידיו (התלמידים יוצאים מכוחו של הרב ופועלים בעולם, בדומה לחיצים שיוצאים מכוחו של הגיבור ופועלים בעולם), על סמך הפסוקים הבאים:
ד כְּחִצִּים בְּיַד-גִּבּוֹר-- **כֵּן, בְּנֵי הַנְּעוּרִים**.
ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר-- אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת-אַשְׁפָּתוֹ, מֵהֶם:
לֹא-יֵבֹשׁוּ-- כִּי-יְדַבְּרוּ אֶת-אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר. (תהלים פרק קכז פס׳ ד-ה)
כאמור הפרשנות של גיבור בפרק מה בתהלים כרב / תלמיד חכם היא פרשנות של המזמור לפי ספר תהילים עצמו.
ועכשיו נראה שאכן חז״ל באופן עקבי מפרשים ככה את המזמור (חשוב להדגיש שהפרשנות הזאת לא סותרת את הפרשנות הפשוטה של מלך ממש, אלא קיימת במקביל לה, שהרי ׳אין מקרא יוצא מדי פשוטו׳).
ואיכא דאמרי אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן אף לימות המשיח אינן בטלין היינו דשמואל ופליגא דר' חייא בר אבא א"ל אביי לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה רב יוסף לרב דימי ואמרי לה לרב אויא ואמרי לה אביי לרב יוסף מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהילים מה) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה <הש"ס> {תלמודא} ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ"ל דליגמר איניש והדר ליסבר: סימן זרות: א"ר ירמיה א"ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם שנאמר (תהילים מה) והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר (תהילים מה) צלח רכב יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר (תהילים מה) על דבר אמת יכול אם הגיס דעתו ת"ל (תהילים מה) וענוה צדק ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין שנאמר (תהילים מה) ותורך נוראות ימינך (בבלי שבת סג ע״א)
ועוד. במסכת חגיגה ישנו דיון בשאלה על מה הסתמך רבי מאיר כשלמד תורה מפי אלישע בן אבויה.
כמענה לכך, טוען רבי חנינא שרבי מאיר הסתמך על הפסוק הבא מפרקנו:
רב חנינא אמר מהכא (תהילים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' (בבלי חגיגה טו ע״ב)
הדרשה הזאת היתה לי קשה, מה הקשר של הפס׳ הזה ללימוד תורה, ואיך בדיוק למד רבי מאיר מהפסוק שהוא יכול ללמוד תורה מאדם כאלישע בן אבויה.
למען האמת עדיין לא ברור לי בדיוק הלימוד של רב חנינא, אבל ברור לי כבר למה הוא הבין את הפסוק כעוסק בלימוד תורה.
)