"אמש חלמתי שחזרתי ל"מנדרלי", כך פותחת דפנה דה מוריה את ספרה,"רבקה". אמש שבתי גם אני וחלמתי (לא על "מנדרלי" של "רבקה") אלא על ביקורי האחרון ב"גוש קטיף" - זמן קצר לפני חורבנו בהוראתו של ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון. והזיכרונות צפו ועלו:
הניגוד בין הנסיעה בנוף המדברי הלוהט והצחיח, לבין כרי הדשא הירוקים וערוגות הפרחים המרהיבות, שקדמו את פנינו לאורך מסלול הסיור ב,גוש קטיף" נראו לא ממשייים, כעין פטה- מורגנה, תופעה אופטית לא ריאלית המתרחשת בלב המדבר. אך הדמויות האנושיות שליוו את הסיור נראו ממשיות מאוד. ברצונן העז, בנחישותן להיצמד אל פיסת הקרקע שהפריחו משיממונה, באמונתן בחזון הציוני ובעתידה של מדינת ישראל – הן סימלו את דור ההמשך של חלוצי ההתיישבות מלפני יובל שנים; הן נשלחו על ידי ממשלות ישראל להתיישב בלב הצייה - והפכו מדבר לגן עדנים. אך הן גם מסמלות דור ראשונים של מתיישבים יהודים שנעקרו באכזריות מעל אדמתם בהוראתו של ראש ממשלה יהודי.
"הפינוי מרצועת עזה לא הביא שלום.. לא נחזור על הטעות הזו..." (בנימין נתניהו בישיבת הממשלה ב-9 באוגוסט 2009 )
ביצוע תוכנית ההתנתקות החלה ב-15 באוגוסט 2005 והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. במהלך ביצועה פונו כרבבת אנשים מבתיהם, כ-8,000 מגוש קטיף ורצועת עזה וכ-2,000 מצפון השומרון. צה"ל השלים את יציאתו מעזה ב-11 בספטמבר 2005, ובצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר.
העלות הכוללת של מפוני גוש קטיף עד היום 7 מיליארד שקלים! אולם רק 200 משפחות מתוך 926 הקימו עד כה לעצמם בית; 1,200 משפחות ועוד 500 בני ישיבה ובנות אולפנה עדיין חיים באתרים זמניים. (ראש מנהלת סל"ע, צביה שמעון, בישיבת הממשלה)
עקירת ההתיישבות היהודית מגוש קטיף ומרצועת עזה - עוול לא יכופר ואות קלון לדורות.
אריאל שרון, האיש שיזם, לקול תשואותיהם של עוכרי ישראל מבית ומחוץ, את חורבנו של גוש קטיף על אלפי מתיישביו, הוכרע על ידי שבץ מוחי בטרם היה סיפק בידו להשלים את תוכניתו ההרסנית לעקירת התנחלויות נוספות בגדה המערבית.
שלושה חודשים לאחר הפינוי, ב-26 בדצמבר 2005, עבר אירוע מוחי שממנו לא החלים, וב-4 בינואר 2006 הועברו סמכויותיו כראש ממשלה לאהוד אולמרט. מאז הוא שקוע בתרדמת עמוקה, שממנה אינו מקיץ. ב-14 בינואר 2006 הודה אחד מרופאיו (בחדשות ערוץ 10 ), "כי הרופאים חוששים ששרון מצוי במצב של תרדמת (קומה), מצב חולני שבו הגוף שוקע במצב ממושך של חוסר הכרה, ללא יכולת להעירו ממצב זה. אדם הנמצא בתרדמת ממעט מאוד להגיב לסביבתו ואינו מתקשר אתה. התרדמת עלולה להימשך שנים ולעתים להסתיים במוות", סיכם הרופא.
מה הסיכויים ששרון יקיץ אי פעם מתרדמתו ויתפקד באורח נורמאלי?
שאלתי מומחה רפואי בתחום זה, והוא השיב חד וחלק: "בגילו ובמצבו – אין לכך שום סיכוי! כתוצאה מהדימום התוך מוחי", הסביר, "חלק מתאי המוח של שרון נפגעו באופן בלתי הפיך. בגיל 80 המתקדם אין מספיק תאי מוח כדי שישלטו על כל פונקציות הפעילות של האדם ויכולת ההתאוששות של המוח אטית בהרבה מאשר אצל צעירים, ואין ברפואה אמצעים לזרז את תהליך שיקומו".
ואכן, מזה שלוש וחצי שנים שוכב שרון בבית החולים 'תל השומר' במצב של תרדמת מתמשכת, ללא שום סיכוי שיקיץ אי פעם ויחזור לתפקד. המשך אחזקתו בחיים באמצעים מלאכותיים יכולה להימשך שנים על גבי שנים, ללא שום תכלית. עלות אשפוזו והטיפול הרפואי והסעודי ממומנים, כמובן, על ידי אוצר המדינה.
בכמה בדיוק הם מסתכמים?
תשובה מדויקת לא ניתן לקבל. יש הנוקבים בסכום של 100 אלף ₪ לחודש, ואחרים - על הרבה יותר. במקביל – כל עוד הוא רשום בין החיים – משוגרים לבניו באורח סדיר תשלומי הפנסיה של אביהם, וגם כאן מדובר בסכומים ניכרים.
ואם לא די בכך, המדינה מעמידה לרשותו של החי- המת משרד מפואר בבית אמות המשפט בתל אביב, כולל מזכירה וראש לשכה (הטבות המגיעות לראש ממשלה שפרש) ורק לא ברור עבור מי הם מתפקדים... ואולי הם רק טוחנים רוח... בדומה ל"טחנת הרוח של מר קורניל" בסיפורו הקלסי של אלפונס דודה.
צ'רצ'יל – שיעור בגדולה
בישראל – כמו בארצות רבות בעולם המערבי, וינסטון צ'רצ'יל – מנהיגה האגדי של בריטניה במלחמת העולם השנייה – עדיין מהווה מקור להערצה ורצון לחיקוי. בזיכרון ההיסטורי של בני האדם יישארו חרותים לנצח נאומיו המרשימים ועמידתו האיתנה מול נחשול האימה הנאצי ששטף אז את כל אירופה; אולם רק מעטים יודעים על קורותיו בחיים האזרחיים, לאחר פרישתו. על פרק חייו האחרון ערב פטירתו מספר ההיסטוריון ג'פרי בסט: "בשנות חייו האחרונות חלה התרופפות בבריאותו של צ'רצ'יל והוא עבר כמה וכמה אירועי שבץ- מוחי, שעליהם התגבר במידה זו או אחרת - בלי שלעולם הרחב ניתנה כמעט ההזדמנות להבחין במתרחש. אולם ב-10 בינואר 1965 הוא לקה באירוע מוחי חמור ולא ניתן עוד להחזיקו בחיים אלא באמצעים מלאכותיים – צעד שהמשפחה כולה התנגדה לו.
"למרבה ההפתעה", מציין ג'פרי בסט בספרו ( 'צ'רצ'יל שיעור בגדולה'), "הוא החזיק מעמד עוד ימים ארוכים לאחר שחדל לאכול, והלך לעולמו בשלווה, ביום ראשון , 24 בינואר 1965", ובני משפחתו נאספים סביב מיטתו, אכן, שיעור בגדולה.