דוד שרון שמצא את המכתב סיפר לכתבנו ידידיה הכהן על השתלשלות העניינים, "בזמן המנדט הבריטי ישבתי במשך 62 יום בכלא הבריטי, שם רציתי לשפר את ידיעותיי בשפה העברית וביקשתי מספרן הכלא, אברהם שיין, שהיה ידידו של שלמה בן יוסף לפעולה בכביש צפת-ראש פינה ולא נתלה בשל גילו הצעיר, ספר לקריאה לשם שיפור השפה. הוא נתן לי את הספר "חיי אדם" של שלום עליכם, ובעוברי על דפי הספר מצאתי בין הדפים את הצוואה הזאת, מיד תלשתי את הדף ושמרתי אותו בין חפצי. לאחר מכן התגייסתי לצבא הבריטי למלחמה בנאצים, ונתתי את חפצי לאחי יצחק שרוני, שהחזיר לי אותם בסיום המלחמה, אך את הדף הזה שמר בתוך אחד הספרים, ורק לאחרונה כשסידר את ביתו מצא את הספר ושלח לי את הדף".

כשמצא שרון את הדף החליט עם משפחתו שהמקום המתאים לשמירה על הדף הוא במכון ז'בוטינסקי, "התקשרתי ליוסי אחימאיר מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, ובדמעות בעיניים הקראתי לו את הצוואה, הם ביקשו ממני להביא להם את הדף ושם אימתו שאכן אלו היו המילים האחרונות של בן יוסף".

על משמעות המילים הללו לדורנו אומר שרון, שהמצב במדינה השתנה היום לבלתי היכר, "שאני רואה את התהליכים שמתרחשים היום במדינה, בנושאי השחיתות וכן בנושאים המדיניים אני נתקף בייאוש, מושגים כמו לתת את הכול למען עם ישראל הם כלל לא המושגים של היום, היום ראשי המדינה רואים את מדינת ישראל כדבר מובן מאליו ורוצים לראות מה הם מקבלים מהמדינה ולא מה הם נותנים למענה".

שרון, היום בן 84 עדיין עובד "במפעלי רצף", במפרץ חיפה, "אם אבי שהיה איש חובב ספר ובעל ספרייה בת 2000 ספרים היה יודע שתלשתי דף מספר, ולא משנה מהם הנסיבות, הוא לא היה יכול לסלוח לי".