הרב מלמד
הרב מלמדפלאש 90
המצב במטכ"ל

המשטרה הודיעה שאלופי צה"ל אינם חשודים בזיוף "מסמך גלנט", ורבים מראשי מערכת הביטחון נשמו לרווחה. אבל למעשה התגלה שמצב המטכ"ל עגום. שר הביטחון בסכסוך עמוק עם הרמטכ"ל. יחסי הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום רעים. האלופים מוציאים דיבה זה על זה, ובשיחות אישיות מביעים חוסר אמון בעמיתיהם. פרשנים מתקשים להאמין שבמערכת יחסים עכורה שכזו המטכ"ל מצליח לתפקד כראוי, ומעלים ספקות בדבר יכולתו של אשכנזי לבצע חפיפה מסודרת עם המועמד לרשת אותו.

כלפי חוץ אמנם ישנן התבטאויות מנומסות וממלכתיות. לאחר שהתברר שהמסמך מזויף, הרמטכ"ל הזדרז להביע את שמחתו, ואף הוסיף: "לרגע אחד לא האמנתי כי מי מחברי פורום מטכ"ל או מפקדי צה"ל קשור בכך". אבל כפי הנראה במשך חודשים רבים הוא האמין שהמסמך אמיתי. לכן שמר את המסמך בכספת והראה אותו למקורביו, ולכן גם לא ביקש מהמשטרה לחקור את זהות המזייף.

רוח המפקד ברק

מסתבר שרוחו הרעה של שר הביטחון אהוד ברק משרה אווירה שלילית של אגואיזם וחוסר אמון בערכים ובחברים, מתמרצת חתרנות ותככנות, ומעודדת את חברי המטכ"ל להוציא את כל הרוע שבהם זה על זה. חברים ממפלגתו טוענים: "ברק משתמש באותן שיטות שבאמצעותן הוא ריסק את המפלגה, כדי לפגוע גם בצבא". מעיין אמודאי, ראש המשמרת הצעירה בעבודה לשעבר, אמר: "הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניו של ברק. כל האירועים האחרונים בצה"ל נוצרו בתוך אווירה שמאחוריה עומד ברק", ובכללם "החלטתו להטיל את האחריות על התקלות באירועי המשט על צה"ל".

ועדת החקירה ואהוד ברק

מול העמדה הפמיניסטית צה"ל התקפל, ובניגוד לעמדתו המקורית הכניס חיילות ליחידות קרביות. מול ההומניזם המזויף של בג"ץ בעניין 'נוהל שכן' צה"ל מתקפל ומסכן את החיילים. רק מול עמדות שמקורן בתורת ישראל, הרמטכ"ל הזדעק לקבוע שפקודות המפקד עומדות מעל המצפון התורני והלאומי
במדינה מתוקנת בעלת מסורת דמוקרטית אמיתית, לאחר אירוע שנתפס ככישלון מחפיר, שגרר גינויים מכל העולם, הוביל להקמת ועדת חקירה בינלאומית, וגרם למדינה לסגת מעמדותיה האסטרטגיות (הסרת הסגר על עזה), היה השר האחראי מקבל על עצמו את האחריות ומתפטר, ובכך פותר את הבעיה לממשלה ולמדינה.

אבל רעיון כזה, שמבטא אחריות אישית, לא עלה כלל על דעתו של ברק. אומרים ששר הביטחון שלנו הוא אדם מוכשר, אבל נראה שכבר שנים רבות הכישרון העיקרי שלו הוא לחמוק מאחריות תוך שהוא מגלגל אותה על כל שאר הסובבים, ויהיה המחיר אשר יהיה.

יכולים היו הממשלה ושר הביטחון לטעון שבאירועי המשט לא היה שום כישלון. פעילי ה'שלום' תקפו והתוצאה היתה בהתאם, וכך יהיה גם במשט הבא במידה ופעילי ה'שלום' יתקפו. ארץ ישראל היא שלנו ויש לנו זכות לחיות כאן בביטחה, ונעשה את כל מה שנדרש לשם כך. אגב, לא בטוח שהיינו סופגים על עמדה זו יותר גינויים. ואם כבר לספוג גינויים, מוטב לפחות על דבר בעל ערך.

אבל מי שהחליט להתקפל בפני הלחצים הבינלאומיים ולוותר על זכותנו המלאה על ארצנו, אינו רשאי מוסרית להיות פתאום תקיף כאשר הדבר נוגע למעמדו האישי. אפשר להעריך שתוך זמן לא רב ייזרק אהוד ברק מתפקידו. חבל שלא עשה זאת מייד לאחר אירועי המשט, תוך שהוא מועיל במשהו למדינת ישראל ופוטר אותנו מעונשו.

המחשבה שהאיש הזה בחר את הרמטכ"ל הבא מעוררת מחשבות נוגות, וגם תרעומת גדולה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמעל באמון בוחריו והפקיד בידי אהוד ברק סמכויות רבות כל כך, במקום למנות לשר הביטחון את רב אלוף (מיל') משה יעלון, כפי שהבטיח לו לפני הבחירות.

צבא העם לפי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל אשכנזי הודיע כי בכוונתו לכנס בקרוב את פורום המטכ"ל, כדי לדון בצעדים שיש לנקוט כדי לחזק את אמון הציבור בצה"ל, "שהוא התשתית ההכרחית לפועלו של צה"ל כצבא העם".

כפי הנראה "העם" מבחינתו של אשכנזי הוא חילוני, כלומר מנוכר למורשתו הערכית והרוחנית בת אלפי שנים של נאמנות לתורה ולארץ. מספר פעמים חזר והדגיש הרמטכ"ל שפקודת המפקד היא מעל מצוות התורה, ויצר אצל יהודים רבים ניכור כלפי הצבא. הוא לא היה מעז לומר זאת כלפי עמדות מצפוניות חילוניות. מול העמדה הפמיניסטית צה"ל התקפל, ובניגוד לעמדתו המקורית הכניס חיילות ליחידות קרביות. מול ההומניזם המזויף של בג"ץ בעניין 'נוהל שכן' צה"ל מתקפל ומסכן את החיילים. אבל כאשר מדובר בעמדות שמקורן בתורת ישראל, הרמטכ"ל הזדעק לקבוע שפקודות המפקד עומדות מעל המצפון התורני והלאומי.

אחריות הרמטכ"ל

הרמטכ"ל טען שעשה זאת מתוך אחריות לאומית. אבל אם באמת היתה לו אחריות לאומית, היה עליו לתת כבוד למורשת הדורות, ומתוך כך היה מצליח להגדיר את מטרותיו של הצבא, ואף להוביל אותו לניצחון. אבל גם אם בחר להתנכר למסורת, לכל הפחות היה ראוי לו לשקול באופן ריאלי את המצב החברתי ולתת כבוד לדתיים בשל היותם פלח נכבד בחברה (לא פחות מהפמיניסטיות או חסידי בית המשפט העליון).

המעבר מהממ"ד לחינוך החרדי

לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשס"ט 27 אחוז מכלל התלמידים היהודים למדו בחינוך החרדי, ו-19 אחוז למדו בחינוך הממלכתי-דתי. אחוז הדתיים והחרדים גדל משנה לשנה, ובתוך המסגרות הדתיות מתרחש תהליך עקבי של הורים שמעבירים את ילדיהם מהממ"ד לחינוך החרדי. כארבעים אחוז מתלמידי החינוך החרדי הם בנים לבוגרי ממ"ד שבחרו לשלוח את ילדיהם לחינוך החרדי. חציים מגדירים את עצמם כחרדים וחציים כדתיים. אצל כולם המעבר לחינוך החרדי נעשה מתוך הכרה שהחינוך הממ"די לא מטפח מספיק את הזהות הדתית ולא מגן על החניך מפני התחלנות, כאשר החשש הגדול הוא שמא העידוד ללכת לצבא יגרום לבן לרדת מבחינה דתית. אז איזו אחריות גילו הרמטכ"ל, האלוף אבי מזרחי והאלוף אבי זמיר, שיצרו עימות מיותר בין פקודות הצבא להלכה?

אשמת היועצים הדתיים

אשמה מסוימת מוטלת על מנהיגים ויועצים דתיים, שמתעלמים מתהליכים מרכזיים שמתרחשים בחברה הדתית. הם יוצרים לעצמם תמונה כאילו האנשים שמבקרים את הרמה הדתית בצבא ובחינוך הממ"ד הם אנשים שוליים, ואם לא שוליים אז לפחות קיצונים או הזויים שאין מה לדבר עמם. ומתוך כך הם מעודדים את הממסד הממלכתי (בעיקר במשרדי החינוך והביטחון) להתעלם מהציבור התורני ולהתנכר לו.

כך גם נוהג הממסד הדתי-לאומי עצמו, שמתוך פזילה קבועה לכיוון החילוני רגיל להתעלם מהתופעות הקשורות להתחזקות תורנית, ומתעקש להגיב באיחור לכל התרחשות. וכל זה בשם הצורך ב'רלוונטיות'.

אנשי תקשורת דתיים

גם אנשי תקשורת שונים שותפים לכך. מי שקורא מאמרים וכתבות ב'מקור ראשון' או באתרי אינטרנט שונים, משוכנע שהבעיה המרכזית בציבור הדתי היא שהרבנים אטומים ומיושנים, ובעקבות כך נוצרות מצוקות משפחתיות וחינוכיות ותסבוכות ציבוריות. על פי אותן כתבות, הציבור מתרעם על הרבנים המיושנים, ומשתחרר מהעול הכבד תוך הסתייעות בפסיכולוגים וברבנים אמיצים שמכירים בעליונותם של אנשי המקצוע על העמדה החובבנית של הרבנים.

חובה לציין: בשעת הצורך, ראוי לבקר עמדות רבנים. אבל דווקא בתחום ערכי המשפחה והדרכתה, שבו מרבים כל כך לטעון כלפי הרבנים, צודקים הרבנים ומצליחים לאין ערוך יותר מכל הפסיכולוגים למיניהם.

ונחזור לאותן כתבות מוטות. הקורא בהן מבין שבחברה הדתית קיים לחץ חברתי חזק ללדת הרבה ילדים, אבל כיום נשים רבות משתחררות מן הלחץ הזה ומעיזות להחליט בעצמן מה ייעשה בגופן. כל זה תוך התעלמות מכך שבפועל מספר הילדים במשפחה בציבור הדתי הולך וגדל. הקורא מתרשם שאנשים רבים מתקשים לשמור דיני טהרה ומחפשים היתרים שונים, בעוד האמת היא שקיים זרם אדיר של משפחות שמצטרפות לשמירת דיני טהרה - תופעה שניכרת מאוד במקוואות.

אישים ממשרד החינוך והביטחון שנעזרים במידע הזה מגששים באפלה, כושלים ומכשילים.

טעותם של מנהיגי הציבור

אמנם נציגי הציבור הדתי לאומי שטועים בזה תדיר, פועלים מתוך רצון לנהל את הציבור על מי מנוחות בשביל הזהב המאוזן. אבל הם מחפשים את הפתרונות מתחת לפנס שמדליקה העיתונות, שמייצגת מיעוט חילוני זעיר וחצוף, במקום להאזין לרחשי ליבו של העם, שאוהב תורה ומסורת, אוהב את ארץ ישראל וגם את המתנחלים. וכפי שפורסם לא מזמן, שרוב הציבור מעריך את המתנחלים ורואה בהם את החשמונאים של ימינו.

לו היו אותם עיתונאים קשובים לרצון הלאומי להתקשר יותר אל המורשת, היו מבינים שלא צריכה להיות סתירה בין התחזקות בתורה ללימודי מדע וערכי עבודה. שאין סתירה בין נאמנות לארץ ובין שגשוג כלכלי ומעורבות חברתית. אבל כאשר מתעקשים להעמיד את הערכים הללו בהתנגשות, דוחפים רבים לחרדיות קיצונית או לחילוניות קיצונית.

החיילים המסורים

זכאים החיילים המסורים, שבזיעתם ודמם מצילים את כבוד ישראל בשדה המערכה, שיהיו להם מפקדים ראויים וממשלה ראויה. להם ולמסירותם הכבוד והאהבה.