לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה תביעה ראשונה נגד מדינת ישראל, מנהלת סל"ע ומשרד הביטחון בגין נזקים נפשיים חמורים שנגרמו להורים השכולים - ברינה וסם הילברג, הוריו של לוחם השייטת יוחנן הילברג הי"ד, בעקבות פינוי קברו מגוש קטיף. בתביעה אף נתבעים אישית ראש אכ"א, הרב הצבאי הראשי, קצינת שלישות ראשית וכן יונתן בשיא – יו"ר מנהלת סל"ע. כך דווח "בידיעות אחרונות" ובקטיף.נט. באמצעות עורכי-הדין מרדכי מינצר, אדרה רוט ויעל ארניה טוענים התובעים לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש המוערכים בלמעלה מ-2.5 מליון ש"ח.
התובעים, בריינה וסם הילברג , בני 56, עלו ארצה בשנת 1972, מארה"ב, הינם הוריו של לוחם השייטת יוחנן הילברג ז"ל, שנפל בשנת 1997 יחד עם אחד-עשר מחבריו בעת פעילות מבצעית בלבנון, בתקרית הידועה כ"אסון השייטת".
בכתב התביעה, מפנים התובעים אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל ומנהלת סל"ע וכן גורמים נוספים במערך פינוי גוש קטיף, אשר ברשלנות חסרת תקדים התנכרו ונטשו משפחות שכולות, תוך זילזול בחובתה האלמנטארית של מדינת ישראל כלפי מי שנפלו בשרותה, לדאוג ולכבד הן את המתים והן את רגשות קרוביהם החיים.
התביעה הוגשה בגין מחדלים קשים, רשלנות ועצימת עיניים, במהלך ההתנתקות ופינוי הקברים.
במהלך ההינתקות איבדו התובעים באיבחת קולמוס את ביתם, בו נולדו ילדיהם ושם חיו קרוב לשלושים שנה, ואת מטה לחמם ומקור פרנסתם – חממות לייצוא.מה שבנו בני הזוג הילברג, ורבים כמותם, במשך כ-30 שנה ובעידודן של ממשלות ישראל לאורך השנים, נדרס על-ידי דחפורים, והיה לעפר.
אך, על-פי כתב התביעה, בעת ההיתנתקות לא היו מעייניהם של בני הזוג הילברג נתונים אלא לקברו של בנם ולהנצחת זכרו. באורח חסר תקדים נהגה מינהלת סל"ע בזילות כבודו של חלל צה"ל, ופגיעה קשה מאוד בהוריו השכולים.
העברת בית הקברות בוצעה כמעט באישון לילה, מבלי לאפשר למשפחות להיערך להלוויה וקבורה מחדש, וכאשר לא היה להם בית לשבת בו "שבעה".
משנמצא מקום קבורה, בישוב ניצן, והוכשר בית קברות צבאי, לא טרחה, עד היום מינהלת סל"ע לסלול כביש גישה, וקבר בנם של משפחת הילברג, אליו עלו לעיתים קרובות אינו נגיש להם, שכן אין דרך גישה הולמת אליו.
נושא העתקת הקבר גרמה לתובעים תגובות טראומה שקשורות בעצם הקבורה הראשונה שכללו התפרצויות רגשיות, הפרעות שינה ואכילה, פרצי בכי, זיכרונות חודרניים של ההלוויה הראשונה וכל הקשור בה. תגובות אלו הגיעו לשיא בלוויה המחודשת שנאלצו לערוך לבנם, ביצוע קריעה בבגדם וישיבת "שבעה" בשנית על מות בנם.
התסמינים שמהם סבלו התובעים לאחר מות בנם חזרו והופיעו ובעוצמות גבוהות עוד יותר שפגעו בתפקודם.
כפי הנטען בכתב התביעה, להתעלמות המופגנת והיחס המחפיר שגילו נציגי הנתבעים כלפי התובעים בהליך העברת קבר בנם, יש גורם מרכזי בהחרפת מצבם הנפשי של התובעים.
בפועל, לתובעים ניתנה התראה קצרה של פחות משבוע ימים, לצורך קבלת החלטה לאן להעביר את קבר יקירם, וזאת כאשר הם מחוץ לביתם ממנו פונו, ללא קהילתם הקרובה, מנותקים מבני משפחתם, ואינם יודעים היכן יתגוררו, אף לא בעתיד הנראה לעין.
עוד נטען כי איש מהנתבעים לא שלח אליהם פסיכולוגים כדי להכינם לזעזוע הנפשי הכרוך בפתיחת הפצעים מחדש. למעשה איש לא לקח כל אחריות בקשר לפגיעה הקשה בתובעים.
ההתעלמות המופגנת שהביעה המדינה ויתר הנתבעים, כלפי התובעים, ומניעת מידע במכוון מהמשפחות השכולות, ובכללן התובעים, הביאו לכך שנציגי המשפחות שיקיריהם קבורים בבית העלמין ערכו שמירה תמידית על בית העלמין מחשש ל"חטיפת" הקברים באישון לילה, שער בית העלמין חובר למצלמות ולרשת תקשורת שתתריע אצל המשפחות על פתיחתו.
יצויין כי המשפחות השכולות וביניהם התובעים, התריעו וביקשו להקדים רפואה למכה, ואף עתרו לבג"צ בעניין זה. אולם, חרף הבטחותיהם של המדינה וראשי מנהלת סל"ע, לא נעשה דבר למניעת או צימצום הנזקים הנפשיים והגופניים הקשים שייגרמו לעותרים כתוצאה מעקירת הקברים. גם עתירה זו לא שינתה מפועלם הרשלני של הנתבעים.
גם בקשתם האנושית וההגיונית של התובעים מנציגי הנתבעים לדחות את העתקת קברו וקבורתו מחדש של יוחנן בשבוע אחד, על מנת שהאזכרה לציון יום השנה לנפילתו והקבורה מחדש יהיו באותו היום ולא ייאלצו לעמוד במעמד קשה זה פעמיים ברציפות שבוע אחר שבוע, נענתה בשלילה, בשרירות ליבם של הנתבעים.
נראה שחוסר רגישותם של הנתבעים כלפי התובעים לא ידע גבול. משך ארבעה חודשים התעמרו בתובעים עד אשר אושר להם הכיתוב האישי שביקשו להוסיף על מצבת יקירם המת.
בכך לא תמה מסכת הייסורים של התובעים.
בניגוד להתחייבותם המפורשת של הנתבעים למשפחת הילברג, הם נדהמו לראות בכלי התקשורת תמונות שצולמו על ידי גורם צבאי במהלך עקירת הקברים בבית העלמין בנוה דקלים, כולל עקירת קבר בנם יוחנן, תמונות שהופצו לעין כל באין מפריע. וזאת לאחר שבקשתם להיות נוכחים בעת העברת גופת בנם נענתה בשלילה.
עיון בתמונות האמורות מזעזע כל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד את התובעים שעדיין כואבים את כאב עקירת קברם של יוחנן ופתיחת פצעיהם מחדש.
כאמור בכתב התביעה, הזעזוע והתחושה הקשה אשר אחזה בתובעים שעה שחזו בצילומים של פתיחת קבר בנם, הרמת הכרית הצבאית מעל קברו, וחשיפתו לעין כל באמצעי התקשורת, דרדרו עוד יותר את מצבם הנפשי הקשה.
עיון בתמונות מעלה כי מצולמים בעלי תפקידים מהזוטר ועד הבכיר בצה"ל, עומדים מול המצלמה בצד הקברים (ולעיתים בעת ההוצאה ממש) באווירה נינוחה ומצטלמים ל"מזכרת" לצד ארונות קבורה ולצד קברים פתוחים תוך הישיר מבט אל עדשת המצלמה!
הפצ"ר התערב בעקבות הפניות ובסוף מסקנותיו הודה הפצ"ר כי התמונות שצולמו ופורסמו פגעו במשפחות והצר על הפגיעה במשפחות, וביניהם התובעים. במכתבו ביקש הפצ"ר למסור למשפחות השכולות את התנצלות צה"ל על עוגמת הנפש שנגרמה למשפחות.
מסכת ייסוריהם של התובעים לא באה אל קיצה. על אף התחייבותם המפורשת של הנתבעים לתובעים בפרט, ולמשפחות השכולות בכלל, הנתבעים לא הכינו כנדרש וכפי שהובטח את בית העלמין בניצן לצורך קבורה מחדש של הנפטרים מבית העלמין בגוש קטיף. בניגוד מוחלט להתחייבות הנתבעים, גם היום כחצי שנה לאחר ביצוע העקירה, בית העלמין בניצן כלל אינו מוכן וראוי לשמש כבית קברות.
חמור מכך, התברר לתובעים כי אין כל אפשרות להגיע לבית העלמין לפקוד את קבר בנם. לא נסללה או הוכשרה דרך ראויה להגיע אל בית העלמין ובעקבות הגשמים נוצרו בורות ואדמה בוצית אשר גורמת לשקיעת רכבים המנסים להגיע לבית העלמין.
לפי כתב התביעה, אין סכום כסף בעולם שיוכל לפצות את סם ובריינה הילברג על הנזקים שנגרמו להם. מצבם הנפשי מעורער, אין להם בית ואין דיור קבוע הנראה באופק. ילדיהם של בני הזוג נפוצו לכל עבר ומשפחתם התפרקה. סם הילברג איבד את החממות אותן טיפח במשך למעלה מעשרים שנה, ועתה הוא מובטל ומחוסר יכולת עבודה. מצבו הנפשי המעורער אינו מאפשר לו לעשות דבר.
בני הזוג הילברג איבדו הכל, ועתה על המדינה ומינהלת סל"ע לפצותם כנטען בגין נזקי הנפש, והפגיעה הקשה בתפקודם.
התובעים, בריינה וסם הילברג , בני 56, עלו ארצה בשנת 1972, מארה"ב, הינם הוריו של לוחם השייטת יוחנן הילברג ז"ל, שנפל בשנת 1997 יחד עם אחד-עשר מחבריו בעת פעילות מבצעית בלבנון, בתקרית הידועה כ"אסון השייטת".
בכתב התביעה, מפנים התובעים אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל ומנהלת סל"ע וכן גורמים נוספים במערך פינוי גוש קטיף, אשר ברשלנות חסרת תקדים התנכרו ונטשו משפחות שכולות, תוך זילזול בחובתה האלמנטארית של מדינת ישראל כלפי מי שנפלו בשרותה, לדאוג ולכבד הן את המתים והן את רגשות קרוביהם החיים.
התביעה הוגשה בגין מחדלים קשים, רשלנות ועצימת עיניים, במהלך ההתנתקות ופינוי הקברים.
במהלך ההינתקות איבדו התובעים באיבחת קולמוס את ביתם, בו נולדו ילדיהם ושם חיו קרוב לשלושים שנה, ואת מטה לחמם ומקור פרנסתם – חממות לייצוא.מה שבנו בני הזוג הילברג, ורבים כמותם, במשך כ-30 שנה ובעידודן של ממשלות ישראל לאורך השנים, נדרס על-ידי דחפורים, והיה לעפר.
אך, על-פי כתב התביעה, בעת ההיתנתקות לא היו מעייניהם של בני הזוג הילברג נתונים אלא לקברו של בנם ולהנצחת זכרו. באורח חסר תקדים נהגה מינהלת סל"ע בזילות כבודו של חלל צה"ל, ופגיעה קשה מאוד בהוריו השכולים.
העברת בית הקברות בוצעה כמעט באישון לילה, מבלי לאפשר למשפחות להיערך להלוויה וקבורה מחדש, וכאשר לא היה להם בית לשבת בו "שבעה".
משנמצא מקום קבורה, בישוב ניצן, והוכשר בית קברות צבאי, לא טרחה, עד היום מינהלת סל"ע לסלול כביש גישה, וקבר בנם של משפחת הילברג, אליו עלו לעיתים קרובות אינו נגיש להם, שכן אין דרך גישה הולמת אליו.
נושא העתקת הקבר גרמה לתובעים תגובות טראומה שקשורות בעצם הקבורה הראשונה שכללו התפרצויות רגשיות, הפרעות שינה ואכילה, פרצי בכי, זיכרונות חודרניים של ההלוויה הראשונה וכל הקשור בה. תגובות אלו הגיעו לשיא בלוויה המחודשת שנאלצו לערוך לבנם, ביצוע קריעה בבגדם וישיבת "שבעה" בשנית על מות בנם.
התסמינים שמהם סבלו התובעים לאחר מות בנם חזרו והופיעו ובעוצמות גבוהות עוד יותר שפגעו בתפקודם.
כפי הנטען בכתב התביעה, להתעלמות המופגנת והיחס המחפיר שגילו נציגי הנתבעים כלפי התובעים בהליך העברת קבר בנם, יש גורם מרכזי בהחרפת מצבם הנפשי של התובעים.
בפועל, לתובעים ניתנה התראה קצרה של פחות משבוע ימים, לצורך קבלת החלטה לאן להעביר את קבר יקירם, וזאת כאשר הם מחוץ לביתם ממנו פונו, ללא קהילתם הקרובה, מנותקים מבני משפחתם, ואינם יודעים היכן יתגוררו, אף לא בעתיד הנראה לעין.
עוד נטען כי איש מהנתבעים לא שלח אליהם פסיכולוגים כדי להכינם לזעזוע הנפשי הכרוך בפתיחת הפצעים מחדש. למעשה איש לא לקח כל אחריות בקשר לפגיעה הקשה בתובעים.
ההתעלמות המופגנת שהביעה המדינה ויתר הנתבעים, כלפי התובעים, ומניעת מידע במכוון מהמשפחות השכולות, ובכללן התובעים, הביאו לכך שנציגי המשפחות שיקיריהם קבורים בבית העלמין ערכו שמירה תמידית על בית העלמין מחשש ל"חטיפת" הקברים באישון לילה, שער בית העלמין חובר למצלמות ולרשת תקשורת שתתריע אצל המשפחות על פתיחתו.
יצויין כי המשפחות השכולות וביניהם התובעים, התריעו וביקשו להקדים רפואה למכה, ואף עתרו לבג"צ בעניין זה. אולם, חרף הבטחותיהם של המדינה וראשי מנהלת סל"ע, לא נעשה דבר למניעת או צימצום הנזקים הנפשיים והגופניים הקשים שייגרמו לעותרים כתוצאה מעקירת הקברים. גם עתירה זו לא שינתה מפועלם הרשלני של הנתבעים.
גם בקשתם האנושית וההגיונית של התובעים מנציגי הנתבעים לדחות את העתקת קברו וקבורתו מחדש של יוחנן בשבוע אחד, על מנת שהאזכרה לציון יום השנה לנפילתו והקבורה מחדש יהיו באותו היום ולא ייאלצו לעמוד במעמד קשה זה פעמיים ברציפות שבוע אחר שבוע, נענתה בשלילה, בשרירות ליבם של הנתבעים.
נראה שחוסר רגישותם של הנתבעים כלפי התובעים לא ידע גבול. משך ארבעה חודשים התעמרו בתובעים עד אשר אושר להם הכיתוב האישי שביקשו להוסיף על מצבת יקירם המת.
בכך לא תמה מסכת הייסורים של התובעים.
בניגוד להתחייבותם המפורשת של הנתבעים למשפחת הילברג, הם נדהמו לראות בכלי התקשורת תמונות שצולמו על ידי גורם צבאי במהלך עקירת הקברים בבית העלמין בנוה דקלים, כולל עקירת קבר בנם יוחנן, תמונות שהופצו לעין כל באין מפריע. וזאת לאחר שבקשתם להיות נוכחים בעת העברת גופת בנם נענתה בשלילה.
עיון בתמונות האמורות מזעזע כל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד את התובעים שעדיין כואבים את כאב עקירת קברם של יוחנן ופתיחת פצעיהם מחדש.
כאמור בכתב התביעה, הזעזוע והתחושה הקשה אשר אחזה בתובעים שעה שחזו בצילומים של פתיחת קבר בנם, הרמת הכרית הצבאית מעל קברו, וחשיפתו לעין כל באמצעי התקשורת, דרדרו עוד יותר את מצבם הנפשי הקשה.
עיון בתמונות מעלה כי מצולמים בעלי תפקידים מהזוטר ועד הבכיר בצה"ל, עומדים מול המצלמה בצד הקברים (ולעיתים בעת ההוצאה ממש) באווירה נינוחה ומצטלמים ל"מזכרת" לצד ארונות קבורה ולצד קברים פתוחים תוך הישיר מבט אל עדשת המצלמה!
הפצ"ר התערב בעקבות הפניות ובסוף מסקנותיו הודה הפצ"ר כי התמונות שצולמו ופורסמו פגעו במשפחות והצר על הפגיעה במשפחות, וביניהם התובעים. במכתבו ביקש הפצ"ר למסור למשפחות השכולות את התנצלות צה"ל על עוגמת הנפש שנגרמה למשפחות.
מסכת ייסוריהם של התובעים לא באה אל קיצה. על אף התחייבותם המפורשת של הנתבעים לתובעים בפרט, ולמשפחות השכולות בכלל, הנתבעים לא הכינו כנדרש וכפי שהובטח את בית העלמין בניצן לצורך קבורה מחדש של הנפטרים מבית העלמין בגוש קטיף. בניגוד מוחלט להתחייבות הנתבעים, גם היום כחצי שנה לאחר ביצוע העקירה, בית העלמין בניצן כלל אינו מוכן וראוי לשמש כבית קברות.
חמור מכך, התברר לתובעים כי אין כל אפשרות להגיע לבית העלמין לפקוד את קבר בנם. לא נסללה או הוכשרה דרך ראויה להגיע אל בית העלמין ובעקבות הגשמים נוצרו בורות ואדמה בוצית אשר גורמת לשקיעת רכבים המנסים להגיע לבית העלמין.
לפי כתב התביעה, אין סכום כסף בעולם שיוכל לפצות את סם ובריינה הילברג על הנזקים שנגרמו להם. מצבם הנפשי מעורער, אין להם בית ואין דיור קבוע הנראה באופק. ילדיהם של בני הזוג נפוצו לכל עבר ומשפחתם התפרקה. סם הילברג איבד את החממות אותן טיפח במשך למעלה מעשרים שנה, ועתה הוא מובטל ומחוסר יכולת עבודה. מצבו הנפשי המעורער אינו מאפשר לו לעשות דבר.
בני הזוג הילברג איבדו הכל, ועתה על המדינה ומינהלת סל"ע לפצותם כנטען בגין נזקי הנפש, והפגיעה הקשה בתפקודם.