את ספרו זה האחרון, כמו את שלושת ספריו הקודמים של הרב חיים סבתו, צריך לקרוא לאט. מי שרגיל בקריאה מהירה עשוי לאבד לא מעט מהניחוחות, מהתמימות, מיכולת השרטוט המדויקת שבכתיבתו הייחודית של הרב סבתו.
הספר 'בואי הרוח' נפתח בילדותו של המספר בשכונת (מעברת) בית מזמיל הירושלמית שלימים הפכה לקריית יובל. מימי התום של תלמיד כיתה ב' שזה עתה הגיע ממצרים לארץ הקודש ורואה את העולם בצבעים מאירים ועד לימיו כרב בישראל, רב שלנגד עיניו נסגרים מעגלי חיים מרתקים ומרגשים.
בשפת הרגש הייחודית לו מתאר הרב סבתו את הקוטביות המתאפיינת בשתי קהילות העולים השונות כל כך שהתקבצו לבית מזמיל, זו מהונגריה וזו ממצרים, זו אינה מכירה את זו, זו אינה משערת את שעבר על זו, שכנות גורל בארץ מתחדשת. ומתוך הרקעים השונים כל כך עולה ומתהווה ידידות מעט מוזרה בין הילד המצרי למשה פרקש, איש צעיר, גם הוא עולה חדש, אם כי ותיק מעט יותר, מקהילת ההונגרים.
הידידות הזו מלווה את המספר למן אותם ימים, דרך בגרותו ובגרותה של המדינה ועד לימים אלה ממש בהם הוא מכהן כרב ומורה דרך לתלמידים רבים. והכול בדרכו הסיפורית האישית בה הוא מדביק את הקורא באהבתו לארון הספרים היהודי הנרחב, הרקע הבלתי נפרד ממערך חייו ומהתוויית דרכי מחשבתו.
הרב חיים סבתו, מוכיח גם בספרו זה, כמו בספריו הקודמים, כי בניגוד לדעתה של אסכולה ספרותית מכובדת וידועה, ניתן לכתוב היטב, ברגש רב, מתוך אהבה ונועם ולא מתוך זעם, כעס ולהט לתקן עולם.
בקיצור, רוצו לחנות הספרים, קחו את הספר הזה כל עוד נשארו ממנו עותקים על המדפים. רק זכרו - לקרוא לאט! אחרת איך תציירו בדמיונכם איך בונים טיארה כשתקראו משפט כמו: "הכול היו הומים ומהמים סביב עשיית הטיארה, וכשנשלמה בנייתה היה בא אחד הילדים, הופך אותה מצד לצד, ובוחן אותה במבט ובמשמוש יד. הכול הביטו בו בהערצה וכיבדוהו. הלא מומחה הוא. תמיד שאלתי את עצמי איפה למד הילד הזה לבנות טיארה ומי הסמיך אותו למומחה... לא כל מי שאומר שהוא מומחה הוא מומחה. שיקו היה באמת מומחה...". אם תקראו מהר גם לא תוכלו לשמוע את ניגון דרשתו של סבא ש"כשהוזמן לדרוש ישבו בקהל כמה זקנים גלמודים ניצולי שואה שעיניהם כבויות ושמיעתם כבדה, וכמה אנשים שלא הבינו את העברית בהברה ספרדית העמוקה שסבא דיבר בה, ואשר בה היה משלב פתגמים בערבית ובצרפתית", וחבל.
הספר 'בואי הרוח' נפתח בילדותו של המספר בשכונת (מעברת) בית מזמיל הירושלמית שלימים הפכה לקריית יובל. מימי התום של תלמיד כיתה ב' שזה עתה הגיע ממצרים לארץ הקודש ורואה את העולם בצבעים מאירים ועד לימיו כרב בישראל, רב שלנגד עיניו נסגרים מעגלי חיים מרתקים ומרגשים.
בשפת הרגש הייחודית לו מתאר הרב סבתו את הקוטביות המתאפיינת בשתי קהילות העולים השונות כל כך שהתקבצו לבית מזמיל, זו מהונגריה וזו ממצרים, זו אינה מכירה את זו, זו אינה משערת את שעבר על זו, שכנות גורל בארץ מתחדשת. ומתוך הרקעים השונים כל כך עולה ומתהווה ידידות מעט מוזרה בין הילד המצרי למשה פרקש, איש צעיר, גם הוא עולה חדש, אם כי ותיק מעט יותר, מקהילת ההונגרים.
הידידות הזו מלווה את המספר למן אותם ימים, דרך בגרותו ובגרותה של המדינה ועד לימים אלה ממש בהם הוא מכהן כרב ומורה דרך לתלמידים רבים. והכול בדרכו הסיפורית האישית בה הוא מדביק את הקורא באהבתו לארון הספרים היהודי הנרחב, הרקע הבלתי נפרד ממערך חייו ומהתוויית דרכי מחשבתו.
הרב חיים סבתו, מוכיח גם בספרו זה, כמו בספריו הקודמים, כי בניגוד לדעתה של אסכולה ספרותית מכובדת וידועה, ניתן לכתוב היטב, ברגש רב, מתוך אהבה ונועם ולא מתוך זעם, כעס ולהט לתקן עולם.
בקיצור, רוצו לחנות הספרים, קחו את הספר הזה כל עוד נשארו ממנו עותקים על המדפים. רק זכרו - לקרוא לאט! אחרת איך תציירו בדמיונכם איך בונים טיארה כשתקראו משפט כמו: "הכול היו הומים ומהמים סביב עשיית הטיארה, וכשנשלמה בנייתה היה בא אחד הילדים, הופך אותה מצד לצד, ובוחן אותה במבט ובמשמוש יד. הכול הביטו בו בהערצה וכיבדוהו. הלא מומחה הוא. תמיד שאלתי את עצמי איפה למד הילד הזה לבנות טיארה ומי הסמיך אותו למומחה... לא כל מי שאומר שהוא מומחה הוא מומחה. שיקו היה באמת מומחה...". אם תקראו מהר גם לא תוכלו לשמוע את ניגון דרשתו של סבא ש"כשהוזמן לדרוש ישבו בקהל כמה זקנים גלמודים ניצולי שואה שעיניהם כבויות ושמיעתם כבדה, וכמה אנשים שלא הבינו את העברית בהברה ספרדית העמוקה שסבא דיבר בה, ואשר בה היה משלב פתגמים בערבית ובצרפתית", וחבל.