בירושלים נפתח אמש פסטיבל מוסיקה בחסות האו"ם והקונסוליות הספרדיות והצרפתיות. האירוע שיתקיים במשך שמונה ימים מתרחש באתר המכונה 'קברות המלכים'. מדובר באתר שבעבר, כך מסתבר, היה נחשב לאתר מקודש ליהדות ואף שימש מעין אתר לעלייה לרגל, אך ברבות השנים, כמו עוד אתרים רבים אחרים במזרח ירושלים - נשכח.
ובכן, בעוד חובבי מוסיקה מושבעים ומאמיני שלום למיניהם יתמקדו בשמות האמנים שיתקבצו אל האירוע, ובהיותו כולל מופעים מהרש"פ, מגרמניה, מיוון וארצות הברית, מספר לנו דותן גורן, חוקר היסטוריה צעיר, על מחקר מקיף שביצע על המקום בהנחיית פרופ’ יוסי כץ במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה, אוניברסיטת בר-אילן, ומתברר שכאמור, גם כאן באתר 'קברות המלכים', הזנחנו אתר היסטורי ליהדות.
מדובר באחוזת קבר מפוארת החצובה על מערכותיה השונות בגוש סלע אחד וממוקמת במרחק של כ- 700 מטר צפונית לשער שכם. יוסף בן מתתיהו טען שמערכת-קברים זו נחצבה בפקודת המלכה הלני מחדייב אשר קבלה את דת ישראל לפני חורבן בית שני.
המערה מיוחסת לכלבא שבוע. המתיירים במקום משייכים אותה למלכי בית דוד
"על-פי המסורת היהודית יוחסה המערה למקום קבורת כלבא-שבוע, חותן רבי עקיבא ומגדולי עשירי ירושלים אשר חי בימי חורבנה בידי הרומאים. ספרות הקבלה מייחסת את הציון לבן-דורו נקדימון בן-גוריון מעשירי ירושלים. במהלך הדורות נתקשרו אודות המערה אגדות שונות, והיא נזכרה בכתביהם של עולי-רגל יהודים, שביקרו בירושלים והתפעלו מאופן חציבתה ומהקישוטים המעטרים את הכניסה אליה. בל"ג בעומר נהגו יהודי ירושלים לבקר במערת כלבא-שבוע, הדליקו בה נרות והתפללו לעילוי נשמות הצדיקים שלטענתם נקברו במקום - אומר גורן ומוסיף - בערבית נקראת המערה קבור אלמולוך או קבור א-סלאטין. על-כן זיהו אותה הנוסעים האירופאים עם קברי מלכי בית דוד (מלכי יהודה), ומכאן נודעה בשם קברי המלכים".
עוד מספר גורן כי "בהסתמך על מסורת עממית, ציווה פחת ירושלים בשנת תר"ז (1847) לחפור במקום בחיפוש אחר אוצרות הטמונים שם, והסב למקום נזק כבד. במהלך המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים תיארו יהודים את ביקורם במערה, והחוקר קונרד שיק (Schick) אף שרטט תכנית לאתר-ההיסטורי".
לרכוש ממשלת תורכיה את קברי המלכים "...למען ישארו בידי ישראל ולא ישלטו עוד בהם ידי זרים לחללם...".
ההיסטוריה נמשכת ובשנת תרכ"ד (1863) הגיע החוקר הצרפתי דה-סולסי (De Saulcy) בפעם השנייה לא"י, ובידיו רישיון מהשולטאן התורכי "...לתור הארץ...ולחפור בכל המקום אשר יחפץ וכל אשר ימצא משרידי ימים קדומים יוכל לקחתם ואיש לא יעמוד כנגדו". הוא החל במדידות בירושלים וערך חפירות על הר-הבית ובסמוך לשער הרחמים. לאחר-מכן חצה את הירדן ועלה להר נבו בניסיון לאתר את שברי לוחות-הברית. בשובו לירושלים ביקש דה-סולסי לערוך חפירות ארכיאולוגיות בקברי המלכים, ולשם-כך הגיע להסדר עם בעליו הערבים. במהלך העבודות נתגלו באתר עצמות אדם וארונות קבורה, למגינת לבם של יהודי ירושלים (ובייחוד מעדת האשכנזים), שהגיעו למערה בניסיון למנוע את המשך חילול הקברים במקום.
עד מהרה התפשט דבר העוולה בקרב יהודי העיר אשר דיווחו על-כך ל"חכם באשי" חיים דוד חזן שהתלונן בפני הפחה על המקרה, ובמקביל שלחה הקהילה היהודית בירושלים טלגרמות עם פרטי המקרה: לחברת כי"ח בפאריס, למשפחת רוטשילד, לשר משה מונטיפיורי ולגדולי ישראל בקושטא. הללו הגישו את מחאתם בפני "השער העליון" בתורכיה, ולאחר השתדלות נמרצת הגיע פקודה רשמית המורה על הפסקת העבודות בקברי המלכים. אולם בטרם הגיע הצו לירושלים אסף דה-סולסי את ממצאיו והביאם לנמל יפו. שם חיכתה לו אוניה צרפתית, עליה הועמסה הכבודה והפליגה לצרפת (מאוחר יותר הוצגו הממצאים במוזיאון הלובר בפאריס). לאחר-מכן, לקטו יהודי ירושלים את העצמות שנתפזרו לכל עבר והטמינו אותם שוב בכוכי המערה. בסיום עבודתם הכריזו רבני הקהילה האשכנזית על יום צום ומספד, וקוננו על הרעה שפקדה אותם.
בעקבות המקרה התפרסמה ידיעה בעיתון "המגיד" המבשרת כי הבנקאי היהודי-צרפתי יצחק פרירה (Pereire) מפאריס ביקש לרכוש ממשלת תורכיה את קברי המלכים "...למען ישארו בידי ישראל ולא ישלטו עוד בהם ידי זרים לחללם...". אולם, כך מספר גורן, נראה כי פרירה לא היה מודע כלל לעובדה כי האתר-ההיסטורי נמצא בבעלות ערבית פרטית, ולא ברור האם אכן פעל באותה-עת למימוש הרכישה.
עשר שנים מאוחר יותר החלה יהודיה מצרפת בשם ברטה אמליה ברטראנד (Bertrand) לפעול לרכישת מערת כלבא שבוע, במטרה להעבירה לרשות עם ישראל. מהצהרתה מתאריך 23 באפריל 1874 עולה כי היא עשתה זאת במצוות הוריה המנוחים (אביה עובדיה לוי ואמה נעמי רודריגז-הנריקס) במטרה...לנצור את המבנה העתיק והנכבד הלזה...והמזכרת הזאת של אבות אבותינו...לשום עליו משמר מכל חלול ואי-כבוד". ב- 28 באפריל 1874 אישר בחתימתו ראש רבני צרפת אליעזר איזידור את דבריה בהכריזו "...וידעתי נאמנה כי המקנה הזאת השדה והמערה של קברות המלכים תקום לאחוזה לצמיתות לעדת ישראל להשתמר מכלל חלול ותועבה ולא תבולע עוד מידי זרים...".
לביצוע הרכישה העבירה 30,000 פרנק לידי יעקב פסקל סגן קונסול אוסטריה בירושלים. הלה שיתף בדבר את "החכם באשי" אברהם אשכנזי ושניים מחברי ועד עדת הספרדים אשר ניהלו משא ומתן עם שלושת בעליה הערבים שהיו מעשירי ירושלים והתמידו בסירובם למכור את השטח ליהודים "...ובידעם [בעלי קברי המלכים] שהוא בשביל כללות ישראל [היהודים] לא ידעו שבעה ולא רצו למכור בכל הון".
בחלוף שלוש שנים בהן נכשלו הניסיונות לרכישת האתר-ההיסטורי, השיב פסקל את הסכום לבעליו. אך הגברת ברטראנד לא אמרה נואש, ופנתה לממשלת צרפת בכדי שתפעיל השפעתה בקושטא, ושלחה את הכספים למימון העסקה לקונסול הצרפתי בירושלים סלבאטור פטרימוניו.
בשנת תרל"ח (1878) נשאו מאמציה פרי, ובתיווכו של חורשיד פחה מושל ירושלים הועברו לבעלותה קברי המלכים ונרשמו בטאבו בנאמנות קונסול צרפת בעיר. בכספי הגברת ברטראנד הוקף המגרש בחומה עם שערים ובמקום נבנה ביתן לשומר "...אשר ישב שם על משמרתו תמיד לבל יבואו בה זרים וטמא לא יעברנהו. והמקום הזה עתה שמור ונצור תחת פקודת משמרת הקאנזול [קונסול צרפת בירושלים, ד.ג] בשם כל ישראל".
ושוב מתחללת מערת הקבורה והעצמות שבה מושלכות. הרבנים נזעקים
במהלך עבודות הבנייה ושיקום המערה בשנים תרל"ט-תר"מ (1879) הושלכו ממנה שוב עצמות. בשומעם את דבר חילול האתר, נזעקו גדולי רבני ירושלים אל קונסול צרפת בעירם בבקשה לחדול ממעשים אלו, ודרשו ממנו לשמור על כבוד המתים. לאחרמכן לוקטו העצמות והובאו לקבורה מחודשת בטקס רב רושם, שבו נטמנו בצמוד למערת שמעון הצדיק הסמוכה.
בשנת תרמ"ו (1885)העביר הנרי פרירה (בשם יורשי הגברת ברטראנד האדונים המנוחים אמיל ויצחק פרירה) לממשלת צרפת את הבעלות על קברי המלכים. החוזה הרשמי בין הצדדים נחתם ביום 20.1.1886 בכפוף למילוי מספר תנאים שהציבו היורשים ממשפחת פרירה לממשלת צרפת.
עם היוודע דבר החוזה בירושלים התעורר גל מחאה בקרב יהודי העיר שפנו לראש רבני תורכיה, הרב משה הלוי, בבקשה להפעיל השפעתו בקושטא למניעת העברת מקום קדוש זה לידי זרים.
ויכוח חריף על קבילות החוזה בין משפחת פרירה לממשלת צרפת קם מעל דפי העיתונות בירושלים ובחו"ל, שפרסמו את תוכן הצהרתה של הגברת ברטראנד בדבר קניית המערה וסביבתה, המצביעה על רצונה להקדיש את הנחלה לעם ישראל לעולמי עד, שזכתה לגושפנקא משפטית מצד ראש רבני צרפת.
הטונים בויכוח עלו לגבהים חדשים בל"ג בעומר באותה שנה (תרמ"ו). באותו יום ל"ג בעומר הגיעו מאות מתפללים יהודים אל קברי המלכים, במסגרת ביקורם המסורתי במערת שמעון הצדיק, ונדרשו באלימות ואיומים לתשלום מאת השומר, שהציב בכניסה קונסול צרפת בירושלים. זאת כאשר מול עיניהם ראו כיצד נכנסים למקום בני אומות אחרות.
הרצל: רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה.
גורן ממשיך ומתאר את השתלשלות האירועים המרכזיים הנוגעים לאתר ומתברר שגם בראשית הציונות המתחדשת לא נפקד מקומו של האתר ההיסטורי. "במהלך שהותה של המשלחת הציונית בירושלים בציפייה לפגישתה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת תרנ"ט (נובמבר 1898), ערכו חבריה ביקור בקברי המלכים. בהזדמנות זו ציין הרצל ביומנו את מסירת הקניין ההיסטורי מידיי משפחת פרירה לממשלת צרפת וכתב: "כה רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה".
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה הכניסה לקברי המלכים חופשית. אך בתקופת המנדט הבריטי נסגר האתר-ההיסטורי למבקרים, וניתן היה לבקר בו רק עם רישיון מאת הקונסול הצרפתי או תמורת תשלום בכניסה.
בתקופה זו התבטל המנהג לבקר במקום בל"ג בעומר ונשתכח. במהלך שנת תרצ"ג (1933), פעלה עיריית ירושלים להרחבת הרחוב הראשי המוביל לקברי המלכים, ופנתה לשם-כך לממשלת צרפת בבקשה לרכוש ממנה רצועה צרה מהמתחם ההיסטורי. אולם בשל החוק הצרפתי האוסר לוותר על אף שעל מאדמת הלאום בלא רישיון מיוחד, נאלצה הממשלה הצרפתית להביא את בקשת העירייה לאישורו של בית המחוקקים.
בשנת תרצ"ה (1935) דיווח דוד ילין, כי בעקבות עבודתה של עיריית ירושלים בשטח, נערכו מספר שינויים בכניסה לקברי המלכים: "...ובמקום הפתח הקטן הקודם שהיה בתוך סמטה הפונה מדרך המלך ירושלם-שכם נפתח פתח חדש רחב ויפה ליד דרך המלך". במקביל התחקה החוקר ישעיהו פרס אחר פרשת קברי המלכים, שבמהלכה ניסה לאתר תעודות חדשות בנושא רכישת האתר-ההיסטורי בידי משפחת פרירה והעברתו לבעלות ממשלת צרפת, אך "העלה חרס בידו".
ואיך המקום נראה היום? עצוב
ומה קורה במקום בימים אלה? דורן מציין ש"בשנים האחרונות עומד סגור למבקרים האתר ההיסטורי של קברי המלכים (למעט אפשרות לתיאום ביקורים עם השומר הערבי, שחי בסמוך עם משפחתו). עובדה זו עומדת בסתירה גמורה לתנאי ההסכם, שהעמידה משפחת פרירה לממשלת צרפת בעת העברתו לבעלות האחרונה".
"אמנם בשנים האחרונות פתחה הקונסוליה הצרפתית בירושלים את קברי המלכים לטובת מספר אירועי תרבות שערכה במתחם. אך זהו צעד תמוה נוכח היותו מוכר מטעם רשות העתיקות כאתר היסטורי בעל חשיבות ארכיאולוגית ומוכרז על ידי הרשות הארצית לשרותי דת במדינת ישראל כמקום קדוש. לאור כל זאת, מן הראוי היה כי ממשלת צרפת תורה לשגרירותה בישראל לפתוח את המתחם, לטובת תפילות ציבור המאמינים ולמען הקהל הרחב שיזכה ליהנות מיופיו וייחודיותו", אומר גורן.
אז איך נסכם את הדברים? זה התחיל בכלבא שבוע אביה של רחל רעייתו של רבי עקיבא, עבר דרך נקדימון בן גוריון, המשיך דרך צדיקים ועולי רגל, אבל איפשהו נטש העם היהודי את המקום במרוצת השנים והיום מתקיים בו פסטיבל שירים פלשתיני יווני אמריקאי וגרמני. למישהו חסרה כאן ישראל? כנראה שלא לחובבי המוסיקה ושוחרי השלום.
ובכן, בעוד חובבי מוסיקה מושבעים ומאמיני שלום למיניהם יתמקדו בשמות האמנים שיתקבצו אל האירוע, ובהיותו כולל מופעים מהרש"פ, מגרמניה, מיוון וארצות הברית, מספר לנו דותן גורן, חוקר היסטוריה צעיר, על מחקר מקיף שביצע על המקום בהנחיית פרופ’ יוסי כץ במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה, אוניברסיטת בר-אילן, ומתברר שכאמור, גם כאן באתר 'קברות המלכים', הזנחנו אתר היסטורי ליהדות.
מדובר באחוזת קבר מפוארת החצובה על מערכותיה השונות בגוש סלע אחד וממוקמת במרחק של כ- 700 מטר צפונית לשער שכם. יוסף בן מתתיהו טען שמערכת-קברים זו נחצבה בפקודת המלכה הלני מחדייב אשר קבלה את דת ישראל לפני חורבן בית שני.
המערה מיוחסת לכלבא שבוע. המתיירים במקום משייכים אותה למלכי בית דוד
"על-פי המסורת היהודית יוחסה המערה למקום קבורת כלבא-שבוע, חותן רבי עקיבא ומגדולי עשירי ירושלים אשר חי בימי חורבנה בידי הרומאים. ספרות הקבלה מייחסת את הציון לבן-דורו נקדימון בן-גוריון מעשירי ירושלים. במהלך הדורות נתקשרו אודות המערה אגדות שונות, והיא נזכרה בכתביהם של עולי-רגל יהודים, שביקרו בירושלים והתפעלו מאופן חציבתה ומהקישוטים המעטרים את הכניסה אליה. בל"ג בעומר נהגו יהודי ירושלים לבקר במערת כלבא-שבוע, הדליקו בה נרות והתפללו לעילוי נשמות הצדיקים שלטענתם נקברו במקום - אומר גורן ומוסיף - בערבית נקראת המערה קבור אלמולוך או קבור א-סלאטין. על-כן זיהו אותה הנוסעים האירופאים עם קברי מלכי בית דוד (מלכי יהודה), ומכאן נודעה בשם קברי המלכים".
עוד מספר גורן כי "בהסתמך על מסורת עממית, ציווה פחת ירושלים בשנת תר"ז (1847) לחפור במקום בחיפוש אחר אוצרות הטמונים שם, והסב למקום נזק כבד. במהלך המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים תיארו יהודים את ביקורם במערה, והחוקר קונרד שיק (Schick) אף שרטט תכנית לאתר-ההיסטורי".
לרכוש ממשלת תורכיה את קברי המלכים "...למען ישארו בידי ישראל ולא ישלטו עוד בהם ידי זרים לחללם...".
ההיסטוריה נמשכת ובשנת תרכ"ד (1863) הגיע החוקר הצרפתי דה-סולסי (De Saulcy) בפעם השנייה לא"י, ובידיו רישיון מהשולטאן התורכי "...לתור הארץ...ולחפור בכל המקום אשר יחפץ וכל אשר ימצא משרידי ימים קדומים יוכל לקחתם ואיש לא יעמוד כנגדו". הוא החל במדידות בירושלים וערך חפירות על הר-הבית ובסמוך לשער הרחמים. לאחר-מכן חצה את הירדן ועלה להר נבו בניסיון לאתר את שברי לוחות-הברית. בשובו לירושלים ביקש דה-סולסי לערוך חפירות ארכיאולוגיות בקברי המלכים, ולשם-כך הגיע להסדר עם בעליו הערבים. במהלך העבודות נתגלו באתר עצמות אדם וארונות קבורה, למגינת לבם של יהודי ירושלים (ובייחוד מעדת האשכנזים), שהגיעו למערה בניסיון למנוע את המשך חילול הקברים במקום.
עד מהרה התפשט דבר העוולה בקרב יהודי העיר אשר דיווחו על-כך ל"חכם באשי" חיים דוד חזן שהתלונן בפני הפחה על המקרה, ובמקביל שלחה הקהילה היהודית בירושלים טלגרמות עם פרטי המקרה: לחברת כי"ח בפאריס, למשפחת רוטשילד, לשר משה מונטיפיורי ולגדולי ישראל בקושטא. הללו הגישו את מחאתם בפני "השער העליון" בתורכיה, ולאחר השתדלות נמרצת הגיע פקודה רשמית המורה על הפסקת העבודות בקברי המלכים. אולם בטרם הגיע הצו לירושלים אסף דה-סולסי את ממצאיו והביאם לנמל יפו. שם חיכתה לו אוניה צרפתית, עליה הועמסה הכבודה והפליגה לצרפת (מאוחר יותר הוצגו הממצאים במוזיאון הלובר בפאריס). לאחר-מכן, לקטו יהודי ירושלים את העצמות שנתפזרו לכל עבר והטמינו אותם שוב בכוכי המערה. בסיום עבודתם הכריזו רבני הקהילה האשכנזית על יום צום ומספד, וקוננו על הרעה שפקדה אותם.
בעקבות המקרה התפרסמה ידיעה בעיתון "המגיד" המבשרת כי הבנקאי היהודי-צרפתי יצחק פרירה (Pereire) מפאריס ביקש לרכוש ממשלת תורכיה את קברי המלכים "...למען ישארו בידי ישראל ולא ישלטו עוד בהם ידי זרים לחללם...". אולם, כך מספר גורן, נראה כי פרירה לא היה מודע כלל לעובדה כי האתר-ההיסטורי נמצא בבעלות ערבית פרטית, ולא ברור האם אכן פעל באותה-עת למימוש הרכישה.
עשר שנים מאוחר יותר החלה יהודיה מצרפת בשם ברטה אמליה ברטראנד (Bertrand) לפעול לרכישת מערת כלבא שבוע, במטרה להעבירה לרשות עם ישראל. מהצהרתה מתאריך 23 באפריל 1874 עולה כי היא עשתה זאת במצוות הוריה המנוחים (אביה עובדיה לוי ואמה נעמי רודריגז-הנריקס) במטרה...לנצור את המבנה העתיק והנכבד הלזה...והמזכרת הזאת של אבות אבותינו...לשום עליו משמר מכל חלול ואי-כבוד". ב- 28 באפריל 1874 אישר בחתימתו ראש רבני צרפת אליעזר איזידור את דבריה בהכריזו "...וידעתי נאמנה כי המקנה הזאת השדה והמערה של קברות המלכים תקום לאחוזה לצמיתות לעדת ישראל להשתמר מכלל חלול ותועבה ולא תבולע עוד מידי זרים...".
לביצוע הרכישה העבירה 30,000 פרנק לידי יעקב פסקל סגן קונסול אוסטריה בירושלים. הלה שיתף בדבר את "החכם באשי" אברהם אשכנזי ושניים מחברי ועד עדת הספרדים אשר ניהלו משא ומתן עם שלושת בעליה הערבים שהיו מעשירי ירושלים והתמידו בסירובם למכור את השטח ליהודים "...ובידעם [בעלי קברי המלכים] שהוא בשביל כללות ישראל [היהודים] לא ידעו שבעה ולא רצו למכור בכל הון".
בחלוף שלוש שנים בהן נכשלו הניסיונות לרכישת האתר-ההיסטורי, השיב פסקל את הסכום לבעליו. אך הגברת ברטראנד לא אמרה נואש, ופנתה לממשלת צרפת בכדי שתפעיל השפעתה בקושטא, ושלחה את הכספים למימון העסקה לקונסול הצרפתי בירושלים סלבאטור פטרימוניו.
בשנת תרל"ח (1878) נשאו מאמציה פרי, ובתיווכו של חורשיד פחה מושל ירושלים הועברו לבעלותה קברי המלכים ונרשמו בטאבו בנאמנות קונסול צרפת בעיר. בכספי הגברת ברטראנד הוקף המגרש בחומה עם שערים ובמקום נבנה ביתן לשומר "...אשר ישב שם על משמרתו תמיד לבל יבואו בה זרים וטמא לא יעברנהו. והמקום הזה עתה שמור ונצור תחת פקודת משמרת הקאנזול [קונסול צרפת בירושלים, ד.ג] בשם כל ישראל".
ושוב מתחללת מערת הקבורה והעצמות שבה מושלכות. הרבנים נזעקים
במהלך עבודות הבנייה ושיקום המערה בשנים תרל"ט-תר"מ (1879) הושלכו ממנה שוב עצמות. בשומעם את דבר חילול האתר, נזעקו גדולי רבני ירושלים אל קונסול צרפת בעירם בבקשה לחדול ממעשים אלו, ודרשו ממנו לשמור על כבוד המתים. לאחרמכן לוקטו העצמות והובאו לקבורה מחודשת בטקס רב רושם, שבו נטמנו בצמוד למערת שמעון הצדיק הסמוכה.
בשנת תרמ"ו (1885)העביר הנרי פרירה (בשם יורשי הגברת ברטראנד האדונים המנוחים אמיל ויצחק פרירה) לממשלת צרפת את הבעלות על קברי המלכים. החוזה הרשמי בין הצדדים נחתם ביום 20.1.1886 בכפוף למילוי מספר תנאים שהציבו היורשים ממשפחת פרירה לממשלת צרפת.
עם היוודע דבר החוזה בירושלים התעורר גל מחאה בקרב יהודי העיר שפנו לראש רבני תורכיה, הרב משה הלוי, בבקשה להפעיל השפעתו בקושטא למניעת העברת מקום קדוש זה לידי זרים.
ויכוח חריף על קבילות החוזה בין משפחת פרירה לממשלת צרפת קם מעל דפי העיתונות בירושלים ובחו"ל, שפרסמו את תוכן הצהרתה של הגברת ברטראנד בדבר קניית המערה וסביבתה, המצביעה על רצונה להקדיש את הנחלה לעם ישראל לעולמי עד, שזכתה לגושפנקא משפטית מצד ראש רבני צרפת.
הטונים בויכוח עלו לגבהים חדשים בל"ג בעומר באותה שנה (תרמ"ו). באותו יום ל"ג בעומר הגיעו מאות מתפללים יהודים אל קברי המלכים, במסגרת ביקורם המסורתי במערת שמעון הצדיק, ונדרשו באלימות ואיומים לתשלום מאת השומר, שהציב בכניסה קונסול צרפת בירושלים. זאת כאשר מול עיניהם ראו כיצד נכנסים למקום בני אומות אחרות.
הרצל: רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה.
גורן ממשיך ומתאר את השתלשלות האירועים המרכזיים הנוגעים לאתר ומתברר שגם בראשית הציונות המתחדשת לא נפקד מקומו של האתר ההיסטורי. "במהלך שהותה של המשלחת הציונית בירושלים בציפייה לפגישתה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת תרנ"ט (נובמבר 1898), ערכו חבריה ביקור בקברי המלכים. בהזדמנות זו ציין הרצל ביומנו את מסירת הקניין ההיסטורי מידיי משפחת פרירה לממשלת צרפת וכתב: "כה רחוק ונמנע נחשב הדבר, שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה".
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה הכניסה לקברי המלכים חופשית. אך בתקופת המנדט הבריטי נסגר האתר-ההיסטורי למבקרים, וניתן היה לבקר בו רק עם רישיון מאת הקונסול הצרפתי או תמורת תשלום בכניסה.
בתקופה זו התבטל המנהג לבקר במקום בל"ג בעומר ונשתכח. במהלך שנת תרצ"ג (1933), פעלה עיריית ירושלים להרחבת הרחוב הראשי המוביל לקברי המלכים, ופנתה לשם-כך לממשלת צרפת בבקשה לרכוש ממנה רצועה צרה מהמתחם ההיסטורי. אולם בשל החוק הצרפתי האוסר לוותר על אף שעל מאדמת הלאום בלא רישיון מיוחד, נאלצה הממשלה הצרפתית להביא את בקשת העירייה לאישורו של בית המחוקקים.
בשנת תרצ"ה (1935) דיווח דוד ילין, כי בעקבות עבודתה של עיריית ירושלים בשטח, נערכו מספר שינויים בכניסה לקברי המלכים: "...ובמקום הפתח הקטן הקודם שהיה בתוך סמטה הפונה מדרך המלך ירושלם-שכם נפתח פתח חדש רחב ויפה ליד דרך המלך". במקביל התחקה החוקר ישעיהו פרס אחר פרשת קברי המלכים, שבמהלכה ניסה לאתר תעודות חדשות בנושא רכישת האתר-ההיסטורי בידי משפחת פרירה והעברתו לבעלות ממשלת צרפת, אך "העלה חרס בידו".
ואיך המקום נראה היום? עצוב
ומה קורה במקום בימים אלה? דורן מציין ש"בשנים האחרונות עומד סגור למבקרים האתר ההיסטורי של קברי המלכים (למעט אפשרות לתיאום ביקורים עם השומר הערבי, שחי בסמוך עם משפחתו). עובדה זו עומדת בסתירה גמורה לתנאי ההסכם, שהעמידה משפחת פרירה לממשלת צרפת בעת העברתו לבעלות האחרונה".
"אמנם בשנים האחרונות פתחה הקונסוליה הצרפתית בירושלים את קברי המלכים לטובת מספר אירועי תרבות שערכה במתחם. אך זהו צעד תמוה נוכח היותו מוכר מטעם רשות העתיקות כאתר היסטורי בעל חשיבות ארכיאולוגית ומוכרז על ידי הרשות הארצית לשרותי דת במדינת ישראל כמקום קדוש. לאור כל זאת, מן הראוי היה כי ממשלת צרפת תורה לשגרירותה בישראל לפתוח את המתחם, לטובת תפילות ציבור המאמינים ולמען הקהל הרחב שיזכה ליהנות מיופיו וייחודיותו", אומר גורן.
אז איך נסכם את הדברים? זה התחיל בכלבא שבוע אביה של רחל רעייתו של רבי עקיבא, עבר דרך נקדימון בן גוריון, המשיך דרך צדיקים ועולי רגל, אבל איפשהו נטש העם היהודי את המקום במרוצת השנים והיום מתקיים בו פסטיבל שירים פלשתיני יווני אמריקאי וגרמני. למישהו חסרה כאן ישראל? כנראה שלא לחובבי המוסיקה ושוחרי השלום.