"אני לא יכול להתאפק יותר", סח ר' לוי יצחק מברדיטשב למשמשו, "אני חייב כבר לשהות שבת אצל ר' ברוך ממז'בוז', נכד הבעל שם טוב הקדוש". השמש הסתכל במבט מלא תמיהה ברבו, זה הרי לא סוד בין החסידים כי רבם רוצה מזה זמן רב לשהות אצל ר' ברוך בשבת, אולם נמנע מכך בגלל ההבדלים הגדולים בהנהגות האישיות שלהם. בעוד ר' ברוך היה אדם מסודר המקפיד על לבושו והתנהגותו השמרנית, היה ר' לוי יצחק אחוז התלהבות ושמחה ולא שם את ליבו על לבושו המסודר וכן הלאה.

ר' לוי יצחק ידע שיתקשה מאוד לשמור על כל כללי ההתנהגות בביתו של ר' ברוך ולכן נמנע מלהתארח אצלו בשבת. אולם כעת כבר לא יכול היה לכבוש את תשוקתו, והחליט, כי הוא מוכן להתחייב בפני ר' ברוך לשמור על כל כללי הנימוס והסדר בתמורה לכך שר' ברוך יארח אותו.

ליל שבת, החזן מתחיל "לכו נרננה", ור' לוי יצחק כבר מרגיש צורך עז לצעוק "שבת קודש" אבל נאמן להבטחתו – שתק. ב"לכה דודי" התאפק קשות ולא פצח בריקוד סוער וכך גם ב"שלום עליכם". כשהתחיל ר' ברוך את הקידוש, כמעט לא יכול ר' לוי יצחק להתאפק, הוא נשך את שפתו התחתונה בניסיון להחניק את הניגון שכמעט ופרץ בקולי קולות.

את ליבו של ר' לוי יצחק מילאה שמחה עצומה על כך שזכה לשבות עם הצדיק הנפלא, נכדו של הבעש"ט. לאחר מספר דקות ניגש אחד החסידים לאורח החשוב כשבידו מגש גדול עמוס בסוגי בשר שונים. "האם אפשר להציע לכבוד הרב מנת בשר לכבוד שבת?", שאל החסיד, "יש לנו פה מספר סוגים, מה הרב אוהב עוף או שניצל?" התלהב ר' לוי יצחק, תוך ששוכח את הבטחתו, "אני, אני אוהב את ה'!" ומרוב התלהבות נטל את המגש מידי החסיד וזרקו כלפי מעלה. בגדי הנוכחים כמובן התלכלכו כולל בגדיו של ר' ברוך. ר' ברוך שראה את אהבת ה' העצומה היוקדת בליבו של ר' לוי יצחק, החליט באותו רגע כי את הבגדים האלו ישמור עם הלכלוך ולא יכבסם לעולם...