דני אדמסו: "אמירות להפרדת תלמידים בין בביה"ס משמשים מנהלים ומורים להמשיך במדיניות של הפרדה גזעית".
אתמול, 23 במארס, התפרסה כתבה בעמודו הראשון של "הארץ", כותרתה: "קריאות בקהילה האתיופית: רוצים בתי"ס נפרדים". ממנה עולה כי בקהילת יוצאי אתיופיה רווחת התפישה כי ייטב לתלמידים מבני קהילתם ללמוד בבתי-ספר נפרדים.
דני אדמסו, מנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה קובע כי "ממצא זה מופרך מיסודו, והוא מאיים לשמוט את הקרקע תחת תפישת חייהם של יוצאי אתיופיה. החשש הוא כי אמירות מסוג זה משמשים את מנהלים ומורים בבתי-ספר להמשיך במדיניות של הפרדה גזעית".
בכתבה מובא קולו התומך של מנכ"ל עמותת "פידל", רוני אקלה, בחיזוק מקומם של בתי-ספר הנועדים עבור תלמידים יוצאי אתיופיה לבדם. לדברי אדמסו "אמנם, עמותת פידל היא בין הארגונים המשמעותיים בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, אך אינה אמונה על הגדרת הרצונות של כלל הקהילה".
"החשש בעניין זה אינו מצטמצם רק בכל שנוגע לתפישתם של מנהלים ומורים, מתייחס גם להתנגדות מפני כל תובנה בחברה הישראלית לפיה אנו, בני קהילת יוצאי אתיופיה, תומכים בהפרדה הגזעית שננקטת לא פעם כלפינו", אומר אדמסו.
"צדקה אבירמה גולן", מוסיף אדמסו, "בכותבה כי "פידל משחקת לידי מי שלא רוצה שילדיו יישבו בכיתה עם כהי-העור מאתיופיה ואקלה משדר למעשה כי עולי אתיופיה הפנימו את כשלון המערכת: אם משרד החינוך לא הצליח לעצור את הנשירה, תבוא "פידל" ותעלים את התלמידים הבעייתיים, לכאורה, ובמשרד החינוך יוכלו לטעון שאין בעיה".
בהתייחסו לטענת העיתונאי, אור קשתי, שכתב כי "לדעת פעילים בעדה האתיופית הסיפור של 'הדרים-בוגלה', שנושא בגאווה את המורשת האתיופית, מדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי העדה", אומר אדמסו כי "כך יש כדי להפוך מציאות עגומה לכדי אידיאולוגיה; בית-הספר הדרים-בוגלה נוסד בגלל מציאות שהכתיבה את הקמתו כמוסד נפרד עבור תלמידים יוצאי אתיופיה, ולא כיישום לאידיאולוגיה כלשהי".
"נכון, אומנם הדרים-בוגלה הוא מקור של גאווה עבור כולנו, אך לדעתנו אין בכך להדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי אתיופיה, אלא לחזק את הדעה בדבר הצורך באזכור מקומה של ההיסטוריה של הקהילה, של דמויות בעלות שיעור קומה רוחני ודמויות בעלות שיעור קומה מנהיגותי. את זאת ניתן לעשות גם בבתי הספר הטרוגניים", דברי אדמסו.
אדמסו מוסיף ואומר כי "טוב יעשה לחברה הישראלית הרחבה, אילו יכירו אירועים ודמויות חשובות הלקוחות מההיסטוריה של יהודי אתיופיה, ולהפכם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי. מכאן ועד להסקת מסקנה מכך שקהילת יוצאי אתיופיה מעוניינת בבתי ספר נפרדים רחוקה הדרך".
"לא הכול תחום בין אינטגרציה או סגרגציה. בתווך נמצאים אנשים, הורים שרצונם שלא יכתיבו להם - מה טוב לאתיופים ומה שלא מטובתם, כאילו היו גוש אחד". המקרה של בית-ספר הדרים-בוגלה, מציין אדמסו, הוא מקרה מיוחד וכך יש להתייחס אליו. "הצלחתו חשובה ומעידה על מעורבות הורים, השקעה כלכלית, ומסירות חינוכית ערכית של הנהלת בית הספר. את תכני הלימוד שבו יש ודאי להעתיק למקומות נוספים. כל טענה אחרת, ממנה מצטייר כי הצלחת בית-הספר קשורה בהיותם של מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה מטעה".
"כמו בבית-ספר זה, כך בבתי-ספר אחרים המצויים באזורים של דלות והזנחה, נדרשת השקעה רבה יותר, ללא קשר למוצאם של התלמידים. לצערנו, אנו עדים למקרים בהם תלמידים, מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות בחברה הישראלית, אינם זוכים למצות את יכולותיהם, בגלל היעדר השקעה מצד המדינה. לפתחה האחריות לעתידם של קבוצות אלה, בכללם רבים מיוצאי אתיופיה, ללא נקיטת כל מדיניות של הפרדה", דברי אדמסו.
מוסיף אדמסו ומציין כי לטעמו "ראש ובראשונה נתונה האחריות בידי משרד החינוך, עליו מוטלת האחריות להכשרתם של המורים, למנוע תופעה לפיה המורה אינו מסוגל לחנך כיתה הטרוגנית ואינו מסוגל לענות לצרכי כל תלמידיו. זו הבעיה בראשיתה - מוגבלותה של המערכת החינוך, שלא מסוגלת לצייד את המורה בכלים הנדרשים לו להיות מורה, ולא משנה באיזה צבע הם תלמידיו".
"כאשר 50% ויותר מתלמדיו של המורה הם ממוצע אתיופי, בעוד הוא אינו יודע דבר על עולם המושגים שממנו הם באים, הם הופכים לבעיה ומגבלה של המערכת החינוכית כולה. התשובה למצב זה אינה טמונה בהנצחת הוויכוח אודות משמעות מערכת של מושגים כמו אינטגרציה וסגרגציה, אלא ביציקת תוכן ממשי להכרזות הממסד בדבר רצון ממשי לקליטת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית", דברי אדמסו.
אתמול, 23 במארס, התפרסה כתבה בעמודו הראשון של "הארץ", כותרתה: "קריאות בקהילה האתיופית: רוצים בתי"ס נפרדים". ממנה עולה כי בקהילת יוצאי אתיופיה רווחת התפישה כי ייטב לתלמידים מבני קהילתם ללמוד בבתי-ספר נפרדים.
דני אדמסו, מנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה קובע כי "ממצא זה מופרך מיסודו, והוא מאיים לשמוט את הקרקע תחת תפישת חייהם של יוצאי אתיופיה. החשש הוא כי אמירות מסוג זה משמשים את מנהלים ומורים בבתי-ספר להמשיך במדיניות של הפרדה גזעית".
בכתבה מובא קולו התומך של מנכ"ל עמותת "פידל", רוני אקלה, בחיזוק מקומם של בתי-ספר הנועדים עבור תלמידים יוצאי אתיופיה לבדם. לדברי אדמסו "אמנם, עמותת פידל היא בין הארגונים המשמעותיים בתוך קהילת יוצאי אתיופיה, אך אינה אמונה על הגדרת הרצונות של כלל הקהילה".
"החשש בעניין זה אינו מצטמצם רק בכל שנוגע לתפישתם של מנהלים ומורים, מתייחס גם להתנגדות מפני כל תובנה בחברה הישראלית לפיה אנו, בני קהילת יוצאי אתיופיה, תומכים בהפרדה הגזעית שננקטת לא פעם כלפינו", אומר אדמסו.
"צדקה אבירמה גולן", מוסיף אדמסו, "בכותבה כי "פידל משחקת לידי מי שלא רוצה שילדיו יישבו בכיתה עם כהי-העור מאתיופיה ואקלה משדר למעשה כי עולי אתיופיה הפנימו את כשלון המערכת: אם משרד החינוך לא הצליח לעצור את הנשירה, תבוא "פידל" ותעלים את התלמידים הבעייתיים, לכאורה, ובמשרד החינוך יוכלו לטעון שאין בעיה".
בהתייחסו לטענת העיתונאי, אור קשתי, שכתב כי "לדעת פעילים בעדה האתיופית הסיפור של 'הדרים-בוגלה', שנושא בגאווה את המורשת האתיופית, מדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי העדה", אומר אדמסו כי "כך יש כדי להפוך מציאות עגומה לכדי אידיאולוגיה; בית-הספר הדרים-בוגלה נוסד בגלל מציאות שהכתיבה את הקמתו כמוסד נפרד עבור תלמידים יוצאי אתיופיה, ולא כיישום לאידיאולוגיה כלשהי".
"נכון, אומנם הדרים-בוגלה הוא מקור של גאווה עבור כולנו, אך לדעתנו אין בכך להדגיש את הצורך במסגרות חינוך נפרדות ליוצאי אתיופיה, אלא לחזק את הדעה בדבר הצורך באזכור מקומה של ההיסטוריה של הקהילה, של דמויות בעלות שיעור קומה רוחני ודמויות בעלות שיעור קומה מנהיגותי. את זאת ניתן לעשות גם בבתי הספר הטרוגניים", דברי אדמסו.
אדמסו מוסיף ואומר כי "טוב יעשה לחברה הישראלית הרחבה, אילו יכירו אירועים ודמויות חשובות הלקוחות מההיסטוריה של יהודי אתיופיה, ולהפכם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי-יהודי. מכאן ועד להסקת מסקנה מכך שקהילת יוצאי אתיופיה מעוניינת בבתי ספר נפרדים רחוקה הדרך".
"לא הכול תחום בין אינטגרציה או סגרגציה. בתווך נמצאים אנשים, הורים שרצונם שלא יכתיבו להם - מה טוב לאתיופים ומה שלא מטובתם, כאילו היו גוש אחד". המקרה של בית-ספר הדרים-בוגלה, מציין אדמסו, הוא מקרה מיוחד וכך יש להתייחס אליו. "הצלחתו חשובה ומעידה על מעורבות הורים, השקעה כלכלית, ומסירות חינוכית ערכית של הנהלת בית הספר. את תכני הלימוד שבו יש ודאי להעתיק למקומות נוספים. כל טענה אחרת, ממנה מצטייר כי הצלחת בית-הספר קשורה בהיותם של מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה מטעה".
"כמו בבית-ספר זה, כך בבתי-ספר אחרים המצויים באזורים של דלות והזנחה, נדרשת השקעה רבה יותר, ללא קשר למוצאם של התלמידים. לצערנו, אנו עדים למקרים בהם תלמידים, מקבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות בחברה הישראלית, אינם זוכים למצות את יכולותיהם, בגלל היעדר השקעה מצד המדינה. לפתחה האחריות לעתידם של קבוצות אלה, בכללם רבים מיוצאי אתיופיה, ללא נקיטת כל מדיניות של הפרדה", דברי אדמסו.
מוסיף אדמסו ומציין כי לטעמו "ראש ובראשונה נתונה האחריות בידי משרד החינוך, עליו מוטלת האחריות להכשרתם של המורים, למנוע תופעה לפיה המורה אינו מסוגל לחנך כיתה הטרוגנית ואינו מסוגל לענות לצרכי כל תלמידיו. זו הבעיה בראשיתה - מוגבלותה של המערכת החינוך, שלא מסוגלת לצייד את המורה בכלים הנדרשים לו להיות מורה, ולא משנה באיזה צבע הם תלמידיו".
"כאשר 50% ויותר מתלמדיו של המורה הם ממוצע אתיופי, בעוד הוא אינו יודע דבר על עולם המושגים שממנו הם באים, הם הופכים לבעיה ומגבלה של המערכת החינוכית כולה. התשובה למצב זה אינה טמונה בהנצחת הוויכוח אודות משמעות מערכת של מושגים כמו אינטגרציה וסגרגציה, אלא ביציקת תוכן ממשי להכרזות הממסד בדבר רצון ממשי לקליטת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית", דברי אדמסו.