השבוע מלאו 59 שנים למבצע חורב. אחרון המבצעים במלחמת העצמאות. אחד ממפקדי הכוחות במבצע היה יעקב גרנק, שכונה "דב הבלונדיני", איש הלח"י שהיה למפקד נועז בצה"ל ונפל בקרב על עוג'ה אל-חפיר, שלימים הפכה לניצנה של היום.
אנו מביאים כאן את סיפורו של 'דב הבלונדיני' כפי שהוא מתואר מפיו של לוחם אחר באותו קרב, העיתונאי יוסף עברון, שבאותם ימים היה סמל סיירים בגדוד הפשיטה הממוכן, גדוד 89, בחטיבה 8, הגדוד שהוביל את הפלוגה של דב עד לנקודת הזינוק לעבר עוג'ה בתפקידם כסיירי הגדוד.
יעקב גרנק, "דב הבלונדיני", נולד בלודג', השתתף בהגנה על וארשה בפרוץ מלחמת העולם השניה, נשבה, ברח מרכבת השבויים אליה הועמס וחזר לעיר הולדתו לודג'. לארץ עלה בשנת 41' הצטרף לפלוגת בית"ר בראש פינה ולאצ"ל. משהתפלג הארגון, חבר ללח"י. לאחר רצח יאיר (שכזכור השבוע מלאו מאה שנים להולדתו) עלה לקיבוץ כפר החורש ושם שימש כנוטר.
בשנת 43' שב לתל אביב וחבר מחדש למחתרת לח"י, שם זכה לכינויו 'הבלונדיני'. בשנותיו במחתרת השתתף בהתקפות רבות על מתחמי צבא ומשטרה בריטיים, ואף היה שותף להתנקשות בנציב העליון. בין פעולות המחתרת בהן השתתף, זכורה המתקפה עליה פיקד על שדה התעופה בכפר סירקין, מתקפה בה הושמדו תשעה מטוסי קרב בריטיים. הוא השתתף גם בפעולות מיקוש רבות ובהחרמת כספים לטובת פעילות המחתרת. באחת הפעולות, בהחרמת כספי בנק ברקלייס בתל אביב נפצע קשה, אך בעזרת חבריו הוברח מבית החולים.
לאחר שליחות קצרה באיטליה אליה נשלח בשם המחתרת, הופקד על מחלקת לח"י שמשימתה הייתה טיהור השרון והשומרון מכנופיות ערביות.
כאמור, את מותו מצא בקרב על הכפר עוג'ה אל חפיר, שכיום מוכר כניצנה. את הקרב הזה, שכאמור, היה אחרון הקרבות הגדולים של מלחמת העצמאות. השבוע לפני 59 שנים.
ערב מבצע 'חורב', בדצמבר 1948, נמשך קו החזית בינינו לבין המצרים לאורך ציר ביר-עסלוג' - מבטחים בדרום, במערב סמוך לרצועת עזה על ציר מבטחים - בארי - ניר-עם, ובמזרח בציר בית-גוברין - באר-שבע - נבטים. השטחים ממערב, מדרום וממזרח לצירים אלה היו בשליטת המצרים. הצבא המצרי היה ערוך במספר מוקדים: בגזרת עזה–רפיח; בגזרת עסלוג' - עוג'ה – רפיח; בכיס פלוג'ה; בגזרת הר חברון. החשש היה מפני פריצה מצרית מציר עוג'ה אל-חפיר - עסלוג' לכיוון באר-שבע. בפני ישראל עמדה הבעיה כיצד להדוף את המצרים מהנגב, ולבסס את שליטתנו בו. על רקע זה תוכנן מבצע 'חורב' שמטרתו הייתה לרתק להגנה את המצרים ברצועת החוף באזור עזה -רפיח, לחסל את מאחזם בציר עסלוג'-עוג'ה ולכפות עליהם נסיגה מרצועת עזה אל הגבול הבינלאומי.
על חטיבת שריון 8 הוטל לכבוש את עוג'ה אל-חפיר. המטרה הייתה להתקדם על הדרך הקדומה מחלוצה לרוחייבה, מכיוון צפון-מזרח, ולתקוף את הכוח המצרי בעוג'ה. הדרך מחלוצה לרוחייבה הוכשרה והכוח התקדם בהתאם לתכנית, אולם ב"נחל הלבן" (ואדי אל-אביאד) היו קשיי עבירות: הכנסת גדוד טנקים לוואדי הצריכה עבודה ממושכת של טרקטורים, והנסיעה לכיוון כביש רפיח-עוג'ה, ומשם דרומה בוואדי עוג'ה, נמשכה כל הלילה.
גדוד הטנקים 82 יצר מגע עם המשלט מצפון-מערב לעוג'ה בשעות אחר-הצהרים, לאחר שבבוקר הותקף המשלט מן האוויר.
לאחר שניסיונות הפריצה הראשונים לעבר עוג'ה לאורך הכביש נבלמו, נשלחה פלוגה מגדוד 89 לתקוף מכיוון צפון-מזרח. הייתה זו פלוגת הקרב בראשותו של יעקב גרנק, איש הלח"י שכאמור, נודע בכינויו "דב הבלונדיני", שהסתערה על המוצב המבוצר. פגזים התפוצצו סביבם, אך הם המשיכו בהתקדמותם תוך כדי שהמשוריינים משיבים אש.
מספר עברון על הקרב ההוא, "כשהחלה ההסתערות נמצאתי בג'יפ מחלקת הסיירים, שהוביל את הפלוגה עד למרגלות הגבעה, עד לנקודת הזינוק. כל הפלוגה עברה על פנינו, פנים מחייכים, ידיים מנופפות לשלום, כשדמותו של דב, תמיר ומשרה סביבו ביטחון, בולטת בגובהה ברכב הפיקוד".
על עברו של דב כלוחם וכמפקד מספר עברון, "מאחורי דב שרשרת של פעולת נועזות, החל מהמלחמה בבריטים בתקופת המחתרת ועד לפריצת מבצר עיראק סואידן, שכל הניסיונות לכבוש את אותו מבצר עלו קודם לכן, בתוהו. כדורים ופגזים נצלפים ללא הרף. דמותו של דב בולטת על זחל"ם הפיקוד, זקוף כתמיד ומשמיע את הוראותיו בקור רוח, כשלפתע נדם קולו. כדור פגע בצווארו. מתברר, שהפלוגה נכנסה לשטח פתוח, מטווח היטב על ידי המצרים. ניתנת הוראת נסיגה, ושעה קלה לאחר ההסתערות שבה הפלוגה על עקבותיה, בלי מפקדה, כשעל הזחל"מים מוטלים עוד שנים עשר חללים".
למחרת עם שחר חודשה ההתקפה על עוג'ה בכוח טנקים, רגלים, ובהפצצה מן האוויר. עם בוקר 27.12, לאחר פריצה של גדוד 82 לכיוון התל, וגדוד 89 לכיוון הכפר, הסתיים הקרב, ועוג'ה אל-חפיר נפלה בידי כוחותינו.
כדי לדייק בתיאורו את הלילה שקדם לנפילתה של עוג'ה מצטט עברון מתוך יומנו האישי, כשהוא קובע כי מדובר היה באחד הקרבות הקשים ביותר שעברו על גדוד 89 – "גדוד הפשיטה הממוכן". תיאורו הספרותי של עברון ספוג בתחושת המתח לקראת יום הקרבות הבא כשלצד הלוחמים גופות מפקדם וחבריהם, קרבנות היממה האחרונה. את הנחישות והכאב נדמה כי ניתן לחוש גם היום מתוך מילותיו:
"יום ראשון – 26.12.48 - שעה 23.00 הכוכבים נוצצים קרים וקשוחים. תמיד זה אותו נוגה חיוור וחסר הבעה. בכל מקום אותו האור: בהוליווד הצוהלת, בסין הרעבה, בערבות המדבר הדומם. כך הם קרצו לאדם בראשית הימים, וכך יוסיפו ויקרצו לו בוודאי, עד אחריתם. קפואים, אילמים בלי צל של רגש. ורק בני אדם מיואשים או מאושרים ראו בהם שותפים לרגשותיהם, עדים דוממים לחוויותיהם. ולא העלו על דעתם, כי רחוקים מדיי הכוכבים, ורק אורם המטעה קוסם לשוכני האדמה בברק ערמומי, ספק לועג, ספק מעודד.
וגם הלילה הם נצצו כדרכם, שלווים אדישים, והרוח המדברית נשבה – צוננת ומכאיבה; ועננים קלים ריצדו בשובבות – הכול כרגיל... במרחק צעדים מספר נחו גופותיהם הדוממות של דב וחבריו; אי שם על קו הרקיע הבריקו אלומות אור; נקודות אדומות זעירות הרהיבו את העין – וכל אחת מהן אצרה בקרבה את המוות. נערים צעירים ישנו אולי את לילם האחרון – עם שחר הם ישובו יסתערו על עוג'ה.
המולת התותחים התערבה עם שאון מכונות הירייה, עם נחרת הישנים, עם אנקת הפצועים – ויצרה סימפוניה ישנה ועתיקה; סימפוניה החוזרת על עצמה זה דורי דורות ולא תסתיים עד עולם. ורק הן, הגוויות, לא לקחו בה חלק. הן נחו שקטות דוממות, כאותם כוכבים רחוקים.
לבכות -? מה טעם ?!
הן מחר אף אתה עלול לשכב כך בשלווה, וזה כה פשוט – קשה יותר יהיה להמשיך בלעדיהם – להמשיך ולהילחם; ושום ניצחון לא יוכל עוד להשיב לגדוד את מה שאבד לו במדבר; בלי דב הגדוד לא ישוב לעולם למה שהיה.
האתמול ? - הוא משתרע מעבר למרחבי זמן אין סופיים. מתי היה זה שראית אותם לאחרונה ? האמנם היה זה הבוקר? האם לא אלפי דורות חלפו להם מאז.
המחר? - הוא יבקע בעוד שעות מספר, או שמא לא יבקע עוד לעולם... דם, זיעה, חול, דמעות – כך הולכת ונרקמת אגדת הנגב; אך הנדע, כשתושלם לקרוא בין השורות, משהו על הכאב של רוקמיה?!".
נזכיר כי לאחר נפילתו של גרנק ז"ל אמר אחד מבכירי צה"ל כי הוא "הקדים את המחשבה וההתפתחות בצה"ל בעשרים שנה. היום התגובה היא להסתער על מקורות האש. דב עשה זאת אינסטינקטיבית, היה הראשון ואולי היחיד שפעל כך".
המשורר אורי צבי גרינברג כתב על 'דב': "קינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל. הוא היה גזע אש, אשר כל מימיהם של משנאיו לא יוכלו לכבות".