מי גירש את היהודים מפקיעין?

על רקע סערת מכתב הרבנים, כדאי להיזכר גם במה שעלה בגורלם של יהודים שרכשו בתים כחוק בתוך כפר שאינו יהודי. יהודי פקיעין, שגורשו באלימות מבתיהם לפני שלוש שנים, לא שוכחים את רגעי האימה ומעשי הוונדליזם, ועדיין לא מבינים כיצד אף אחד מהפורעים עדיין לא הועמד לדין. וגם: ראש מועצת פקיעין, נסראללה חיר, מכריז בראיון ל'בשבע' כי הוא מסרב לקלוט בחזרה את היהודים ביישובו

את הלילה ההוא, לפני יותר משלוש שנים, תושבי פקיעין היהודים לא ישכחו לעולם. השתוללות הפורעים והצעקות הרמות נשמעו היטב בכל רחבי פקיעין. עשרות רעולי פנים מצוידים במוטות, אבנים, אלות, רימוני רסס ונשק, החלו צועדים ברחובות הכפר, תרים אחר קורבנות. התושבים היהודים הסתגרו בחשש גדול בבתיהם, נעלו את הדלתות והגיפו חלונות. המתח הגיע לשיאו. היו שניסו להתקשר למשטרה לבקשת סיוע והיו שהעדיפו באותם רגעי אימה להתחנן לנס מהיושב במרומים.

המשטרה נוטשת

אילן תומא-שכטר (53), תושב פקיעין מזה 18 שנים, טיפס על גג ביתו וחש כיצד טבעת החנק מתהדקת סביב צווארו. "הרגשתי בסכנת חיים. אמרתי לעצמי 'זהו, אילן אתה הולך למות, לא נשאר לך הרבה זמן לחיות'. זעקתי לה' 'שיר המעלות, אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי'. התפללתי וקיוויתי לנס", הוא משחזר. למטה התגודדו עשרות רבות של צעירים משולהבים, ששרקו וקראו קריאות בנוסח 'אטבח אל יהוד'. יריות נורו באוויר, לבנים נזרקו לכיוון הבית וצעירים טיפסו על הגדר בניסיון לחדור לתוכו. באותו הזמן, שעת בוקר מוקדמת, המשטרה כבר עזבה מוכה וחבולה את פקיעין בתום ליל קרבות ממושך, והתושבים היהודים נותרו מאוימים ונטושים מאחור. "ראינו את המוות מול העיניים", מספרת תושבת פקיעין לשעבר, דבורה זילכה (30), וגם לאחר יותר משלוש שנים ניכרת התרגשות בקולה. "היינו בתוך הבית ושמענו את ההמון בחוץ צורח בקולי קולות 'אל יהוד'. הבנו שאנחנו בבעיה גדולה. ינון, בעלי, גרר את כל הרהיטים בבית: הארונות והמיטות, שיחסמו את הכניסה לבית. אני ישבתי בחדר עם הבנות הקטנות כדי שלא ייבהלו מכל המהומה. מהחלון ראינו אש בוערת ונאמר לנו שמדובר בבית של חברים שלנו, משפחת זגלמן, שהצליחו איכשהו לברוח והפורעים העלו את הבית שלהם באש. הבנו שזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו אלינו", היא מספרת.                                                                                 

אורית זגלמן: במדינת ישראל יש מוסר כפול. מצד אחד, ליהודים אסור לבטא כל סוג של גזענות כלפי בני לאום אחרים, אבל מהצד השני, לערבים ולדרוזים מותר להפעיל בכל הכוח אלימות פיזית כלפי יהודים והם לא יישאו בתוצאות המעשים

לפתע נשמעו דפיקות בדלת ואחד השכנים, ממנהיגי הכפר, הגיע לחלצם מההמון. "לרגע אחד עוד התלבטנו האם להישאר בבית או ללכת איתו ולנסות לברוח מהכפר. החלטנו שבבית הסכנה גדולה יותר. לקחנו את שלושת הבנות בידיים שלנו ורצנו אחריו בסמטאות פקיעין. צעדנו בדרכים צדדיות, חוששים להיתקל במתפרעים. דילגנו מעל גדרות, עקפנו בתים עד שהגענו לבית של אותו שכן דרוזי".

בבית השכן הם שהו כשלוש שעות, "שנדמו כנצח". יחד עימם הסתתרו מספר עובדים מהמפעל המקומי ''המשקם'', מבוגרים בעלי מוגבלויות, שהפורעים איימו לפגוע גם בהם. "זה היה יכול להסתיים באסון. המזל של אותם עובדים בעלי פיגור שכלי היה שהשכן הדרוזי יצא להגנתם והחליט לקחת אותם אליו הביתה", היא אומרת. "שמענו איך ההמון המתלהט מתקרב יותר ויותר לכיוון הבית בו הסתתרנו. זה היה מפחיד. השכן הבין שהוא חייב לחלץ אותנו באופן מיידי". בחופזה נכנסו דבורה, ינון ושלושת בנותיהם לרכבו של השכן והחלו בנסיעה כשהם שכובים על רצפת המכונית, מסתתרים מכל אותם רעולי פנים המבעירים צמיגים בכניסה לכפר. לבסוף, לאחר רגעים מורטי עצבים, הצליח השכן המסור לחלצם מפקיעין ללא פגע.                                                                                                 

איפה היתה המשטרה בכל אותו זמן?  

"ינון היה איתם בקשר טלפוני. התחננו שיבואו לחלץ אותנו, אבל התשובה שלהם היתה: 'הכול תחת שליטה'. נו באמת, איזו שליטה? אנחנו התחבאנו בבית של השכן הדרוזי ושמענו איך הם פורצים לבית הסמוך. הם השתוללו, השחיתו ושברו הכול. המשטרה הפקירה אותנו. בזכות התושייה והדאגה של אותו שכן טוב הצלחנו להימלט", היא קובעת, ומבקשת להדגיש כי על פי התרשמותה המהומות אורגנו על ידי פלח מסוים באוכלוסייה, שאינו מבטא את יחסם של שאר תושבי פקיעין.

לביתם ההרוס התקשתה לחזור, ורק מספר חודשים מאוחר יותר הם הוציאו את הציוד הנותר. "בתקופה הראשונה גרנו במעלות. רצינו רק לשקם את החיים שלנו, ללקק את הפצעים. היה לי קשה לחזור ולראות את הבית. כל מה שאפשר הם הרסו ושברו. על הקיר בכניסה לבית הדבקנו את המילה 'שלום'", מספרת דבורה, "וכשחזרנו לאחר המהומות ראינו איך הפורעים עמלו קשה כדי לקלף את אותן אותיות. חווינו גירוש וזו בשבילנו טראומה לא פשוטה בכלל", היא נאנחת.

יישוב יהודי ללא הפסקה

היישוב פקיעין שוכן בגליל העליון, מערבית לבית ג'אן, לא הרחק ממעלות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לקיץ האחרון גרים בפקיעין כ- 5,400 תושבים. רובם דרוזים, מיעוטם נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. ומה בנוגע ליהודים בפקיעין? היישוב היהודי בפקיעין הינו היישוב היחידי בארץ, מלבד ירושלים, שבו על פי המסורת לא פסקה ההתיישבות היהודית מעולם. על פי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני, היו בפקיעין באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, שאילן תומא-שכטר הוא מממשיכיה, ובני משפחת זינאתי, שנצר לאותה משפחה היא מרגלית זינאתי המתגוררת בכפר עד היום. רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 טענו שהישוב היהודי התקיים בפקיעין כבר מימי בית שני והוא נמשך 2000 שנה. נוסף על בית הכנסת העתיק המצוי במרכז הכפר, ישנו בפקיעין גם בית קברות יהודי, ועל פי המסורת היהודית בפקיעין נמצאת גם המערה בה התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים, ובה כתבו את ספר הזוהר.

אף אחד לא ניסה למנוע את החורבן. בתי היהודים שנשרפו בפקיעין כיום / צילום: טליה ארליך

במאורעות תרפ"ט החל מצב היהודים בפקיעין להתערער. אנשי כנופיות הגיעו כדי לפגע בתושבים היהודים, אך על פי מספר עדויות מוכתר הכפר הדרוזי, עבדאללה חייר, מנע בגופו מכנופיות הערבים להיכנס לפקיעין.  ב- 1938 המצב הביטחוני החמיר והמשפחות היהודיות נאלצו לעזוב את פקיעין, אך הן הגיעו כמה פעמים בשנה לתקופות קצרות כדי לעבד את אדמותיהן. באחת הפעמים, כאשר משפחת תומא, סבו וסבתו של אילן תומא-שכטר, הגיעה כדי לעבד את אדמותיה, גילתה אחת השכנות הדרוזיות, נוריה בקרייה, שכנופיות עומדות להגיע לכפר כדי לטבוח ביהודים, והציעה למשפחת תומא להסתתר בביתה.

בעקבות הלשנה הגיעו אנשי הכנופיה אל בית השכנה והתעקשו לחפש אחר היהודים. נוריה פתחה את הדלת ואנשי הכנופיה התפרצו פנימה, מחפשים בכל פינה את היהודים. אמו של אילן, שהיתה באותם ימים ילדה קטנה, נבהלה והחלה לבכות. כדי להשתיקה הניחה הסבתא את ידה על פיה עד שהקטנה איבדה את הכרתה. בסופו של דבר, לאחר שלא גילו את מקום המחבוא של המשפחה, עזבו הפורעים את הבית ומשפחת תומא ניצלה. מאז אותו אירוע חדלו המשפחות היהודיות לבוא ולעבד את אדמתן בפקיעין. "המקרה הזה הוא עדות לשכנות טובה שהיתה באותם ימים בין הדרוזים ליהודים", מציין אילן, שסבו - חכם יוסף אברהם תומא-הכהן, שימש כראש הקהילה האחרון של יהודי פקיעין.

בשנים האחרונות היה ניסיון לחדש כקדם את חיי הקהילה היהודית במקום. הסוכנות היהודית וקק"ל רכשו 12 מבנים נטושים במרכז הכפר במטרה לעבות את היישוב היהודי בפקיעין העתיקה, אך לא ניתן היה לאכלסם בשל מצבם הרעוע. במקביל, פעלו עמותות יהודיות לרכישת בתים. כשמונה משפחות הגיעו לפקיעין והתגוררו במקום מעל לארבע שנים, בניסיון לחיות בדו-קיום אמיתי עם שכניהן. מנגד, הצטברו במהלך השנים עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין כלפי היהודים המתגוררים בה וכלפי קבוצות המבקרות במקום. שנתיים לפני המהומות, בשנת תשס"ה, הותקפה כיתה י"א מתיכון דתי בדרום הארץ על ידי נוער דרוזי שהשליך על התלמידים אבנים, ביצים וחזיזים. על רכב ביה"ס נזרקו לבנים גדולות, שמשותיו נופצו ושלושת צמיגיו נוקבו. ניידת משטרה שהגיעה למקום גבתה עדות בשטח והרכב, אשר יצא מכלל שימוש, נגרר לקריית שמונה. תלונה הוגשה במשטרת ראש פינה.

דו-קיום שביר

בצלאל סמוטריץ', רגבים: אין כל דרך להסביר את המחדל של אי הבאת האשמים לדין או את סגירת התיקים בנימוק של 'חוסר עניין לציבור', חוץ מהחלטה מודעת של משטרת ישראל, בגיבוי הפרקליטות, שלא להתעמת עם העבריינים

לא מדובר באירוע בודד. המשפחות היהודיות שהתגוררו בפקיעין העתיקה, יודעות לספר כי עוד זמן רב לפני המהומות הן סבלו מהתנכלויות, הצתה והשחתת רכוש וכלי רכב. כל זאת, לדעתן, ללא התערבות משטרתית הולמת. אורית זגלמן ובעלה הרב אביב התגוררו בפקיעין העתיקה מעל לארבע שנים יחד עם ששת ילדיהם, כשהם מנהלים חיים שלווים בלב הכפר הדרוזי. את הבית בו גרו רכשה עמותת 'פקיעין לנצח'. "אני לפקיעין לא חוזרת", אומרת השבוע אורית. "החלום שהיה- התנפץ לרסיסים. הגענו לפקיעין מתוך שאיפה לחדש את הקהילה היהודית במקום. לא באנו מתוך רצון להשתלט על פקיעין או לייהד אותה. ממש לא. האמנו בחיים משותפים עם בני הדתות האחרות. חיינו בשכנות טובה. הילדים שלהם שיחקו עם הילדים שלנו. אני כמורה למתמטיקה נתתי שיעורי עזר לילדים של השכנים. העברנו בינינו מתכונים. בזמני אבל או שמחות היו ביקורים הדדיים. חיינו חיים פשוטים של עזרה הדדית. היתה לנו הרגשה שלמרות התנכלויות שהיו פה ושם, באמת מדובר ב'כפר של ארבע הדתות'. אומנם לאורך השנים היו פגיעות ברכוש וברכבים, אבל אנחנו התעקשנו להתרומם מעל זה ולהתמקד בטוב".

"הכתובת היתה על הקיר", מוסיפה דבורה. "היתה הידרדרות איטית בביטחון האישי שלנו. מדי פעם נזרקה אבן לעברנו, שברו חלונות או פגעו ברכבים שלנו. בחלק מהמקרים הגשנו תלונות במשטרה. קראנו לזה 'הצקות'. השכנים הדרוזים מסביב כל הזמן הרגיעו אותנו: 'זה נוער שוליים מהכפר', 'זה לא נגדכם באופן אישי', ועוד תירוצים. המצב רק הלך והחמיר", אומרת דבורה ומספרת כיצד מספר ימים לפני המהומות, מאות צעירים מבני הכפר עלו אל האנטנה הסלולארית שהותקנה בתוך לול בפקיעין החדשה, במטרה להפילה. הם חזרו משולהבים מהאירוע והתוצאה המיידית היתה פגיעה ברכבים ורימון רסס אשר הושלך אל גג ביתם. הרימון יצר חור בגג הבטון שמעל מרפסת הבית, וגוש בטון נפל וריסק את הכיסא שבעלה ינון ישב בו רק דקות ספורות קודם לכן. "היה לנו נס גדול", היא אומרת. "הם שברו ופינצ'רו לנו את הרכבים, זרקו אבנים. בשבועיים שלפני האירוע הרגשנו איך כל הזמן העסק בכפר הולך ומתחמם, הולך ומאבד שליטה".

ואכן, ההתפוצצות לא איחרה לבוא ובאחד מלילות חודש חשוון תשס"ז פרצו מהומות קשות בפקיעין, שכללו חטיפת שוטרת, פציעת שוטרים רבים, גרימת נזק לניידות וגניבת ציוד מתוכן, ופגיעה קשה ברכושם ובביטחונם האישי של התושבים היהודים. לאחר שהמשפחות היהודיות נסו על נפשן, הוצתו חלק מהבתים ובאחרים נזרע הרס וחורבן. בלית ברירה, נאלצו אותן משפחות לעזוב את ביתן ביישוב.

"אותם פורעים ניצחו. הם השיגו את מה שרצו", אומרת אורית בכאב. "הם שרפו לנו את הבית לגמרי, עד היסוד. למרות שזה ברור, המדינה מסרבת להכיר בזה כאירוע לאומני. היא מעוניינת להשתיק ולטייח ו'לא לעורר שדים'. רשויות החוק מעדיפות לעצום עיניים ולהתייחס אל המקרה בסלחנות שאינה במקומה. אם המדינה היתה מעוניינת למצוא את כל אותם פושעים ולהעמיד אותם לדין, היא היתה יכולה בקלות להגיע אליהם", קובעת אורית. "כל אחד בכפר יודע מי עשה מה. אבל כנראה שהם מחפשים 'שקט מדומה' ולא צדק. במדינת ישראל יש מוסר כפול. מצד אחד, ליהודים אסור לבטא כל סוג של גזענות כלפי בני לאום אחרים", אומרת אורית, "אבל מהצד השני, לערבים ולדרוזים מותר להפעיל בכל הכוח אלימות פיזית כלפי יהודים. הם יכולים לשרוף בתים, לבזוז רכוש, לשבור מכוניות ולסכן חיים והם לא יישאו בתוצאות המעשים. זה לא מתקבל על הדעת ואסור לנו להשלים עם זה".

אורית מטילה את האחריות למהומות גם על הנהגת הכפר. "על פי עדויות שיש לנו, אפילו ראש המועצה הקודם היה מעורב בלהפעיל את המהומות בשטח. הוא נתן להם את האו.קיי לבלגן. מבחינתי, כל מי שמתארח בבית המלון שבבעלותו בכפר, הוא משתף פעולה ישיר עם מי ששרף לי את הבית", היא מדגישה. את ראש המועצה המכהן, נסראללה חייר, הכירו בני משפחת זגלמן באופן אישי. "נסראללה הכיר אותנו", מספרת אורית. "הוא התארח אצלנו בבית והיו בינינו יחסים טובים. כיום הוא משמיץ את כל התושבים היהודים וטוען שאנחנו עשינו בלגן בכפר. זה בפירוש שקר. נוח לו לזרוק את האשמה עלינו ובכך לנקות מעצמם את אותם מעשים חמורים שנעשו".

אורית רואה בגירושם מפקיעין דוגמה קטנה לאותו מאבק עיקש המתנהל מתחת לפני השטח. "אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות מתקיים ניסיון ערבי להשתלט על הארץ הזו, והמדינה מצידה לא עושה כמעט שום דבר בקשר לזה. מכתב הרבנים לא צמח סתם ככה. איסור מכירת קרקע לגוי נובע ממאבק על האדמה הזו. אותנו גירשו באלימות מבית שנקנה על פי חוק ואף אחד לא פוצה פה. אני לא מצליחה להבין את זה. איפה הצדק?" היא שואלת בחוסר השלמה.

כפופים לווקף

לפני כחצי שנה החלו ב'רגבים - התנועה לשמירת אדמות הלאום', לבחון את  ההתרחשויות בפקיעין וחשו בצורך לפעול למיצוי הדין עם פורעי החוק. "חשוב להבהיר, העבירות הפליליות שבוצעו בפקיעין על ידי המתפרעים הן חמורות ביותר", קובע בצלאל סמוטריץ' מרגבים. "מדובר בעבירות שעונשן עשרות שנים בכלא: חטיפת שוטרת, תקיפה ופציעת שוטרים בתפקיד, שריפת בתים, ניסיון לרצח, פגיעה ברכוש, תקיפת אזרחים והרשימה עוד ארוכה מאוד. למרות כל זאת, התברר לנו שעד היום, לאחר יותר משלוש שנים מאז אותם אירועים חמורים, לא הוגש ולו כתב אישום אחד כנגד מי מהמעורבים בהתפרעויות הקשות. על פי דיווחי המשטרה, מסתבר שנחקרו תחת אזהרה 16 חשודים (בלבד), כאשר כנגד שניים נסגר התיק מ'חוסר ראיות', כנגד שניים נסגר התיק מ'חוסר עניין לציבור', וביחס ל 12-הנחקרים הנותרים לא נתקבלה עד היום כל החלטה ותיקם נותר בסטטוס מב"ד - ממתין לבירור דין".

זאת אומרת שבמשך יותר משלוש שנים רשויות המדינה כמעט ולא עשו דבר להבאת אותם מתפרעים לדין?

"התנהלות רשויות החוק בטיפול בהתפרעות בפקיעין היא לא סבירה באופן קיצוני ומעידה, לצערי, על התפרקות מוחלטת. מדובר באירועי התפרעות מתמשכים, מהקיצוניים שנראו בישראל, שנעשו בגלוי. אין כל דרך להסביר את המחדל של אי הבאת האשמים לדין או את סגירת התיקים בנימוק של 'חוסר עניין לציבור', חוץ מהחלטה מודעת של משטרת ישראל, בגיבוי הפרקליטות, שלא להתעמת עם העבריינים."

זו טענה חמורה.

"המקרה של פקיעין מטיל צל כבד על רצונה של מדינת ישראל לאכוף את ריבונותה על אזרחי המדינה הלא יהודיים", אומר סמוטריץ' ומציין כי ישנם כיום ברחבי ישראל מקרים רבים המצביעים על אובדן ריבונות המדינה היהודית. "אזורים שלמים בצפון הארץ מופקרים. כשהוואקף הדרוזי ברמת הגולן השתלט לפני כשנה על שטח של 400 דונם אדמות מדינה, חלקן בשמורת טבע, כדי לבנות שכונה חדשה במג'דל שמס, זו היתה התרסה חד משמעית כלפי עצם השלטון הישראלי. הוואקף הכין תשריטים לחלוקת השטח ובמשך שבועות ארוכים ביצע במקום עבודות פיתוח ובניה ללא כל הפרעה מצד משטרת ישראל. למרות שזו אחת מהפרות החוק הבוטות והגדולות ביותר שהתרחשו במדינת ישראל בשנים האחרונות - לית דין ולית דיין, הוא היה מסוגל להמשיך ולבנות באופן חופשי ללא כל הפרעה".

באתר המועצה המקומית פקיעין מתואר הכפר כמרקם אנושי הרמוני: "פקיעין מהווה דוגמא לחיים משותפים של שלום ואחווה בין תושביו, בני ארבע הדתות, החיים בצוותא משך דורות: דרוזים, נוצרים, מוסלמים, ויהודים... אלה גרים זה בסמיכות לזה ונהנים מקיום חופש פולחן דתי כל איש ע"פ דתו ואמונתו".

האומנם? אני שואלת את ראש מועצת פקיעין המכהן, נסראללה חייר. "פקיעין הוא הכפר היחידי במדינה שחיים בו במשותף בני ארבע דתות ביחד", הוא מתעקש.                                                                                                  

אם כך, האם לדעתך יש מקום שהיהודים שגורשו מבתיהם לפני שלוש שנים ישובו לפקיעין? 

 "אני אגיד את האמת, אני לא נגד אף אחד. מצידי שיבואו לגור בפקיעין תושבים דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. אבל אני נגד אותם יהודים פרובוקטורים שבאו לפקיעין רק כדי לעשות כאן תסיסה".

מהם דווקא שמעתי על חיים יפים של דו-קיום...                              

"כן, אנחנו קיבלנו אותם יפה. במנטאליות שלנו אנחנו מקפידים לקבל אורחים כמו מלכים. הם הגיעו לכפר וקיבלנו אותם כמו שצריך, אבל הם ניצלו את קבלת הפנים שלנו ועשו בעיות".

תוכל לפרט אלו בעיות?                                                                        

"הם ניסו כל הזמן להשתלט על הכפר. קנו עוד ועוד בתים והביאו לפה אנשים בעייתיים. הם הסתובבו עם m-16 ברחובות. זה לא יפה. הם עשו בעיות ולכן העסק התפוצץ".

בכל מקרה, אתה לא חושב שזה מוגזם לשרוף בתים ולזרוק רימונים בתגובה?

"נכון, מה שקרה לפני שלוש שנים לא היה צריך להיות. יהודים שרוצים לבוא לפקיעין ולהיות שכנים טובים - תפאדל. אבל כאלו אנשים שמתסיסים ועושים בעיות אנחנו לא צריכים על הראש שלנו".

הם רכשו את הבתים שלהם כחוק. מה תעשה אם מחר הם יודיעו שהם חוזרים לכפר?

[email protected]