תחקיר מקיף שנערך עבור 'בשבע' מעלה סדרי גודל של אלפים בקרב חיילי צה"ל, שסירבו לבצע את פקודת הגירוש בדרך זו או אחרת. החיילים הללו לא נכללו בסטטיסטיקה של צה"ל, כיוון שמפקדיהם הבליעו את התנגדותם לביצוע הפקודה בדרכים שונות, ועל כן הם אינם מוגדרים בצה"ל כסרבנים.
התחקיר מעלה כי החיילים השתמשו בכמה דרכים להתחמק מביצוע הפקודה: היו שבחרו להודיע מפורשות למפקד כי הם מסרבים להשתתף בגירוש, לחסום צירים בדרך לגוש או לעצור את תנועת האנשים בכפר מימון. בקרב קבוצה זו היו חיילים שנשפטו למאסר בפועל או למאסר על תנאי, אולם הם אינם הרוב. חיילים רבים שהודיעו בפירוש כי יסרבו להשתתף התקבלו בהבנה על-ידי מפקדיהם, שהעדיפו להכיל אותם ולסיים את הפרשה בשקט. בדרך כלל הפתרון שנמצא לחיילים אלו הוא העברתם לתפקיד אחר או השארת מאחור, כך שלא יבצעו את המשימות עם חבריהם.

דוגמה למקרה כזה הוא סיפורה של מחלקת בני ישיבות מגדוד 890 של הצנחנים: המחלקה התבקשה לעמוד במחסומים בדרך לגוש קטיף, וכן לחסום את מעבר קרני לכניסת אזרחים שינסו לחדור פנימה.
המחלקה (33 חיילים) התייצבה כאיש אחד מול המפקדים והודיעה חד וחלק שלא תבצע את המשימה, ואם תוצב במחסומים – תאפשר לאנשים לעבור בהם בחופשיות. רב פיקוד המרכז, הרב יהודה ויזנר, הוזעק למקום, וניסה לשכנע את החיילים שעליהם לבצע את המשימה, וכי מדובר בחלק מתהליך הגאולה. החיילים התייחסו לדבריו בביטול ולא זזו מהצהרתם. בסופו של דבר החליטו המפקדים לא להעמיד את עצמם ואת המחלקה בניסיון, והחיילים לא הוצבו במחסומים, אלא נשלחו לשבת בשדה בצד הדרך.

באופן דומה נהג גם מפקד בחטיבת גולני, כאשר חייל שלו הודיע כי הוא מסרב לרדת לכפר מימון. לאחר כמה ניסיונות שכנוע שלא צלחו בידו, הורה המפקד שלא לשלוח כלל את הבני"שים בגדוד לכפר מימון, ואלו שהתעקשו לא להשתתף גם במשימות שמירה בבסיס – קיבלו את מבוקשם. כמעט רבע מאותו גדוד נשאר בבסיס, כאשר השאר נשלחו לכפר מימון.

הכתבה במלואה