זה עולה בבריאות, ובכל זאת לפעמים צריך לומר מילה טובה על התקשורת. הפעם זה קורה בפרשת השבתו לישראל של רפאל חדד מהכלא הלובי.
הפרשה הזו תפסה את אזרחי ישראל לא מוכנים. איש לא ציפה לשחרור, איש לא הפגין למען השחרור כי בעצם איש בישראל לא ידע על כליאתו של חדד. האחראים לכך הם כלי התקשורת שידעו במקרה הזה לשמור על איפול מוחלט בפרשה.
דרכים רבות יש לאמצעי התקשורת החפצים לעקוף הוראות צנזורה, גם אם מדובר בקשות מאוד. אין עיתונאי שלא מכיר את הדרכים הללו וכמעט ניתן לומר שאין אזרח ישראלי שלא מכיר את הדרכים לרמוז על קיומה של פרשה סודית, להעניק לה שם מעורפל ובכך לעורר את סקרנות הקוראים ובמקביל את סקרנות התקשורת הזרה, וברגע שבו יתחיל טפטוף המידע לתקשורת הזרה הדרך סלולה לפרסומי אינטרנט חסרי אחריות, והלאה אל הדיווחים בשם התקשורת הזרה. זה לא אנחנו, זה הם.
בפרשת כליאתו של רפאל חדד בלוב גילתה התקשורת סוג של אחריות לא מוכר. מערכות התקשורת ידעו היטב על תפיסתו בלוב, ידעו על המגעים הבלתי פוסקים בין גורמים בישראל לממשל הלובי, ידעו גם על הדרישות הלוביות מישראל, וכשהתקרב לחופי ישראל המשט הלובי היה ברור שמישהו יעלה את רפאל כקלף מיקוח, ובכל זאת שמרו את הדברים אי שם במגירות התחתונות והנעולות של חדרי העריכה.
בסביבת משפחתו של חדד חששו מאוד בחודשים האחרונים מהעיתונאי הראשון שיפרוץ את מעגל השתיקה באיזו פליטת פה חסרת אחריות, שם קיבלו את הנחיות משרד החוץ ושמרו על שתיקה מוחלטת ומודאגת. מסרי הרגעה שהגיעו מלוב בחודשים האחרונים ולפיהם רפאל במצב טוב וישוחרר לאחר חקירה בלבד, אבל במשטר הלובי ההפכפך אי אפשר לדעת מה יקרה בדקה הבאה, והחשש שהנחיות הצנזורה יופרו ובכך יסוכנו חייו של רפאל היה גדול.
והנה, למרות ההיכרות שלנו עם חוסר האחריות הידוע המוכר ולעיתים המטורף של כלי התקשורת הפעם גילו במערכות אחריות נדירה. מה שנותר כעת הוא לקוות שמדובר בשינוי מגמה, ואולי לא מאוחר וניתן גם בפרשת שליט לשמור על רמת אחריות מסוימת ובכך למזער את דרישות הצד השני ולהחיש את שובו.