נכים
נכיםפלאש 90

מסקר בריאות לאומי שערך משרד הבריאות בנושא אנשים עם מוגבלויות בקהילה עולה כי 18% מהאוכלוסייה הבוגרת הוגדרה כבעלת מוגבלות גופנית בתפקוד יומיומי. מספר המוגבלים בקהילה נאמד אפוא ב-721,067 מהם 393,041 מוגבלים מאוד (10%).

הסקר התבצע בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנים 2003\2004. אוכלוסיית הסקר כללה בני 21 ומעלה באוכלוסייה הקבועה בישראל המתגוררת בקהילה. הראיונות בוצעו בעברית, ערבית ורוסית. מדגם מקרי-שכבתי נבחר מתוך מרשם האוכלוסין. רואיינו 4,859 בוגרים. שיעור ההיענות הכוללת עמד על 72.6%. (בראיונות פנים אל פנים בבתי המרואיינים).

בסקר הוגדרו כמוגבלים, מרואיינים שדיווחו על בעיה גופנית הנמשכת ששה חודשים או יותר, אשר גורמת לקושי בינוני, גדול או גדול מאוד בביצוע פעולות יומיומיות.

עיקרי הממצאים:

הבעיות הגופניות העיקריות- 76% מהמוגבלים סובלים מבעיה בשלד או באיברים הקשורים לתנועה, 38% בעיניים או באוזניים, 37% במערכת הלב והנשימה. 39% סובלים משלוש בעיות ויותר.

גיל התחלת הבעיה- מקדים את הופעת המוגבלות ב-10-30 שנה: בקרב יותר מ-60% מהמוגבלים, הבעיה הגופנית שהביאה למוגבלות, החלה לפני גיל 45, כאשר 70% מהמוגבלים הם בגיל 45+.

תכונות סוציו-דמוגרפיות- נשים מדווחות יותר על מגבלות בתפקוד היומיומי (20.6%) לעומת גברים (15.7%). המגמה דומה בכל קבוצות הגיל. שיעור המוגבלות גדל עם העלייה בגיל. מוגבלות בתפקוד יומיומי שכיחה יותר אצל הערבים (24%) מאשר אצל היהודים ואחרים (17%). שיעור המוגבלים בקרב יהודים ילידי אסיה-אפריקה (31%) גבוה כמעט פי 3 מזה של ילידי ישראל (11%). בקרב בעלי השכלה של עד 9 שנות לימוד, שיעור המוגבלים הינו 40%, יותר מפי שלוש מבעלי 13+ שנות לימוד (12%). 

בקרב האנשים הגרים ביישובים ברמה חברתית-כלכלית נמוכה, שיעור המוגבלים הינו כ-24%, כמעט פי שניים לעומת הגרים ביישובים ברמה כלכלית-חברתית מבוססת (13%). אחוז מוגבלים בקרב השייכים לכוח עבודה הלא מועסקים, גבוה (16%) לעומת המועסקים (9.5%).

תחלואה ומצבי בריאות- 14.5% מהמוגבלים ו-8% מהמוגבלים מאוד העריכו את מצב בריאותם כטוב מאוד או מצוין לעומת 64% בקרב הלא מוגבלים. 

המצאות של 3 מחלות כרוניות ויותר דווחה על ידי 24% מהאנשים המוגבלים ו-30% מהאנשים המוגבלים מאוד, לעומת 4% מהלא מוגבלים. בקרב 17% מהמוגבלים ו-18% מהמוגבלים מאוד, אובחנו הפרעות רגש וחרדה בשכיחות גבוהה יותר מפי שניים לעומת הלא-מוגבלים (8%). מדד המצוקה הנפשית (GHQ) גבוה יותר בקרב המוגבלים והמוגבלים מאוד לעומת הלא-מוגבלים (25, 27.5, 18 בהתאמה). בעיות שינה שכיחות יותר בקרב המוגבלים (61%) והמוגבלים מאוד (68%) לעומת הלא מוגבלים (23%).

התנהגויות בריאות- בקרב האנשים עם מוגבלויות נמדדו שיעורי השמנה גבוהים: על פי הממצאים, הוגדרו כשמנים 24% מהמוגבלים ו- 26% מהמוגבלים מאוד לעומת 13% בקרב הלא מוגבלים. עוסקים בפעילות גופנית, 3 פעמים ויותר בשבוע, 22% מהמוגבלים ו-16% מהמוגבלים מאוד לעומת 30% בקרב הלא מוגבלים. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשיעורי העישון.

מעמד חברתי-כלכלי- למעלה מ-60% מהמוגבלים משתכרים מעבודה, שכר נמוך מ-3,000 ₪ ברוטו גם ביישובי מגורים במעמד חברתי-כלכלי גבוה. זאת לעומת כ-40% בקרב הלא מוגבלים הגרים ביישובים ברמה חברתית כלכלית בינונית וגבוהה. אנשים עם מוגבלויות מעריכים את מיקומם בסולם החברתי נמוך יותר מזה של האנשים ללא מוגבלויות.

שימוש בשירותי בריאות- אשפוז בבית החולים (ב-12 חודשים שקדמו לראיון) שכיח יותר בקרב המוגבלים (28%) והמוגבלים מאוד (32%) לעומת הלא מוגבלים (11%). אנשים עם מוגבלויות מבקרים אצל רופאי משפחה בממוצע כ-17 פעמים בשנה ואצל רופא מומחה-יועץ 10 פעמים בשנה לעומת הלא מוגבלים המבקרים 6.5 ו-4 פעמים בשנה בהתאמה.

כותבות הדו"ח מצאו כי, הממצאים על עודף התחלואה ועל פערים חברתיים באוכלוסיית המוגבלים, מצדיקים צעדים של התערבות מותאמת לאוכלוסייה הזאת כגון: איתור מוקדם של הבעיה הגופנית ומניעת הידרדרותה למוגבלות, הסרת מחסומים כלכליים וחברתיים לניהול אורח חיים בריא והגברת הנגישות לשירותים בקהילה. כמו כן, הכשרת הצוות הרפואי תסייע להתמודדות עם המצב הבריאותי המורכב של אדם עם מוגבלויות.