בדו"ח חמור המתפרסם היום, תוקף מבקר המדינה השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס את התנהלות המדינה כלפי ניצולי השואה. את הדו"ח הגיש המבקר לנשיא המדינה.



בדו"ח קובע המבקר כי למרות גופים רבים שהוקמו וחוקים שנחקקו למען הניצולים הרי שהמדינה גוררת רגלים בטיפול במצוקתם. זאת בעיקר בשל היות הניצולים אוכלוסיה מבוגרת וחלשה. מאתיים וחמישים אלף ניצולי שואה, כולם בשנות חייהם המתקדמות, חיים כיום בתוכנו. כ-143,000 אלף ניצולים אינם זוכים, לדאבון הלב, לסיוע של המדינה. הכנסת אמנם חוקקה חוקים שנועדו לסייע לניצולי השואה, הוקמו גופים שתפקידם לטפל בניצולים וניתן סיוע לגורמים ציבוריים העוסקים בתחום זה. אלא שחרף כל אלה, ולמרות ההבנה כי הטיפול בניצולים מחייב אמצעים מיוחדים, בעיקר בשל היותה של האוכלוסייה הזו מבוגרת ביותר (שהרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני 62 שנים), נמצא כי התנהלות רשויות המדינה כלפי הניצולים מתאפיינת פעמים רבות מדי בעיכובים מיותרים, בשיהוי וב"גרירת רגליים" שאינם עולים בקנה אחד עם תכליתם של ההסדרים החוקיים".





הרבה חוקים אך העשייה איטית וגוררת רגליים



בעשרות סעיפיו של הדו"ח מפרט המבקר את הליכי החקיקה הרבה למען הניצולים, ואת יעדיו של כל חוק שנחקק למענן, אולם, כאמור, במבחן התוצאה המדינה מתגלה כמתעלמת ומתעמרת מניצולי שואה רבים.



המבקר כותב כי "רשויות המדינה חייבות לנהוג ברוחב לב, באנושיות ובפתיחות ולפעול בנפש חפצה, מתוך רצון להקל את סבלם של ניצולי השואה. הדעת אינה סובלת שחסמים בירוקרטיים יעכבו את הטיפול בניצולים אלו, שעברו שבעת מדורי גיהנום בשואה הנוראה שהתחוללה לעם היהודי באירופה ובארצות נוספות. חובה ראשונה במעלה עלינו, כמדינה וכחברה, לדאוג לניצולי השואה בשנות חייהם האחרונות, כשמספרם מתמעט מדי יום ביומו. מצב בריאותם של חלק נכבד מתוכם חמור ומעורר דאגה קשה".



את דברי ההקדמה לדו"ח שלו חותם המבקר בציטוט מדבריו של קנדי: ""אומה מתגלה לא רק על ידי אנשי השם שהיא מוציאה, אלא על ידי האנשים שהיא מכבדת והאנשים שהיא זוכרת".



על המדינה לממן את פעילות ארגון הגג של הניצולים כאילו הייתה פעילותו שליחות מטעמה



בפרק ארוך ומפורט מתייחס המבקר בדברי שבח לארגון הגג של הניצולים, 'מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל' המאגד עשרות ארגונים של ניצולי שואה. הארגון. "כיום מאגד מרכז הארגונים תחתיו את כל הארגונים של ניצולי השואה בישראל, נכי רדיפות הנאצים, נכי המלחמה בנאצים, אסירי מחנות הריכוז, הפרטיזנים, לוחמי הגטאות וחברי המחתרות האנטי-נאציות (סך הכל 51 ארגונים). הקמת 'ארגון גג' חיזקה את הארגונים הבודדים, בבחינת "השלם גדול מסך כל חלקיו" .



הדו"ח מציין כי "מאז הקמתו של ארגון הגג, ואף שבשנות השבעים של המאה העשרים חתמו מדינת ישראל וועידת התביעות על מסמך ולפיו אין להם עוד תביעות כלפי ממשלת גרמניה, ניהל מרכז הארגונים, כחבר בוועידת התביעות, מאבק ציבורי בארץ ובעולם, ובעקבות זאת הסכימה ממשלת גרמניה לפתוח במשא ומתן בעניין זה. לאחר משא ומתן ממושך הסכימה ממשלת גרמניה לפצות רבבות ניצולי שואה בארץ ובעולם שעד אז לא קיבלו כל פיצוי. נוסף על כך קיבלו אלפי ניצולי שואה בעקבות המשא ומתן פיצוי חד-פעמי מגרמניה וממדינות אחרות שהקימו קרנות סיוע לניצולי שואה נצרכים וחולים. יש לציין כי הישגים אלה תרמו לקופת המדינה הכנסות ניכרות במט"ח, חסכו לקופת המדינה תשלום סכומי עתק עבור ניצולים הסובלים מבעיות רפואיות או נמצאים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, וכן הקטינו את הלחץ על שירותי הרווחה בישראל . כיום ממשלת גרמניה וממשלות נוספות בעולם מכירות במרכז הארגונים כארגון יציג של ניצולי השואה".



עוד נכתב בדו"ח המבקר כי "מאז הקמתו מקיים המרכז קשר עם הממשלה, ואף קיבל ממנה הכרה על פועלו כדלקמן: זמן מה לאחר הקמת מרכז הארגונים יזמו ראשי מרכז הארגונים דיון בכנסת, בהשתתפות חברי כנסת, נציגי משרד האוצר וחוקרי שואה בכירים, והם העניקו גיבוי מלא למרכז, אשר הוקם על מנת לייצג את האינטרסים של ניצולי השואה בישראל. גיבוי זה עולה גם ממכתב מ-1.1.88 ששלח סמנכ"ל משרד האוצר לקשרים בינלאומיים דאז, לנשיא ועידת התביעות דאז לפיו שר האוצר דאז סבור כי הצטרפותו של מרכז הארגונים, שנמצא בשלבי הקמה, לוועידת התביעות, תחזק את האחרונה. מהחלטת ממשלה מס' 3595 בעניין השבת זכויות ורכוש יהודי: מדיניות ועקרונות תכנית העבודה לשנים 2005-2009, מ-5.5.05 אף עולה כי מרכז הארגונים הוקם בתיאום עם הממשלה. יתרה מזאת, בהחלטה נאמר כי "המרכז שותף למשא ומתן עם גרמניה, עם אוסטריה ועם מדינות נוספות, והוא גורם חיוני להשגת תוצאות במשא ומתן זה, בשל היותו מורכב מניצולי שואה". יוצא אפוא כי הממשלה מכירה בכך שהמרכז ממלא בהצלחה תפקיד ציבורי וחיוני - השגת פיצויים אישיים לניצולי שואה - אשר מסיבות היסטוריות אינו מטופל על-ידי הממשלה עצמה".



לנוכח חשיבות זו אותה מייחס המבקר לארגון הגג של ניצולי השואה הוא דורש מהממשלה לממן את פעילותו כ"סוכן" של המדינה, העושה את פעילותו מטעמה. המבקר בחן את תיקצובו של הארגון וגילה כי "משנת 2001 מרכז הארגונים אינו מקבל תקציב למימון פעילותו, חוץ מאשר בשנת 2003. אי-תקצוב כאמור משתק את פעילותו של המרכז, ובהיעדר יחידת מטה חלופית במסגרת אחד ממשרדי הממשלה, עלול שיתוק זה לפגוע ביכולתם של הממשלה ושל המרכז לקיים משא ומתן עם ממשלות בחו"ל כדי לקדם את הסיוע לניצולי השואה".



לדעת משרד מבקר המדינה, לנוכח הפעילות הציבורית, החיונית והייחודית, שבה עוסק מרכז הארגונים - פעילות שכאמור מדינת ישראל עצמה צריכה הייתה לבצע, או, למצער, ליטול בה חלק נכבד - יש מקום לראות במרכז הארגונים מעין "סוכן" של מדינת ישראל לעניין זה, ולפיכך - יש לסייע במימון פעילותו. מן הראוי, אם כן, שמשרד האוצר יידרש מחדש לסוגיית התמיכה במרכז הארגונים, מבלי שהדבר ישמש תקדים לגופים אחרים. לחלופין, על ממשלת ישראל למנות צוות או להקים גוף מתאים אחר אשר יבצע את עבודת המטה הנדרשת במקום מרכז הארגונים.



בפרק נוסף מבקר המבקר את התנהלותו של משרד האוצר בתשלום כספים שנפסקו בדין לניצולים. לטעמו של המבקר בהתחשב בכך שמדובר באוכלוסייה חולה ומבוגרת הטיפול האיטי של המשרד עד לתשלום הפיצוי אינו סביר.




פערים מטרידים בין הגמלה המתקבלת מגרמניה לזו שמקבל נכה מהלשכה



פרק מטריד במיוחד שעלה באחרונה לכותרות התקשורת בשל המידע המקומם שבו הוא ההשוואה בין סכום הגמלה שמקבל נכה מהלשכה לעומת הסכום המתקבל מממשלת גרמניה.



המבקר מציין כי "נכה שעלה לארץ לפני 1.10.53 (להלן - היום הקובע), ולא שהה על אדמת גרמניה

ב-1.1.1947, זכאי לתבוע תגמולים מהלשכה; נכה שעלה לארץ אחרי היום הקובע זכאי לתבוע תגמולים ישירות מממשלת גרמניה. בשנת 1954, בעת הדיון בכנסת על חקיקת חוק נכי הרדיפות, תבעו כמה חברי כנסת שהתגמולים שישולמו על פי החוק האמור יהיו שווים לאלה המשולמים לנכים התובעים ישירות את ממשלת גרמניה. שר האוצר דאז, מר לוי אשכול ז"ל, דחה את התביעה מנימוקים תקציביים.



ברבות השנים גדל הפער בין התגמול הבסיסי (דהיינו התגמול בגין דרגת נכות מרבית של 25%) שמעניקה הלשכה לנכי הרדיפות, ובין התגמול הבסיסי שמעניקה להם ממשלת גרמניה, בעקבות שחיקת התגמול שמשלמת להם הלשכה. בשנת 1994 היה הפער האמור גדול מ-200% . אמנם לפי חוק נכי הרדיפות שר האוצר רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להוציא צו המעלה את שיעור השכר הקובע לעניין הזכאות לתגמול (להלן - השכר הקובע) ובעקבות כך את התגמולים הניתנים לנכים, אך כשהתבקש שר האוצר לעשות כן הוא סירב בטענה שאינו מוסמך להעלות את השכר הקובע על יסוד השיקול האמור. בעקבות כך ח"כ לשעבר אברהם הירשזון וכמה ניצולי שואה עתרו לבג"ץ , וטענו, כי בבואו להעלות את שיעור 'השכר הקובע' - המביא להעלאת שיעור התגמולים - צריך שר האוצר להביא, בין יתר שיקוליו, את העובדה שהסכם השילומים חסם בפני נכי הרדיפות את אפשרות התביעה מממשלת גרמניה, ובכך למעשה נפגעה זכותם לתגמול גבוה יותר . בפברואר 1996 קבע בג"ץ כי אי-אפשר להשוות את סכומם של שני סוגי התגמולים, אך יש לתת ביטוי ממשי, בצו של שר האוצר, לפגיעה בזכות הקניין של נכי הרדיפות.



בסמוך לאחר מתן פסק הדין האמור הגדיל שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, ב-24% את התגמולים המשולמים לנכי הרדיפות, אך בתנאי האינפלציה באותה עת הייתה התוספת הריאלית 14% בלבד. במועד סיום הביקורת, אפריל 2007, היה פער ניכר בין התגמולים הבסיסיים שמקבלות שתי קבוצות הנכים, שהשוני היחיד ביניהן הוא מועד העלייה לארץ: נכים על פי חוק נכי הרדיפות היו זכאים לתגמול חודשי בסיסי בסך כ-1,040 ש"ח, ואילו נכים הזכאים לתבוע תגמולים ישירות מממשלת גרמניה היו זכאים לתגמול חודשי בסיסי בסך כ-2,400 ש"ח. לדברי מנהל הלשכה לשיקום נכים, על אף הפער בין התגמולים, לרוב הנכים על פי חוק נכי הרדיפות מוכרת דרגת נכות גבוהה מהדרגה הבסיסית, והיא מזכה בתגמול גבוה יותר (תוספת של כ-40 ש"ח לכל 1% נכות). נוסף על כך, זכאים נכים על פי חוק נכי הרדיפות להטבות נוספות המוזכרות לעיל (ראו בפרק "ניצולי שואה המוגדרים נכים על פי חוק ההסדרים"). כמו כן, 'נכה' יהיה זכאי לתגמול חודשי גדול יותר אם נקבע כי הוא 'נכה נזקק' או 'נכה נצרך', ואילו בחוק הגרמני לא נקבעה זכאות כזאת . בשקלול תוספות אלה היה ממוצע התגמול החודשי שקיבל בשנת 2006 נכה לפי חוק הרדיפות כ-2,080 ₪ ".



היחס לניצולים הוא חובתה המוסרית של המדינה למי שבזכותם הוקמה



בדברי הסיכום לדו"ח כותב המבקר: "מדינת ישראל הוקמה, בין היתר, על רקע הטרגדיה שפקדה את העם היהודי במלחמת העולם השנייה, וניצולי השואה שעלו לארץ לאחר תום המלחמה היו שותפים מלאים להקמתה ולפיתוחה של הארץ. בנסיבות ההיסטוריות האמורות מוטלת אפוא על מדינת ישראל החובה המוסרית העליונה לדאוג לאלתר לרווחתם של ניצולי השואה. חובה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח שלילת זכותם של ניצולי שואה רבים לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה בעקבות חתימתו של הסכם השילומים בין מדינת ישראל לממשלה הפדראלית הגרמנית בשנת 1952. יתרה מזו, על פי החוק בישראל עשרות אלפי ניצולים אף אינם זכאים לקבלת תגמול ממדינת ישראל. לפיכך, על המדינה להקפיד ביתר שאת על מילוי הוראות החוקים שנועדו לסייע לניצולי השואה, ובד בבד לבחון אם די בהם על מנת לסייע לאוכלוסייה זו".