סקר מקיף של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, שנועד בין היתר לבדוק את המגמות בדעת הקהל הישראלית בנושא הסולידריות החברתית ואת תחושת ההזדהות עם המדינה, מעלה תמונה מדאיגה: הסקר מוצא כי למרות שבתקופות שונות אמנם נמדדו בישראל רמות משתנות של הרצון של תחושת השייכות למדינה, הרי שבשנה החולפת הגיעה תחושה זו לשפל חדש.



בשנת 1979 85% מהציבור הישראלי היהודי הרגיש חלק ממדינת ישראל במידה רבה או רבה מאוד. שיעור זה סבל מתנודות קלות לאורך השנים, אך בשנת 2008 נקבע שיא שלילי בשיעור הישראלים שמרגישים קרובים למדינתם: רק 60% . חמור מכך, כמחצית מהצעירים הישראלים היהודים בגילאי 30-18 דיווחו על ריחוק מהמדינה וטענו כי אינם מרגישים חלק מבעיותיה בשנים האחרונות. הירידה בשיעור ה-'מרגישים חלק ממדינת ישראל' חלה בכל הקבוצות החברתיות במגזר היהודי. אולם, בקרב החרדים קיימת ירידה דרסטית בתחושת השייכות, מ-85% בשנת 2003 ל-42% ב-2008.



העולים מתרחקים מהמדינה, אך עדיין מוכנים להלחם למענה

בדומה לציבור הוותיק גם בקרב העולים מברית המועצות לשעבר התרחש תהליך מדאיג: בשנת 2003, 84% מהם הרגישו חלק מהמדינה, לעומת 82% משאר האזרחים היהודים. אך בשנת 2008 כבר רק 58% מהעולים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה במידה רבה או רבה מאוד, לעומת 61% משאר הישראלים היהודים.

אולם, כאשר בודקים את הנכונות לתרום למדינה ולהילחם למענה, מתגלה תמונה מעניינת ומעודדת יותר: רוב העולים דווקא מוכנים להלחם למען המדינה, ובייחוד העולים בגילאי 40+, שמעולם לא שירתו בצה"ל. ייתכן שההסבר למיליטנטיות ולנכונות להקרבה של הדור הוותיק של העולים נעוץ בתרבות הפוליטית הסובייטית, המטפחת את הנכונות להקרבה למען המדינה. גם בקרב העולים הצעירים שמשרתים בסדיר ובמילואים, הנכונות להלחם למען המדינה עדיין גבוהה ואינה נופלת בהרבה מהנכונות של שאר היהודים הצעירים בארץ (70% בקירוב אצל העולים הצעירים, לעומת 80% בקירוב אצל שאר האזרחים היהודים הצעירים).



מי רואה את עתידו בישראל?

הסקר מוצא כי בהשוואה לשנות התשעים קיימת מגמה של ירידה בשיעור הישראלים היהודים אשר משוכנעים ברצונם להישאר בארץ. מגמה זו אינה מפתיעה, לנוכח תהליכי הגלובליזציה הפוקדים את העולם והמספר הרב של הבעיות והאתגרים שישראל המודרנית נדרשת להתמודד אתם. בסקר 2007 שנערך כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה רק 64% מהיהודים אמרו שהם משוכנעים ברצונם לחיות כאן (54% בקרב הצעירים). בשנת 2008 שיעור היהודים שמשוכנעים ברצונם להישאר בארץ חוזר לרמה של כ-70% (63% בקרב הצעירים).

בקרב העולים הצעירים המצב גרוע הרבה יותר: בשנת 2008 רק 46% מהם משוכנעים ברצונם לחיות בארץ בטווח הרחוק בהשוואה ל-63% בשנת 2003. ייתכן שניתן לקַשר ממצא זה עם מלחמת לבנון השנייה, והשפעתה השלילית על תחושות העולים שעזבו את מדינותיהם הקודמות בשל היעדר ביטחון ויציבות.



בשנים קודמות נמצא כי נתון זה משתנה תדיר בהתאם לתקופה ובהתאם ל 'מצב הרוח הלאומי', אך קבוצות אוכלוסייה שונות, בעיקר מבוגרים הראו עקביות בנכונותם להישאר בארץ ללא קשר למציאות המשתנה. לעומתם, ישראלים צעירים בטוחים בכך פחות, ודעותיהם משתנות בהתאם לתקופה. לאור זאת אין הפתעה בכך שגיל הממוצע של ה"יורדים" מהמדינה החל משנות התשעים הוא צעיר יחסית – כ-30 שנה (על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).



באופן מפתיע לא נמצאו הבדלים מובהקים בין תשובותיהם של המשיבים השייכים למעמדות סוציו-אקונומיים שונים. כמו כן, לא נמצאו הבדלים בתשובות בין המשיבים המשכילים ללא משכילים. נראה שהרצון לחיות בארץ קשור רק באופן חלקי למשתנים הסוציו-אקונומיים של האדם, ואילו דווקא לגיל יש השפעה משמעותית יותר. יחד עם זאת, אין להסיק מכך באופן גורף שאין קשר בין המאפיינים הסוציו-אקונומיים ורמת ההשכלה לנטייה לרדת מישראל.