שביתה. ארכיון
שביתה. ארכיוןפלאש 90

דיברתי כבר על ארגוני העובדים? אתם יודעים, ההסתדרות ואנשים מעין אלו? אז דעו לכם שבכל העולם ובכל הזמנים, זה תמיד אותו סיפור.

קבוצה של עובדים מתארגנת בחסות החוק על מנת לסחוט את המעסיקים ולמנוע תחרות מצד עובדים אחרים. חלק גדול מאוד מהבעיה נעוצה בקיום של חובה חוקית של רישוי מקצועי, כפי שהסברתי בחודשים האחרונים, אך לא שם מסתיים העניין. הבעיה העקרונית היותר גדולה נמצאת בעצם הזכות "להתארגן" ולשבות.

בהקשר הזה, בואו ננתח קצת את המצב בעזרת ההלכה היהודית בנוגע להבדל בין בעלים לבין שכיר.

הבעלים, כשמם כן הם: בעלים. הנכס שייך להם והן עושים בו כרצונם, כמובן כפוף לזה שהם לא מזיקים למישהו אחר. הם לא חייבים להעסיק מישהו כדי להשביח את הנכס או להפעיל אותו. אם הם עושים כן, תמורת תשלום, זה משום שהם מצפים לתמורה שעולה על המשכורת, אחרת אין כל טעם להחזיק עובד. החיוב של המעביד כתוב בתורה במפורש, והוא אינו משתמע בשני פנים: "ביומו תתן שכרו" (דברים, כד,טו). על הבעלים לשלם באופן מיידי את תמורת העבודה של השכיר, אם בסוף היום, אם בסוף החודש או בסוף העבודה שהוזמנה, לפי הנוהג המקובל במקום ולפי מצב העיסקה.

לעומת זאת, לפועל יש שחובת שקידה בעבודה. הוא אינו רשאי להתבטל, משום שזוהי למעשה גניבה לכל דבר ועניין של המעסיק. בעניין זה ראו למשל מאמר מעניין בלינק הבא: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hinman-3.htm

מספרים (נדמה לי שקראתי את זה בספרו של שמחה רז "מלאכים כבני אדם", אם זכרוני אינו מטעה אותי) על מרן הרב קוק זצ"ל שפעם מישהו בא אליו עם שאלה, באמצע היום. הרב זצ"ל שאל אותו קודם כל איפה הוא עובד. הנ"ל ענה לו שהוא עובד במקום פלוני, והוא נעדר מעבודתו לכמה דקות כדי לשאול את הרב שאלה, בסך הכל. הרב קוק ענה לו שאם כן, נוכחותו פה באמצע יום העבודה גובלת בגזל, ועל כן עליו לחזור לעבודה לאלתר. רק בסוף יום העבודה הוא ישמח לענות על שאלתו.

זהו היחס הנכון ליחסי עובדים-מעסיקים: מצד אחד חובה מוחלטת של נאמות של העובד כלפי המעסיק שלו ומצד שני, חובה לא פחות מוחלטת של המעסיק לשלם לפועל את מה שהוא סיכם איתו, ובזמן. אפשר להוסיף עוד מספר חובות משניות, אך כאן, בגדול, נגמרות החובות של שני הצדדים. בוודאי ובוודאי שאין לטשטש בין המעסיק לפועל.

הפועל אינו הבעלים של הנכס ואין לו בו כל זכות, מה שמתבטא בזה שאין לו זכות אפילו לעשות שימוש מופרז בציוד משרדי לצרכים אישיים, למשל. כמובן שהבעלים יכול לעשות בציוד המשרדי את מה שהוא רוצה, כי זה הרי שלו. על פי ההלכה, הפועל בסך הכל משכיר את זמנו למעסיק בתמורה למשכורת. הא, ותו לא. לכן אנחנו מן הסתם מבינים שיש זכות מוחלטת, שאיננה ניתנת לערעור, לבעלים לעשות בנכס שלו את מה שהוא רוצה. הוא יכול למכור אותו, להשכיר אותו, להפסיק את עבודתו של הפועלים בכל עת, ובלבד שהוא ישלם להם את מה שהוא התחייב, ובזמן.

ראינו בשבועות האחרונים מאבק של עובדי הרכבת, שכלל שביתות, איומים והתנגדות למהלך ההפרטה של רכבת ישראל שככל הנראה מתוכנן על ידי המדינה. בלי כל קשר להצדקת הפרטה או לא (ואתם מן הסתם מנחשים שאני בעד), מי לעזעזאל נותן לחבורת הגנבים הזו, הנקראת ועד עובדי רכבת ישראל, את הזכות להתערב בנעשה בחברת רכבת ישראל, שבבעלות ממשלת ישראל? הבעלים הם המדינה, ולא העובדים. אם המדינה רוצה להפריט, זאת זכותה, ואם העובדים לא מרוצים מהמהלך, זכותם להתפטר ולקבל את הפיצויים המגיעים להם במקרה זה. הרכבת נמצאת פה כדי לשרת את לקוחותיה, כלומר הנוסעים, שזקוקים לשרות הזה, ולא כדי לספק עבודה לכנופיית גנבים שמתפרסים על גבו של משלם המיסים הישראלי, נותנים שרות גרוע ולא נותנים דין וחשבון למעסיק שלהם, שהוא בסופו של דבר האזרח שמשלם מיסים, כלומר אנחנו.  

הזמן הגיע להגן על הציבור בישראל על ידי איסור ההתאגדות בחוק, לכל הפחות במגזר הציבורי. חוק כזה היה קיים ברוב מדינות המערב, עד שהפוליטיקאים גילו שכדאי להם לעשות עסקים עם ועדי העובדים. רק תשאלו את הפוליטיקאים המקומיים שלנו שעמדו או עומדים בראש ועדי עובדים. רק ככה נוכל לעשות מה שראוי לעשות מבחינה עניינית, בלי לחצים, ורק לטובת הציבור.