וולרשטיין ממשיך בהכאה על חטא הנהגת המתיישבים ובכנס ירושלים הוא אומר: "מי שאחראי צריך לבדוק את עצמו וזה אנחנו מועצת יש"ע. אני לא מגלגל אשמה לאף אחד אחר. הגדרת המאבק לא הייתה כפר מיימון ואני חש שאילו כפר מימון היה שבוע קודם הממשלה הייתה מתפרקת והיינו מסוגלים למנוע את עקירת הישובים. זה לא חשוב אם זה נכון או לא. אני חי בתחושה הזו".
בהמשך דבריו מתאר וולרשטיין את הלך הרוחות שהוביל את הנהגת המיישבים לנהוג בדרך בה בחרו: "הנחת עבודה שלי היא שאנחנו אמורים ללכת עם עם ישראל ולא להתנתק מהמחנה. וכמו כל חלוץ שהולך לפני המחנה אם הוא מתנתק מהמחנה הוא סיים את שליחותו גם אם הוא הצודק. ולכן אופי המאבק בגוש קטיף שהנחה אותי נבע מהנקודה הזו; מה גבול המאבק בהתנתקות והקשר עם העם. לכפר מימון הגיע הציבור הדתי על כל גווניו ולא הגיע הציבור החילוני. גם אם הייתה אמפתיה כללית, וראינו אותה במפקד הליכוד, היא לא הגיעה לשטח. יש לנו רצון להסתגר בתוכנו".
בהתייחסו לקריאות לסרב פקודה במהלך מלחמת לבנון בשל דברי אולמרט שהצלחת המלחמה תביא ליישום ההתכנסות, אמר ולרשטיין: "לקרוא לחיילים לעזוב את המלחמה זו בגידה והייתי נכה מדי ולא העזתי להגיד את הדברים". על הקרע בנושא סירוב פקודה בהתנתקות אמר "יש הבדל בין הקמת תנועה שקוראת לסרב פקודה, אני לא הייתי מבצע את הפקודה".
על ממשלת אולמרט אמר ולרשטיין: "יש בתוכנו מי שאומר שממשלה חלשה ורקובה טובה לנו. רבותיי, זו הממשלה הנוראה ביותר עבורנו. הוטל אמברגו נורא על ההתיישבות".
"האחריות שלנו היא לא רק על החברה שאנחנו מצויים בה אלא על כל פני החברה בישראל אם נדע את זה, נדע מה הגבולות שלנו", מסכם וולרשטיין.