כלומר התורה אומרת שבעקבות החטא המציאות נפלה ולכן נוצר מצב שבאנושות במשך ההיסטוריה הגברים שלטו על הנשים. זה קשור גם לקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" שבגלל שנשים היו תלויות בפרנסה של הגברים אז הם שלטו עליהן, כי לגבר יש כוח פיסי ויכול לעבוד בשדה יותר טוב.

אבל זה לא ציווי, אלא קללה שצריך לתקן. עם ישראל תפקידו לתקן את חטא האדם הראשון.

הרי גם "בזעת אפך תאכל לחם" או "ואל עפר תשוב" זו קללה ולא ציווי, ולכן פרעה חטא שהעביד בפרך את ישראל, או שהרג את בניהם, למרות ש"קיים" את הקללות מחטא האדם הראשון.

או כשם שה' אומר שאם נחטא אז המקדש יחרב. זו קללה. זה לא ציווי להחריב את המקדש

לגבי "ואל אישך תשוקתך" יש הרבה פרשנים שכותבים על זה

..

בתור התחלה, כמו שאנחנו יודעים, זאת אחת מהקללות שחווה נענשה בהן, גם אדם נענש "בזעת אפיך תאכל לחם" וגם האדמה "ארורה בעבורך".

כמעט מיד אחרי הסיפור עם הקללות, אנחנו קוראים על הבל, שמצא דרך "לעקוף" את הקללה: במקום לעבוד את האדמה, הוא רועה צאן, ובצאן יש ברכה.

הקללות הן מצב של ברירת מחדל, אבל אינן מחויבות המציאות: יש כאלה שמבינים "בזעת אפיך תאכל לחם" כמצווה, אבל יש שפירשו שעל־ידי ביטחון אפשר לחמוק מהקללה הזאת לגמרי, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שינה".

///

גם במהלך ההיסטורי, האנושות בהדרגה מתרחקת מהקללות האלה, בעבר זה היה מאוד קשה לחרוש שדה, בתקופה הנאוליתית היו לכל היותר כלי אבן גרועים, אחר־כך התקדמו לנחושת מחלידה, והכל בעמל גופני עצום, עכשיו יש לנו טרקטורים, ולא רק שיש לנו טרקטורים, את כל ה"עבודה השחורה" עושים פועלים זרים במקומנו, ואפשר לאכול בשפע גם בלי להזיע כמו בעבר,

גם ביחס ללידה, בעבר לידה הייתה מאוד מסוכנת, גם ההיריון עצמו היה הרבה יותר מסובך, עכשיו עם ליווי רפואי אפשר לפתור הרבה בעיות, רוב רובן של הלידות עוברות בשלום,

וכך גם ביחס ל"והוא ימשול בך", חלק מהראשונים מסבירים את זה בתור marital rape, שאמנם היה מציאות איומה ללא עוררין במשך אלפי שנים עד הדורות האחרונים, אבל ההלכה אסרה את זה במפורש כבר לפני מיליון שנה בערך, התורה היא תיקון לקללות האלה, כמו שאומר הרש"ר הירש:

"כשנשתנה היחס שבין האדם לאדמה כך שהאדם אוכל לחמו רק בזיעת אפו, הפכה האשה להיות תלויה בבעלה – המפרנס העיקרי. כך התבטל השוויון המקורי שהיה בין האיש לאשה, וכך הדברים מתנהלים בדרך כלל. רק התורה תביא גאולה ותפרוס את סוכת השלום. האיש והאשה ישובו לכהונתם, ויעבדו את בוראם כשווים. והאשה תחזור להיות ״עטרת בעלה״ ו״פנינת״ חייו".

אלא אם כן אתה מתכוון לוורט שמשבח עבודה בעמל כפיים, ורואה את הייתרון בהשקעה במאמץ.

אבל אם זה היה מצווה, אז פרעה היה צדיק, כי גרם להרבה זעה כשישראל עבדו בפרך.

הפרשנות שהקללות הן מצווה זו פרשנות נוצרית למיטב ידיעתי, לפיהם האדם חוטא מיסודו ולכן יש מצווה להעניש אותו על זה.

אני חושב שבזעת אפיך כוון גם על רעיית צאן, בסוף חלק ממאמץ הרועה הוא לשמור שהכבשים לא יאכלו בשדות זרים. זו קללה בעקבות "הלשמרה" של האדם הראשון, שבגן עדן הוא יכל בקלות ובלא טורח לנווט את בעלי החיים לעשב ולא לפירות העצים ובכך לשמור על הגן , לכן ה אמר לו "הנה נתתי לכם את כל פרי עץ לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב" כל שכבר בגן עדן האדם היה גם חקלאי וגם רועה צאן. אבל בקלות וללא טורח.

רש"ר הירש מפורש שזה לא כוון על רעיית צאן

ה' אומר לאדם וחווה שבגלל שהם חטאו יקרה כך וכך, האם זה נשמע כמו ציווי או עונש?

האם בעצבון תאכלנה או עד ואל עפר תדוב זה ציווי? האם יש מצווה להעציב אנשים או להרוג אותם? האם העונש "ואכלת בשר בניך ובנותיך" הוא ציווי?     ברור שהפשט היחיד זה שזה קללה ולא ציווי.

הפרשנות הנוצרית שזה ציווי, שמה דגש על ההבדל בין עם ישראל לנצרות. הנצרות חושבת שהעולם הזה טמא ביסודו ולכן אי אפשר לתקנו אלא ניתן לתקן רק את הנשמה. עם ישראל סובר שיש אפשרות לתקן את העולם הזה.

פירוש הרשר הירש מעניין, לגבי זה שהבל ניסה להסתלק מהקללה. אבל אז לא ברור מה זה "לשמרה" בגן עדן, ולמה ה אומר לאדם שלחיות ניתנו רק העשבים ולא פירות העץ.

וזאת הבנה לא־נכונה בפסוק.

לגבי הרש"ר התבלבלתי, הייתי בטוח שהייתה לו פסקה על זה (יכול להיות שבאמת יש רק במקום אחר), אבל לאחר בדיקה נוספת זה פירוש רש"י! "לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה", לענ"ד לפני זה לא התעסקו ברעיית צאן וזה היה חידוש, אם כי זה גם אפשרי.

"עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא יי חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" [ירמיה ל"א כ"א]

רש"י "תתחמקין" - תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך הנה חדשה נבראת בארץ שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה לשון ואסובבה בעיר אבקשה וגו'

מצודות "כי ברא" - כי אז יברא ה' דבר חדש שעם היות שעתה נמשלת לנקבה שימשול בה בעלה לפי שבעלוך אדונים קשים הנה אז תסובב להיות גבר למשול עוד על הכשדים כגבר על אשה

יש ספר בשם "אליהו" של הר' יצחק ברויאר שבו הוא דן בסוגיה הזאת לעומק תורגם ממש ממש לא מזמן

שכחתי את פירוש רשי על הבל.

אבל גם רועה צאן תלוי באדמה, והקללה שלה משפיעה גם עליו. ואם לא היתה רעיית חיות בגן עדן, מה זה "לשמרה"? לשמור מגנבים? אין. לשמור ממחלות לצמחים? גם לא היה

ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו.

יכול להיות שהסתובבו שם חמוסים, ארנבים וג'ירפות והיה צריך לשים לב שהם לא עושים בעיות, לאו דווקא מצד רעיית הצאן

כמו שחקלאי שומר על שדהו מפני ארנבים

לא רעיית צאן כדי לצרוך בשר (שהיה אסור), או חלב (שהיה מיותר) או צמר (שלא נצרך בגן עדן).

אלא רעיית צאן בשביל לשמור על העצים ולגמול חסד עם הצאן, כי ה מינה את האדם לשליט על החיות "ורדו בכל חית הארץ - אין הכוונה רדיה של שליט עריץ. אלא שלטון של מלך החפץ בטובת עמו" (ציטוט לא מדויק מתוך חזון הצמחונות של הרב קוק).  לכן ה נתן הנחיות  לאדם מה האדם יכול לאכול ומה החיות "הנה נתתי לכם את כל עץ אשר בו פרי העץ לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה". כלומר האדם מנווט את החיות לעשבים ולא לעצים, כך גם רועה את החיות וגם שומר על עצי הגן.

מה גם שהאדמה לא התקללה עד אז, אז לא היו חיות המוגדרות "מזיקים" לחלקלאות

ואל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרונך (כלומר) בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, והוא (הריונך) ימשול בך - דהיינו שמשא האם את הולד והתינוק הוא זה שיעצב את צורת חייך. הנשיות שבאישה והמשמעות הגופנית היא המושלת.

יצא לי פרשנות פרוגרסיבית למדי 🙈🙈

שמעתי סיפור על אחד שהתלונן בפני רב (אולי אדמו"ר הצמח צדק מחב"ד) שאשתו שולטת עליו, אז הרב אמר לו:

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", אבל אם אצלך החצי הראשון הפוך - אל תתפלא שגם החצי השני מתהפך...

האיש מסמל את השכל, האשה מסמלת את הלב, צריך שיהיה מוח שליט על הלב (ומה שמעשה בראשית משל כבר הרמב"ם אמר, והמשיך בדרכו הרב קוק זצ"ל בספרו "לנבוכי הדור"). פירוש זה כמדומני שאמר אותו מורי ורבי הרב אוּרי שרקי שליט"א.

שזה קרה בעולמות רוחניים, הגן עדן והחטא. אדם וחווה היו נשמות עד שירדו לגוף בפסוק "ויעש ה לאדם ולאשתו כתנות עור (גוף) וילבישם". בכל מקרה בכל הדורות קראו את החטא כפשוטו. לכן גם אם זה מדל או רוחני, זה נוגע לפשוטו של משל. הרי באמת עובדים בזעה ויולדים בעצב, לא רק במשל.

שזה נכון גם כיום.  

נשים רומזות ומחכות שהגבר יפעל

החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

ישראל (ראה מהר"ל ועולת ראיה). כי המן רצה להשמיד את הגוף היהודי וניצלנו בזה (לעומת חנוכה שניסו להשמיד את הרוח). ובפורים התברר שה' תמיד עם עם ישראל ונצחיות ישראל וקדושתו מתבטאות גם בגוף היהודי.   לכן יש מצווה לשתות יין (שמסלק את השכל ומתברר שגם אינטואיציות הגוף של היהודי הם קדושות) ולאכול סעודה.  משלוח מנות קשור למימד הגשמי החברתי בישראל של שליחת אוכל איש לרעהו, ומתנות לאביונים למימד המוסרי-סוציאלי-כלכלי  שמתבטא בקדושה הגשמית של ישראל שמתבטאת גם בצדק ובחסד כלכלי לעניים, ולא נשארת רק במימד המופשט.

אני חושב שיש במצוות פורים מימד של מעגלים,

המשתה זה המעגל המשפחתי, מעבר לכך משלוח מנות שזה מעגל החברים, מעבר לכך קריאת מגילה בבית הכנסת, וכנראה מתנות לאביונים איפשהו שם או מעבר לכך, שמחה הולכת ומתרחבת

אפשר להסביר את זה גם כארבע מדרגות רוחניות, הגשמית ביותר היא אכילה ושתייה, למעלה מכך היא נתינה לחבר, למעלה מכך נתינה לעני, וקריאת המגילה רוחנית לגמרי

אני חושב שזה גם קשור לפסוק מנחמיה

"ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו"

וייתכן שבמשלוח מנות יש גם מימד של מתנות לאביונים כמו בט"ו באב שהבנות היו שואלות אחת מהשנייה כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדים יפים

השאלות שלך הן מאוד בסיסיות, אז הייתי ממליץ לך לעבור קצת על פניני הלכה קודם. שפה פשוטה ובהירה, מקיף בהחלט, מעמיק בהערות (למי שמעוניין), ומקובל על רוב הציבור. תחפש בגוגל.

...המלבי"ם כתב:

"הבדל בין דל ואביון עני ורש–

אביון גרוע מדל שאין לו מאומה, עז"א שפטו דל ויתום, פלטו דל ואביון, [אביון הוא גרוע מדל ומכל הלשונות המורים על העוני,והוא מלשון אבה, ומציין העני התאב והמתאוה לכל דבר, ואין לו מאומה. שם עני נבדל מיתר נרדפיו במה שעני מציין עוני הנפש ושפלת הרוח וההכנעה, ואינו רודף אחר תאוה וכבוד, בין שיש לו ממון ובין שאין לו, הכל לפי המקום שנזכר תואר זה.

וצד זה יבא לרוב על צדיקים שהם נמוכי רוח, וכן דוד קרא עצמו עני, ולא דל, כי לא היה חסר לו לא ממון ולא בריאות רק קרא עצמו כן על שפלות רוחו והכנעת נפשו נגד ה', ומפני שימצא גם כניעה רצונית לזה במקום שהכניעה והשפלות הוא מחמת סבה אחרת חוצה לו, סמך לו לרוב שם אביון, שאינו מעונה ברצון, אדרבה תאב לכל דבר ואין לו. וכן סומך לעני שם דל ורש, להורות שהוא עני ונכנע מהיותו דל ורש ואין ידו משגת, ובכלל העני הוא יותר מדל, שעני מציין שפלותו לגמרי ויכניע עצמו גם לקבל צדקה מאחרים.

שדל הסמוך אל אביון הוא שנתדלדל לגמרי, ואין לו משפט לתבוע דבר רק צריך לפלטו ולהצילו בגופו מיד רשעים,

ויש הבדל בין דל ורש, רש מציין שהתרושש מירושתו, שהוא הפך של ירש,

ועני מציין הנכנע, ובא [הביטוי הזה] על צדיקים לרוב. [תהלים פב-ג] רש"ר הירש כתב:

עני – התלוי באחרים, רש – שאין לו רכוש, אביון – כפוף למַרוּת אחרים. (תהלים פב ד) עני – התלוי באחרים בקיומו, ואביון תלוי באחרים ברצונו (תהלים י ב)

אביון – אבה היא כניעה לרצון אחרים, ומזה באה המלה אביון. (בראשית כד ח)

אביון –מציין את התלות בדעת אחרים. (דברים טו ד) אביון –בלי כח, ונכנע לרצון כל (שם קיג ז)"

לא פשוט להגדיר כיום מי אביון באמת.

אין קשר בין מחט לשחת. אם באת להטריל, תעצור עכשיו.

הוא כותב בפורומים כבר כמה שבועות והכל שאלות ותשובות ענייניות. הוא שאל בתחילת השרשור שאלה אמונית ולא הלכתית.

אז חברים, לא לריב (:

...שכל מעשיהם הם לשם שמיים בלבד.

מה חייבים, מה זה חסד, ומה נקרא בזבוז

יש הלכות איך וכמה לתת, הן מצד הנותן - שלא יתן בצורה שהוא עצמו עלול להזדקק לבריות והן מצד המקבל, שבאמת זקוק לזה.

נותן מעשר ואפשר עד חומש כדי שלא יזדקק לבריות בעצמו (יש אומרים שאם יש לו ברווח יכול לתת יותר). פעם הייתי נותן מעשר למטרות שונות, ובחומש משתמש לכל מיני הידורי מצווה.

צריך להיזהר שלא לתת צדקה לעני שאינו הגון. מצד שני אסור לקמץ את הלב ולכן את עיקר התרומה כדאי לתת לעמותות ידועות ואמינות, ולמי שמבקש בצמתים וכו' אני נותן בלנ"ד מעט..

פעם לא הייתי נותן בכלל לאנשים פרטיים שהם לא עמותות, או כאלה שרואים שהטילו את עצמם על הציבור במחשבה תחילה.. אבל לאחרונה התחלתי לתת גם להם בל"נ ואכמ"ל.

הלכות צדקה ילקוט יוסף הלכות צדקה – ילקוט יוסף חינם האתר להפצת יהדות הלכה

אה ובפורים כל הפושט יד ליטול נותנים לו. (לא שחייבים לתת לכל אחד, אלא שלא צריך לחשוד)

התחלת לתת גם להם כדי שלא לקמץ את הלב?

קרו לי כמה מקרים פשוט שנתתי ואמרו לי "סתומה למה נתת"

אבל אני מרגישה שמזדמנת לי מצווה, ולפעמים אני פשוט רוצה לתת. ואני לא יודעת אם הרצון לתת (שהוא לא לשם מצווה) הוא טוב או לא תמיד..

את צריכה לסמוך על שיקול דעתך

כן בעיקר כדי לא לקמץ את הלב ולאחר שנחשפתי להנהגות של כמה צדיקים מהדור האחרון.

אולי אצלם לך כשיזדמן לי

כי אין להם כוח לשיר חחח

יפה זה חזק

סבבה תודה!

זה ממש משפיע על החיים ומכניס לתפיסה של נתינה והענקה

ואני לא מדבר על סכומים גדולים. (אם זה שוכני המדרכות אני בדרך כלל נותן עד חצי שקל..)

אני פשוט צריכה ללמוד... 

כמו שאין עניין להניח תפילין בלילה

או שנשים פטורות מציצית (@ימח שם עראפת כן תאמין או לא)

או שאין קוראים מגילה בשבת

כך יש גדרים למצוות צדקה

מסתמא לא טוב לתרום לאונר"א

או לאיגי

אבל גם בנתינת הצדקה עצמה יש מדרגות, יש צדקה שאם תינתן לבן־אדם, הוא ישתמש בזה למטרות מזיקות או על־כל־פנים לא מועילות

ויש צדקה שלא רק עונה על צורך מיידי אלא עוזרת בטווח רחוק כמו המדרגה העליונה של צדקה שזה למצוא עבודה לבן־אדם שיתפרנס בכבוד

יש צדקות ש"נבלעות" במנגנונים של עמותות, הוצאות סליקה משכורות עובדים החזקת אתר שכירות משרד ומזון לחתולים מתחת לבניין המשרד...

וצריך לעשות את השיקול

אני חושב שאם מישהו פושט יד, והוא אינו רמאי, צריך להשתדל לתת לפחות קצת "לא תאמץ את לבבך"

וכשלא מבקשים אז לתת בדרך הכי יעילה לצרכים הכי חשובים שאת מתחברת אליהם ויש להם ערך רוחני

"אני צריך כסף לנסיעה נתקעתי פה בלי כסף ברב קו"

"יש לך עודף ממאה?"

"כן בטח"

"..."

 מעניין...

קצת מפדח לשתף בדוגמאות אבל... נגיד באה מישהי שנראית לא בסדר לגמרי אולי מוגבלות שכלית קלה, והאשראי לא עבר לה אז שילמתי עליה, ואז מסתבר שהיא לא פעם ראשונה באה לקנות והאשראי שלה חסום. לא יודעת מה הסיפור שלה, אולי המשפחה שלה חוסמים לה כי היא כמו ילדה קטנה. בכל מקרה אני לא יודעת כמה היא היתה צריכה את זה, רק ריחמתי עליה. ועוד מקרה שרציתי כביכול לתת למישהי מתנה, אבל תהיתי לעצמי אם זה נכון שאני אתן ולא אקח על זה כסף כי מי שאני רוצה לתת לה אולי במצב כלכלי יותר טוב ממני... מצד שני כל עוד אני לא רעבה ללחם אני מעדיפה לתת ממה שיש לי לא רוצה להיות קטנת אמונה...

לי מזומן

הבן־אדם שלף מסוף אשראי

חשבונית בפתק

תיעוד: שבר כספומט בנוף הגליל - וגילה שסניף הבנק נסגר

"אצלינו לא הכל דיגיטלי"

התפילה היתה הכוונה. לכן גם לא היה נוסח קבוע וכל אחד היה מתפלל בנוסח הספונטני שלו, או שהחזן היה מתפלל ספונטנית וכל הקהל היו עונים אמן (כמו תפילת שלמה הספונטנית בחנוכת בית המקדש).

משבטלו הקרבנות אז התפילה הפכה להיות לא רק מצוות תפילה אלא גם תחליף לקרבנות. הקרבנות ובמיוחד קרבן התמיד הם דבר קבוע ומדויק שחוזר על עצמו כל יום בדיוק אותו דבר, עם כוונה או בלי, כמו ארוחה קבועה. לכן התפילה כיום היא עם נוסח קבוע והכוונה היא לא הדבר היחיד, וזה נוסח שכל הציבור אומר במדויק. לכן עדיפה צפילת ציבור לא בכוונה מאשר יחיד עם כוונה.

התפילה היא במקום הקרבת הקרבנות, ולכן צריך להיזהר שהתפילה תהיה בדוגמת הקורבן - שלא יהיו מעורבות בה מחשבות זרות, כמו בעת הקרבת הקורבן שמחשבה זרה פוסלת אותו.

אמנם הכשירו את הכהנים כדי למנוע מחשבות זרות לעבוד כמו רובוטים כמדומני המושג בגמרא סטמא

כדי למנוע מחשבות זרות אבל לנו ילודי אשה אין חסינות מזה גם ביחיד וגם בציבור.

שלא תבין אותי לא נכון, אני גר ליד בית כנסת ותמיד מוכן להשלים מניין אבל רק אחרי שהתפללתי ביחיד

פרט לשבת כמובן.

המתפלל בציבור שגם אם יש לו מחשבה זרה זה לא ישפיע כל כך על התפילה. חוץ מזה שבקרבנות מדובר רק על מחשבה הפוסלת בפיגול ולא על כל מחשבה זרה. גם בתפילה תנאי ליציאת ידי חובה (שנידון האם בדיעבד גם אותו לא צריך) הוא כוונה בברכת אבות.

כוונה זרה הפוסלת בקרבן היא שאדם התכוון לאכול חוץ מזמנו, או שאולי במקרה ששחט חטאת לשם שלמים וכו, לא זוכר בדיוק.  בתפילה אדם תמיד יודע שהוא מקיים מצוות תפילה, ויודע אם הוא בשחרית או מוסף למשל.  אבל גם בקרבנות גם אדם שריחף לגמרי במהלך ההקרבה, אם יודע לשם מה הקריב ואיך, כשר.

בכל מקרה התפילה היא תחליף לקרבנות ובעיקר תחליף לקרבן התמיד, שהוא הקרבן העיקרי והבסיסי (בין השאר יז בתמוז הוא כי בטל התמיד). קרבן התמיד מצטייר כקרבן קבוע שפחות עניינו כוונת האדם, (לעומת קרבן תודה למשל "לך אזבח זבח תודה ובשם ה אקרא) ועיקרו המנה הקבועה בכל יום.

נראה לי מוטב שקודם תתפלל במניין, ואחר כך תתפלל תפילה ספונטנית בנוסח שלך (כמובן בלי לחתום בשם ומלכות) ביחיד, כמו הברסלברים ביער. זו גם נחשבת תפילה למרות שלא יוצאים בה ידי חובה אבל גם היא מגיעה לפני כסא הכבוד ונחשבת תפילה וה שומע לה. אפשר גם להוסיף תפילה אישית בברכת שומע תפילה או בתוך אלוקי נצור. 

כך נראה לי נפסק להלכה. וגם בעבודת ה בעם ישראל תמיד עובדים את ה' כחלק מהציבור וכלל ישראל, וגם העבודה הפרטית שלנו לא מנותקת לעולם מהציבור, כי התורה נתנה לכלל ישראל ורק משם היא מתפשטת לכל אינדיבדואל בעם

...מסכת זבחים.

אגב בהשגחה עליונה קראו לי היום להשלים מניין (הם מתחילים בשעה 10 בבוקר)

עם כל הכבוד ויש לי הרבה כבוד לא אוכל להתפלל במהירות שהם מתפללים.

שבת שלום

תתפלל בנחת, תגיע איתם ל18, ותאריך ב18 כמה שאתה צריך. לא נורא לפספס קדושה, אדם באמצע 18 יכול להפסיק ולהקשיב לחזן לקדושה ונחשב לו שומע כעונה