אנדרטת תל מוטילה
אנדרטת תל מוטילהאריה יצחקי

בתחילת חודש מאי 1951, במשך חמישה ימים, התנהל קרב גדול בין צה"ל והצבא הסורי באזור הסמוך לשפך הירדן לכנרת (כיום מושב אלמגור).

הקרב היה רצוף מחדלים קשים ובמהלכו נהרגו 41 מחיילי צה"ל, מרביתם מחטיבת החי"ר "גולני". בסופו נהדפו הכוחות הסורים מעבר לירדן לעמק בטייחה.

כבר בימים הראשונים לאחר הקרב החלה לפעול מערכת של טיוח ושכתוב כדי להעלים את העובדות מהציבור בישראל. נוצר מיתוס כזב שקרי שהאשים במחדלים את החיילים שחלק גדול מהם היו עולים חדשים, תוך חיפוי בוטה על המפקדים הבכירים. במסגרת זאת נקברו החללים בחשאי, ובמשך 46 שנים הם לא זכו להנצחה ראוייה. הועלו אפילו טענות שעשרה הרוגים נפגעו בכלל בתרגיל חטיבתי של גולני ברמות מנשה.

אריה יצחקי החליט לחשוף את האמת ולתקן את המעוות. יחד עם כמה חברים סייע לבני המשפחות השכולות והקימו ב-1997 אנדרטה מרשימה במוצב "הדמות" בתחום מושב אלמגור. וב- 2009 פירסם לראשונה את האמת על הקרב בספרי "שלדים בארון" תוך חשיפה ראשונה של דו"חות שתי ועדות חקירה מטכ"ליות, חומר סודי שהיה גנוז 58 שנים.

המיתוס:

"בהיתקלות הראשונה עם הסורים שהתחוללה לפני הצהרים (ב- 2 במאי) נהרגו 4 מחיילי צה"ל". (לקסיקון לבטחון ישראל, זאב שיף ואיתן הבר)

"עד מהרה התברר כי רמתו של כוח המילואים... ירודה מאד. האנשים לא רצו להסתער. הם העדיפו להחליף אש מבין הסלעים. גם אש המרגמות שנורתה לעבר הסורים לא שכנעה אותם להסתער... רובם היו במצב גופני ירוד והציוד שנשאו לקרב לא היה מלא. בקרב זה וגם בקרב למחרת, כאשר הופיעה יחידה של קורס מפקדי כיתות, התברר כי האנשים לוחמים בתחמושת המיועדת לאימונים. התוצאה התמידית: מעצורים בכלי הנשק. רק כעבור יומיים הוחלפה תחמושת האימונים בתחמושת אמינה יותר". (זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ", "לקחי קרב תל מוטילה" 5 ביוני 1951. הכתבה הסתמכה על דו"ח ועדת החקירה הראשונה שהקים צה"ל לחקירת הקרב).

"מי שאשם בכשלון הם החיילים, העולים החדשים, שהיו בעלי רמה נמוכה ביותר".   (סגן הרמטכ"ל האלוף מרדכי מקלף).

"החומר האנושי שקיבלו היחידות הלוחמות היה רע". (מג"ד 13 סא"ל רחבעם זאבי).

"לא היו 40 חללים בקרבות תל מוטילה. 10 מההרוגים נהרגו בכלל בחודש אפריל בתרגיל חטיבתי תרגיל "אילן" של גולני שהיה בכופריין ברמת מנשה, כאשר פגז מרגמה 120 מ"מ שלנו פגע בכוח המסתער והרג 10 מהלוחמים. כדי להסתיר זאת, הלכו וצירפו את חללי כופריין לחללי תל מוטילה." (רונאל פישר בכתבה בעתון "הארץ" יולי 1981).

האמת:

"בהיתקלות הראשונה פתח כוח המארב של אריה טפר בטעות באש מק"בים על המחלקה של עמוס גל. ארבעה חיילים נהרגו והשאר ברחו. פלוגה סורית שהיתה מאחור הסתערה ותפסה את תל מוטילה". (עדויות עמוס גל ואריה טפר).

"לא היה פיקוד גדודי וחטיבתי בתל מוטילה. הצילו את המצב החיילים העולים החדשים, אלה שהואשמו אחר כך כבעלי רמה נמוכה". (סא"ל אריה טפר).

"בתרגיל בכופריין נהרג חייל אחד ותשעה נפצעו. בתל מוטילה נהרגו 38 מחיילי גולני ושלושה חיילי מילואים מחטיבה 3".

טקס הזכרון תשע"א:

בערב יום חמישי, א' אייר, התקיים במושב אלמגור טכס זכרון מרשים ל- 41 חללי צה"ל שנפלו בקרבות תל מוטילה במאי 1951. בטכס השתתפו בני המשפחות  השכולות, לוחמים ורבים מחברי המושב. אני הוזמנתי לספר את סיפור הקרב שנעשו מאמצים רבים להעלים אותו מהתודעה הציבורית, וזאת בעקבות התיאור המפורט שלו ללא כחל וסרק שפרסמתי לראשונה בספרי "שלדים בארון" שיצא לאור לאחרונה.

במשך שנים הדרכתי את נושא מורשת הקרב בארץ. להפתעתי התברר לי שאני היחיד שמעביר מערך שיעור בנושא קרבות תל מוטילה וחרה לי מאד שאין במקום הנצחה לנופלים. תמיד הדגשתי שזאת שערוריה ממדרגה ראשונה שבישראל, בארץ האנדרטאות (1200 אנדרטאות לפי המחקר הרשמי עבור משרד הבטחון שערכתי יחד עם האדריכל יהודה יהב) בסוף שנות ה- 80, אין אנדרטה ראויה ל- 41 חללי תל מוטילה. כל בקשותי לתיקון המעוות נתקלו בקירות אטומים. שוחחתי על כך עם האלוף רחבעם זאבי שהיה מג"ד 13 גולני בקרב ועם האלוף מאיר עמית שהיה מח"ט גולני בקרב. תשובת שניהם  היתה דומה להפליא: "למה לעורר שדים נרדמים? מספיק שנקבע שלט על קיר הצרכניה של המושב שיושבת בדיוק באתר תל מוטילה".

בחודש יוני 1990 הוזמנתי עם האדריכל יהודה יהב לתכנית הטלויזיה  "בין הכסאות" שעסקה בנושא הזנחת האנדרטאות לחללי מערכות ישראל. שרה אבו יצחק מעמותת המשפחות השכולות פנתה אלינו וביקשה את עזרתנו. הוחלט מיד שזאת הזדמנות הסטורית לתקן את העוול. גייסתי למשימה את דני גיא, חבר מושב אלמגור. דני היה טייל ותיק שהשתתף בכל הטיולים שהדרכתי במסגרת החוג לידיעת הארץ של תנועת המושבים ("החוג של יגאל חסקין").  הטלתי עליו את המשימה של הכשרת הקרקע במזכירות המושב להקצאת חלקה לאנדרטה על "גבעת הדמות".

דני נכבש לרעיון ונרתם למשימה בכל מאודו. לאחר מאבק לא פשוט הסכימו המושבניקים להקצות חלקת הנצחה בפסגת משלט ה"דמות" בצמוד לבית הקברות של המושב.

השלב השני היה מציאת פסל- אדריכל. בדקנו מספר אפשרויות כולל נסיון לרתום למשימה את הפסל הנודע מרדכי כפרי ממושב נהלל. לאחר הביקור בנהלל בו השתתפה גם רעיתי דתיה, ישבנו לסיכום על כוס קפה, ואז פנתה דתיה ליהודה והציעה רעיון מבריק: "אתה הרי אדריכל וראיתי את העבודות שלך שהיו מרשימות, מה דעתך לעצב את האנדרטה בעצמך?" יהודה הופתע, אך לאחר הרהור קצר, אמר: זה רעיון מעולה. תודה לך על האמון והתמיכה. הוא שירטט במקום דגם ראשוני שנראה מרשים מאד. עמוד בזלת המתפרץ מבסיס בטון המזכיר לוע של הר געש, ומסמל את האמת על הקרב שפורצת ויוצאת לאור. העמוד מורכב משני סלעי ענק שסדק החיבור ביניהם מסמל את שבירת קו החיים של הנופלים הצעירים. הסתכלנו זה בזה, ואז אמרתי לו: "עכשיו עלינו להיחלץ למשימה העיקרית: להשיג את המימון".

היחידה להנצחת החייל במשרד הבטחון הקצתה לעמותה סכום קטן שלא הספיק לאתר מכובד. היה ברור שצריך להשיג תורמים ואכן מצאתי אותם בקרן הקיימת לישראל אגף הנו"ף, שאתו עבדתי שנים בנושאי הנצחת נופלים ומורשת קרב. מי שנחלץ מיד לסייע היה המנהל נתן סאס, שהשיג תקציב של כמה מאות אלפי שקלים כתרומה.

גם האדריכל הקדיש לנושא לילות כימים בהתנדבות. יום אחד קיבלתי ממנו טלפון: "בוא, מצאנו, מיד נוסעים לאלמגור". הסתבר כי במסגרת עבודות פיתוח של הנחת קו ביוב להרחבה במושב אלמגור חשפו הכלים המכניים סלעי בזלת ענקיים ששניים מהם בצורת אובליסק, המתאימים לתכנון אם יציבו אותם זה על זה. יצאנו לשטח ראיתי את הסלעים והתרשמתי. התייעצנו עם אנשי קק"ל שאמרו שהמשימה אפשרית מבחינה טכנית, והחלטנו לבצע.

האנדרטה קרמה עור וגידים בזכות הרבה אנשים טובים. תוך כדי העבודה השתכנעו אפילו מאיר עמית וגנדי שזהו מעשה חשוב ביותר. בשעה טובה ומוצלחת הוחל בארגון טכס חנוכת האנדרטה ברוב עם. לקראת הטכס השלמתי גם את עריכתה והפקתה של החוברת המהודרת "הקרב על תל מוטילה".

ראש המועצה האזורית עמק הירדן זאב שור ("וולוולה") ואנשי אלמגור נרתמו למשימת הארגון. במאי 1997 נערך הטכס והגיעו בני משפחות הנופלים, ותיקי הלוחמים ובראשם המח"ט והמג"ד המ"פים וחברי הישובים באזור. האנדרטה קמה.

נסיונות הטיוח נמשכו גם בשנים הבאות. אך ב- 2009 פרסמתי בספרי "שלדים בארון" את כל האמת על הקרב כולל לראשונה ציטוטים מהדו"חות הסודיים ביותר של שתי ועדות חקירה מטכ"ליות (וועדת אלרון וועדת כרמון); והפעם באמת נסגר המעגל.

במהלך טכס הזכרון התברר לי שנסיונות הטיוח והשיכתוב נמשכים גם כיום. כך הסתבר שביום ד'- 4.5 התקיים ראיון בגלי צה"ל ובו טען עמוס גל מקיבוץ יפעת שהיה מ"מ בגדוד 13 במהלך הפתיחה של הקרב, וארבעה מחייליו נהרגו בשוגג מאש כוחותינו, כי החיילים שלו נהרגו מאש מארב סורי. לא יאומן עמוס סיפר לי ולחוקרים אחרים בעבר לפחות שלוש פעמים שנפתחה עליו אש מק"בים בטעות ע"י כוחותינו! עמוס גם טען שהמג"ד גנדי היה בכלל בחופש ולא היה בכלל בקרב. למעשה גנדי הגיע אכן מחופשה אבל השתתף בשלושת ימי הלחימה האחרונים בהם פקד על כל הכוחות בשטח (6 פלוגות). עמוס הגדיל וטען כי בכלל בקרב הייתה "מקריות", לא היו פשלות ומחדלים (!!). במהלך ערב הזכרון התפרץ אורי הורוביץ מקיבוץ כפר גלעדי שהיה המ"פ של גדוד 13 "גולני" וטען בתוקף שלא היו מחדלים בקרב ושחלק מהנתונים במחקר שלי שגויים. כך למשל אני כותב שצה"ל הפעיל מרגמות 120 מ"מ ובפועל לא היתה אפילו מרגמה אחת כזאת בגזרה, והוא יודע זאת בוודאות כי הוא היה זה שכיוון את האש הארטילרית (!!). כל הלוחמים שהיו באולם נחלצו לעזרתי וקבעו שהוא אינו אומר אמת.

שלפתי את דו"ח ועדת החקירה המטכ"לית והקראתי לו שבקרב מוטילה נורו 370 פצצות מרגמה 120 מ"מ, חלקן מעל לראשי חיילינו המסתערים, ושכמה מהן פגעו במסתערים, ומתוך 31 החללים בימים 5- 6 במאי 1951 לפחות מחציתם נהרגו מאש המרגמות הללו שהוא כיוון... ולכן יש לו סיבה טובה להכחיש את העובדות.

רבים מן הנוכחים נגשו אלי בתום השיחה נרגשים ונפעמים ואמרו שזה היה ערב מדהים שמתרחש פעם בחיים. הגב' ישראלה לוי שנולדה כמה חודשים לאחר שאביה נפל בקרב ונקראה על שמו, אמרה לי שעיניה דומעות, כי לראשונה נודעו לה הפרטים המדוייקים של נפילתו שהועלמו ממנה עשרות שנים. כמה לוחמים נרגשים סיפרו לי פרטים מדהימים על מהלך הקרב שנצרו בלבם והחליטו לספר אותם רק עתה; והם אכן הפתיעו אפילו אותי. העדויות החדשות נרשמות והן נבדקות.

מסתבר שאין אפשרות להעלים את האמת וסופה שתצוץ ותופיע כשמן על פני המים, צריך רק סבלנות שתביא לעשיית צדק היסטורי.